ההגייה התקנית של המילה משאבים היא בבי"ת דגושה: מַשְׁאַבִּים, מַשְׁאַבֵּי־אנוש, קיבוץ מַשְׁאַבֵּי־שדה. לעומת זאת בצורת היחיד הבי"ת רפה: מַשְׁאָב (ולא "משאבּ").
מקור המילה משאבים בשירת דבורה: "מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה', צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל…" (שופטים ה, יא). משמעות המילה איננה ברורה מן ההקשר, והיא נתפרשה על פי שורשה 'מקום שאיבת מים', כלומר באר או מעיין. המשמעות המוכרת לנו כיום, 'אוצרות טבע או אמצעים אחרים שאפשר לנצלם' (resources), נטבעה כנראה רק בשנות החמישים של המאה העשרים. איננו יודעים מי העניק למילה המקראית את משמעה החדש, אך ידוע שעל תרגום המונח הלועזי resources התחרו גם המילים מַבּוּעוֹת, מִכְמַנִּים ומְקוֹרוֹת.
המילה המקראית מנוקדת בבי"ת דגושה: מַשְׁאַבִּים, וזו צורתה התקנית גם בימינו. היא מצטרפת לקבוצה של מילים – רובן מקראיות – שיש דגש חזק בנטייתן, ובהן מַחְשַׁכִּים, שֶׁנְהַבִּים, עַקְרַבִּים (לרשימה המלאה ראו כאן). דגש זה אינו בא תמורת עיצור (דגש משלים) וגם אינו חלק מתבנית המילה (דגש תבניתי), ועל כן מקובל לראות בו דגש תנייני (משני). ההנחה היא שבמילים אלו נוצרה הכפלה כדי לשמר את התנועה שלפניה (שהרי הדגש החזק סוגר את ההברה שלפניו ובכך מונע את שינויה בנטייה).
בגלל הבי"ת הדגושה שבמילה מַשְׁאַבִּים יש המבטאים בטעות בבי"ת דגושה גם את צורת היחיד, ואולם דגש חזק אינו בא בסוף מילה. הבדל זה בין צורת היחיד לצורות הנוטות קיים גם במילים צָב–צַבִּים, שָׁלָב–שְׁלַבִּים, עַקְרָב–עַקְרַבִּים, וכמובן גם במילים בעלות דגש משלים כגון דֹּב–דֻבִּים, רַךְ–רַכִּים, אַף–אַפִּים.
רבים מתלבטים איך לכתוב: שירתתי או שירתי, השבתתם או השבתם.
שאלה זו עלתה בדיוני האקדמיה על כללי הכתיב המלא, וההכרעה הייתה לכתוב בתי"ו אחת: שירתי (שֵׁרַתִּי); השבתם (הִשְׁבַּתֶּם).
בנטיית הפעלים האלה חברו יחד התי"ו השורשית (שר"ת, שב"ת) והתי"ו של כינויי הגוף ־תי, ־תם וכדומה. בכתיב המנוקד בא במקרים האלה דגש המציין את קיומן של שתי תי"וים: שֵׁרַתִּי, שֵׁרַתָּ, שֵׁרַתְּ, שֵׁרַתֶּם, שֵׁרַתֶּן.
בלשון הדיבור רבים הוגים את שתי התי"וים האלה בנפרד – כגון sherateti. הגייה זו נחשבת לא תקנית. אשר לכתיב חסר הניקוד – בספרות העברית לדורותיה יש יסוד לכתיבה שירתתי בשתי תי"וים, ואולם כתיב זה יש בו כדי לאשר את ההגייה הלא תקנית. על כן קבעה האקדמיה שהכתיב התקני הוא בתי"ו אחת, ובמקרה הצורך מומלץ להוסיף ניקוד עזר: שירַתי, השבַּתם, מַתְּ (מצחוק).
