האקדמיה ללשון העברית

מילים בשימוש כללי שאושרו באקדמיה בשנים תשנ"ד-תשנ"ה

הקדמה

לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ. בהגייה זו נתקיימה הבחנה בין שבע תנועות, ואילו בעברית הישראלית של ימינו נוהגות חמש תנועות בלבד כבמסורת ההגייה הספרדית (ראו עוד על הניקוד). בגלל הפער הזה סימני ניקוד שונים מציינים מבחינתנו את אותה התנועה. למשל: קמץ ופתח, צירי וסגול, חולם וקמץ קטן (המסורת הטברנית אינה מבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן, ולכן משמש סימן אחד). זאת ועוד, בהגייה שבפינו החטפים ומקצת השוואים הנעים נהגים כתנועות שלמות. למי שלא למד את הכללים או שאינו זוכר את תמונת המילה המנוקדת אין אפוא כל דרך לדעת מה הניקוד הנכון בכל מקרה ומקרה. גם ענייני הגייה אחרים עורמים מכשולים על המבקשים לנקד כראוי, ואליהם נוספים ריבוי החריגים והידע הדקדוקי הנדרש לשם הבנת הכללים (שורשים, בניינים ומשקלים, תהליכים פונטיים כמו הידמות וחיטוף ועוד). להלן מובאים כללי יסוד בתורת הניקוד שתכליתם לתת בידי המתעניינים כלים בסיסיים לניקוד נכון של מילים. להבנת הכללים נחוץ ידע בסיסי בלשון כפי שנלמד בבתי הספר. בתחילה מובאים כמה מושגי יסוד ולצידם הגדרות קצרות (הגדרות אלו אינן באות במקום הגדרות מדעיות).

מושגי יסוד

• הֶגֶה – יחידת הקול הקטנה ביותר בדיבור: עיצור או תנועה.
• עיצור (consonant) – הגה המופק בהצמדת איברי הפה זה לזה, לרוב בעצירה מלאה או חלקית של זרם האוויר: טְ, בְּ, בְ, זְ וכדומה.
• תנועה (vowel) – הגה שיש בו מעבר חופשי (או כמעט חופשי) של זרם האוויר. בעברית בת ימינו יש חמש תנועות: a, e, i, o, u. רוב סימני הניקוד – כגון קמץ, צירי וחולם – מייצגים תנועות.
• אות – כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת, סימן גרפי שנועד לייצג הגה. על פי רוב האותיות מייצגות עיצורים.
• אֵם קריאה – אחת מאותיות אהו"י שאינה מייצגת עיצור. למשל: מָצָא, בַּנַּאי, בָּנְתָה, סוֹד, גִּיר (לעומת אֶבֶן, הַר, דַּוָּר, בַּיִת). הערה: ה"א שיש בה מפיק (הּ) היא עיצורית: גָּבַהּ (נעשה גבוה), שֶׁלָּהּ.
• הברה – יחידת הגייה בת תנועה אחת ועיצור אחד או יותר. ככלל ההברות בעברית פותחות בעיצור, ומספר ההברות במילה שווה למספר התנועות. למשל: סִי-רָה = si-ra (שתי הברות), מִרְ-פֶּ-סֶת = mir-pe-set (שלוש הברות).
• הברה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה, ובכלל זה באם קריאה. למשל: לֹא, מִי, קָ-נָה, שִׂמְ-לָה, פִּי-הָ. בתעתיק: lo