הוא הדין בשורשים המסתיימים בנו"ן לפני סיומת המדברים 'נו', כגון הִתְחַתַּנּוּ, הֵבַנּוּ, דַּנּוּ. גם כאן הכתיב התקני הוא בנו"ן אחת: התחתנו, הבנו, דנו.
שתי הצורות – לְהִדָּבֵק, לְהִדַּבֵּק – קיימות בעברית. הראשונה היא מבניין נפעל והשנייה מבניין התפעל.
בהקשר של הידבקות במחלה משמש הפועל בבניין נפעל: נִדְבַּק, נִדְבַּקְתִּי, נִדְבָּקִים. בצורות העבר וההווה (בינוני) יש דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר שווא נח. לעומת זאת בשם הפועל לְהִדָּבֵק אין סיבה לדגש. לכן נִדְבַּק אבל לְהִדָּבֵק – כמו נִתְפַּס אבל לְהִתָּפֵס, נִשְׁבַּר אבל לְהִשָּׁבֵר. גם בעתיד ה־ב רפה: יִדָּבֵק. אם כן כך יש לומר: 'אל תתנשק שמא תידָבֵק', 'הם יידָבְקו בשפעת'. גם בשם הפעולה אין דגש ב־ב: 'סכנת הִדָּבְקוּת'.
מן השורש דב"ק יש גם פועל בבניין התפעל, ובו ה־ב דגושה בדגש חזק של הבניין: הִדַּבֵּק לצד הִתְדַּבֵּק (על כפל הצורות ראו כאן). פועל זה משמש בעיקר בהוראה 'היה נאמן ומסור' (בדומה לשימוש הפועל דָּבַק בבניין קל), כגון 'להידַבֵּק בתלמידי חכמים'. נוסף על כך הפועל משמש בהקשר של מחלות – אך לא לציון האדם שנעשה חולה, אלא לציון המחלה שדרכה לעבור מאדם לאדם: מחלה מִדַּבֶּקֶת.[1]
בעברית בת ימינו נכון לומר כי האדם שחלה נדבק במחלה, האדם שהעביר אליו את המחלה הדביק אותו, ואילו המחלה שעברה מזה אל זה היא מחלה מִידַבּקת (ולא "מְדַבֶּקֶת").
ומניין השימוש בשורש דב"ק בהקשר של מחלות ומגפות? שימוש זה מוכר בעיקר מלשון ימי הביניים ומן העברית החדשה, אך ראשיתו בכתוב: "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר" (דברים כח, כא) – כנראה במשמעות 'יצמיד אליך'.
________________________
[1] ומעניין שבלשון ימי הביניים שימשה לשם כך דווקא הצורה בבניין נפעל, למשל: "כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם" (אבן עזרא ויקרא יג, ב).
"ליד הקולנוע חנה אופַנוע" – רבים מתבלבלים והוגים אופְנוע.
ייתכן כי מקור הטעות הנפוצה בַּדמיון למילה קוֹלְנוֹעַ. רכיבי המילה קולנוע הם 'קול' ו'נוע', ואילו רכיבי המילה אופַנוע הם 'אופַן' ו'נוע'. בנקודת המפגש בין 'אופן' ל'נוע' נזדמנו שתי נו"נים והתאחדו לנו"ן אחת בדגש חזק: אוֹפַנּוֹעַ.
אוֹפַנּוֹעַ, וברבים אוֹפַנּוֹעִים. מי שרוכב על אופנוע נקרא אוֹפַנּוֹעָן, וקבוצת רוכבים – אוֹפַנּוֹעָנִים, כל אחד רוכב על אוֹפַנּוֹעוֹ.
כמו אופַנּוע כך אופַנּיים. אוֹפַן ועוד אוֹפַן יחד – שני אוֹפַנִּים, ובצורת הזוגי אוֹפַנַּיִם. אופניים, נזכיר, לשון זכר: אופַניים חשמליים, אופַניים מהירים, אופַני מרוץ.
קניתם אופניים או אופנוע? תתחדשו. קראו להם בשמם הנכון, ואם אתם עומדים להיות אוֹפַנּוֹעָנִים היו אופַנוענים זהירים גם בנהיגה וגם בהגייה – אוֹפַנּוֹעַ, אוֹפַנּוֹעָן ואוֹפַנּוֹעָנִית. ליד הקולנוע חנה אופַנוע.
* שודר לראשונה ברשת ב' של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.
שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות. צורה זו היא גלגול של לְהֵהָנוֹת (ובלי ניקוד: להיהנות) כמו לְהֵרָאוֹת (בלי ניקוד: להיראות). הה"א הראשונה נשמטה בהגייה ובעקבות זאת גם בכתיבה, ותנועת הצירי עברה ללמ"ד: לֵהָנוֹת.
הצורה הרווחת בפי רבים לֶהֱנוֹת אינה תקנית, ונראה שהיא מושפעת מצורות שם פועל של בניין קל, כגון לֶאֱפוֹת וכן "לֶהֱגוֹת" (ויש לשים לב: הצורה התקנית היא לַהֲגוֹת, וכך גם בשמות פועל אחרים משורשים שה"א בראשם: לַהֲרוֹת, לַהֲמוֹת).
הנה הסבר דקדוקי מפורט לצורה לֵהָנוֹת:
הפועל נֶהֱנָה (בהווה: נֶהֱנֶה) הוא בבניין נפעל. סימן ההיכר של בניין זה הוא הנו"ן התחילית, כפי שאפשר לראות בצורות העבר וההווה: נִכְנַס, נִבְנָה (בעבר); נִבְנֶה, נִשְׁמָרִים, נִזְהֶרֶת (בהווה) וכדומה. גם בשאר הצורות – עתיד, ציווי, שם הפועל ושם הפעולה – הייתה אמורה להיות נו"ן הבניין, אלא שבצורות אלו היא מידמה לעיצור שאחריה ובמקומה בא דגש חזק באות הראשונה של השורש: יִבָּנֶה, הִכָּנְסוּ, לְהִכָּנֵס, לְהִבָּנוֹת, הִשָּׂרְדוּת.
כאשר האות הראשונה של השורש מייצגת עיצור גרוני אין דגש, ובמקומו יש תשלום דגש, כלומר צירי במקום חיריק: יֵאָמֵר, הֵאָסְפוּ, לְהֵעָלֵם, יֵרָאֶה, לְהֵרָאוֹת, וכך גם יֵהָנֶה, ומכאן לְהֵהָנוֹת. אלא שכבר בלשון חז"ל, אשר ממנה ירשנו את הפועל נֶהֱנָה, משמשת הצורה לֵהָנוֹת בהשמטת הה"א, כגון במשפט "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (בבלי עירובין לא ע"א, חולין פט ע"א).
צורה זו בהשמטת הה"א דומה לצורות אחרות המוכרות לנו מלשון חז"ל: לֵעָשוֹת (במקום להיעשות), לִמָּנוֹת (במקום להימנות), לִפָּנוֹת (במקום להיפנות). מכל אלו רק ליהנות משמשת גם בימינו.
אשר לכתיב המילה ללא ניקוד: לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, כותבים יו"ד במילים שיש בהן צירי לתשלום דגש (במקום חיריק): להיעשות, להיראות, להיאמר, ומכאן גם ליהנות. כך גם בעתיד – איהנה, ייהנה, תיהנה, ייהנו וכו' (בניקוד: אֵהָנֶה, יֵהָנֶה, תֵּהָנֶה, יֵהָנוּ); ובציווי – היהנה, היהני, היהנו (ובניקוד: הֵהָנֵה, הֵהָנִי, הֵהָנוּ).
המילה הֶחָלָה גזורה מן השורש חו"ל ושקולה במשקל הַפְעָלָה – המשקל הראשי של שמות הפעולה של בניין הפעיל. כרגיל מנוקדת הה"א בשמות הפעולה ממשקל זה בגזרת ע"ו/ע"י ובגזרת הכפולים (ע"ע) בחטף פתח: הֲקָמָה, הֲשָׁבָה, הֲגָנָה ועוד. ואולם כאשר אות השורש הראשונה היא אהח"ע, מנוקדת הה"א (ומבוטאת) בסגול. כלל זה נקבע באקדמיה בשנת תשס"ה (2005) בישיבת המליאה רפג (283).
מה הסיבה להחלטה הזאת?
ידוע כי לפי מסורת טבריה התארכה פעמים רבות תנועה חטופה בבואהּ בין שניים מן העיצורים אהח"ע. מסיבה זו מנוקדת בפתח (במקום בחטף פתח) ה' השאלה במקרים כגון הַאִם, הַאֵלֵךְ (לעומת הֲשֹׁמֵר או הֲרָצַחְתָּ) וכן הה"א של בניין הפעיל בפעלים דוגמת הַעִידֹתִי (לעומת הֲקִימֹתִי). אפשר שזאת גם הסיבה לחולם (במקום חטף קמץ) במילה אֹהָלִים ובחלק מנטייתה במקרא.
מתיאור זה עולה שבמקום הצורה הצפויה הֲחָלָה היינו אמורים לקבל הַחָלָה. על שום מה אפוא מנוקדת הה"א בסגול?
תופעה ידועה אחרת היא שפתח מתגוון לסגול לפני עיצור גרוני בקמץ. בדרך כלל מדובר בעיצור גרוני שהיה אמור להיכּפל (כלומר לקבל דגש חזק), כמו במקרה של ה' הידיעה (הֶחָכָם, הֶהָרִים, הֶעָשִׁיר) או של משקל פַּעָלָה (בֶּהָלָה, נֶחָמָה לעומת בַּקָּשָׁה, בַּקָּרָה). ואולם סגול יימצא גם לפני עיצורים גרוניים בקמץ שלא היו אמורים להיכפל, כמו במקרה של ה' השאלה (הֶהָיְתָה, הֶאָנֹכִי, ומכאן בשיר "ואולי" של רחל: הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם).
על סמך נימוקים אלה הוחלט כי מילים כמו הֶחָלָה, הֶאָרָה, הֶאָטָה, הֶעָזָה תנוקדנה בסגול, כניקוד המקובל היום של המילה הֶעָרָה[1] וכניקוד המילה הֶעָלָה (=הֲבָאָה) בארמית המקרא (דניאל ה, ז).
___________________
[1] המילה עולה לראשונה בכתבי ימי הביניים. בן־יהודה גרס במילונו הֲעָרָה.
דוברים רבים אינם בטוחים בהגייה הנכונה של הפעלים שהובאו בכותרת ושל פעלים אחרים הדומים להם.
המשותף לפעלים אלו שהם שייכים לבניין הִפעיל והשורש שלהם אינו "שלם". אך בכל זאת יש ביניהם הבדל הנעוץ בשורש. הפעלים האלה שייכים למעשה לשתי קבוצות:
הקבוצה האחת היא של פעלים שאות השורש הראשונה שלהם היא נו"ן (גזרת פ"נ). כך הוא למשל הפועל הִפִּיל מן השורש נפ"ל: הנו"ן "נפלה" ובמקומה בא דגש חזק (במונחים בלשניים: הנו"ן הידמתה לאות השורש שאחריה והתלכדה עמה). לקבוצה זו שייכים גם הפעלים הִכִּיר מן השורש נכ"ר והִגִּיעַ מן השורש נג"ע. בפעלים אלו נהגית תחילית הבניין (ה"א בעבר, מ"ם בהווה) כמו בפעלים השלמים. כפי שיש לומר הִסְבִּיר, הִשְׂכִּיר, הִכְפִּיל – כך יש לומר הִפִּיל, הִכִּיר, הִגִּיעַ, הִבִּיט, הִבִּיע, הִגִּישׁ, הִשִּׂיג. וכפי שאומרים מַסְבִּיר, מַתְפִּיל, מַשְׂכִּיר – כך יש לומר מַפִּיל, מַכִּיר, מַגִּיעַ, מַבִּיט, מַבִּיעַ, מַגִּישׁ, מַשִּׂיג. וברבים: מַפִּילִים, מַכִּירִים, מַגִּיעִים, מַבִּיטִים, מַבִּיעוֹת, מַגִּישׁוֹת, מַשִּׂיגוֹת.
הקבוצה השנייה היא של פעלים שאות השורש האמצעית שלהם היא וי"ו (גזרת ע"ו) – כך הוא למשל הפועל הֵבִיא מן השורש בו"א. בפעלים אלו נוהגת הגייה מיוחדת בבניין הפעיל: התחילית (ה"א בעבר, מ"ם בהווה) מנוקדת בצירי: הֵבִיא, מֵבִיא, וברבים מְבִיאִים; הֵבִין, מֵבִין, ובנטייה מְבִינָה, מְבִינִים.
בשביל רבים מדוברי העברית בת ימינו ההבחנה בין שתי הקבוצות אינה טבעית משום שכמעט איש אינו הוגה דגש חזק – שהוא המבחין בין שתי הקבוצות. ועם זאת אפשר להתרגל להגות נכונה את הפעלים הנפוצים האלה.
ותינתן הדעת לזוגות הפעלים האלה: מֵשִׁיב (על שאלה) לעומת מַשִּׁיב (הרוח, מן השורש נש"ב); הֵדִיחַ (כלים, מן השורש דו"ח) לעומת הִדִּיחַ (מתפקיד, מן השורש נד"ח).
על פעלים אחדים הנוטים על דרך שתי הגזרות ראו כאן.
התופעה הקרויה תשלום דגש וידועה גם בשם הארכת תמורה – עיקרה שינוי התנועה לפני עיצור שהיה אמור להיכפל.
עיצור כפול – או למעשה עיצור ארוך – מסומן בעברית בדגש חזק, כמו במילים הִלֵּל, עַמִּי, שַׁבָּת, הֻגַּשׁ. הלמ"ד הראשונה במילה הִלֵּל לא נהגתה כלמ"ד השנייה, אלא כעיצור ארוך יותר, מעין hillel. להארכת עיצור בעברית כמה סיבות והידועות שבהן הן הכפלה בתבנית המילה (דגש תבניתי) והארכה במקום עיצור שהידמה. משותף לעיצורים הארוכים שהם באים אחרי תנועה ושהם סוגרים את ההברה שלפניהם. מכאן שבמילה דוגמת הִלֵּל שתי ההברות מסתיימות בעיצור ולפיכך שתיהן סגורות (הִל-לֵל ולא הִ-לֵל).
ברם העיצורים א, ה, ח, ע אינם נכפלים; דוברי העברית איבדו בהדרגה את הכושר להאריכם, והתוצאה היא שהברות שהיו סגורות נפתחו. בתחילה נבדלו התנועות באורכן: כמו בערבית, היו תנועות קצרות ותנועות ארוכות. וכאשר אבד הכושר להכפיל את ה־א ואת העיצורים הגרוניים ונפתחו הברות סגורות, היו התנועות הקצרות a, i, u בהברות פתוחות ולא מוטעמות. אם קרה הדבר בתקופה מאוחרת, לא הושפעו מכך התנועות הקצרות והן נותרו בעינן. בניקוד הטברני אנו מוצאים בדרך כלל במקרים האלה פתח, חיריק וקיבוץ, כגון יְרַחֵם (השוו יְחַבֵּר), נִחֵשׁ (השוו בִּקֵּשׁ), יְרֻחַם (השוו יְחֻבַּר); אך קדמה לכך תקופה שבה בתנאים האלה התנועות הקצרות התארכו, ובסופו של התהליך אנו מוצאים בניקוד הטברני קמץ (במקום a קצרה), צירי (במקום i קצרה) וחולם (במקום u קצרה). הרי דוגמאות אחדות: הָאֶבֶן (השוו הַצּוּר), יִתְגָּעֲשׁוּ (השוו יִתְנַבְּאוּ); מֵאֶרֶץ (השוו מִיִּשְׂרָאֵל), יֵחָשֵׁב (השוו יִסָּפֵר); מְבֹהָלִים (השוו מְדֻכָּאִים).
השינויים האלה בתנועות נקראים תשלום דגש (או כאמור הארכת תמורה), ומאחר שאנו רואים את תשלום הדגש לפני א לרוב, פחות מכך ב־ע, פחות ממנה ב־ה ומעט מאוד ב־ח, ההשערה היא שהכושר להיכפל אבד בהדרגה – תחילה ב־א, לאחריה ב־ע, אחר כך ב־ה ורק בסוף ב־ח. מעניין לציין שעיקר תשלומי הדגש ב־ה וב־ח הם במקרים שהכפלתן נבעה מהידמות נ (דגש משלים) ולא ממכפל בבניין או במשקל (דגש תבניתי) – כך בבניין נפעל, כגון יֵהָרֵס, יֵחָשֵׁב (השוו יִפָּרֵד), ואחרי אות היחס מ־, כגון מֵהֵיכָל, מֵחֹרֶף.[1]
לארבעת העיצורים האלה יש להוסיף את העיצור ר. ייחודו בכך שלא בוטא מסביבות הגרון ושהכושר להכפילו לא אבד לחלוטין.[2] אפילו במקרא נשארו להכפלתו שרידים בודדים, כמו במילים "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז, ד; בשני המקרים לפני ה־ר הקמץ נהגה o). מצד שני מאחר שכשאינו נכפל – וכך כמעט תמיד – התנועה שלפניו משתנה (למשל לְגָרֵשׁ, גֵּרַשְׁתָּ, גֹּרְשׁוּ), סביר להניח שהבעיה בהכפלתו החלה בשלב מוקדם יחסית, כמו ב־א.
כללי תשלום הדגש בעברית ימינו מבוססים במידה רבה על העולה מן המקרא לפי מסורת הניקוד הטברנית. ואולם במקרים שכללי האקדמיה גורפים מתגלה בדרך כלל במקורותינו תמונה מורכבת יותר, שבה רוב צורות המתיישבות עם הכלל ומיעוט צורות החורגות ממנו. למשל בבניין פיעל קובעים כללי האקדמיה שיש תשלום דגש רק לפני א ו־ר (פֵּאֵר, לְשָׁרֵת לעומת שִׂחֵק, מְנַהֵל, יְנַעֵר), ובבניין פועל הם קובעים שאין תשלום דגש רק לפני חי"ת (פֹּאַר, יְנֹהַל, מְשֹׁעָר, מְפֹרָשׁ, לעומת נֻחַם, יְנֻחַם). אולם במקרא יימצאו לכך כמה וכמה חריגים (אחדים מהם נזכרים בהערות לכללים עצמם), ובהם נֵהַלְתָּ, אֵחַר, דֹּחוּ בתשלום דגש, ובלי תשלום דגש צורות כגון בַּאֵר (צורת מקור) נִאֵץ, יְנַאֲצֻנִי, נִאֲפָה.[3]
_________________________
[1] אך ידועים החריגים מִהְיוֹת, מִחוּץ, מִחוּט.
[2] על הכפלת הרי"ש במסורות העברית שלאחר המקרא ראו ש' מורג "שבע כפולות בגד כפרת", ספר טור־סיני, עמ' 202 ואילך.
[3] לצד צורות אלה גם צורות על פי הכללים שקבעה האקדמיה, כגון יְנַהֵל, מְנַהֵל, וּבָאֵר (ציווי), יְנָאֵץ, מְנָאֲפִים. גם בשם המקראי יְרֹחָם ניכר תשלום דגש (וכך עד היום בנגב שם העיר והמכתש), אבל הפועל על פי הכללים – יְרֻחַם, רֻחָמָה.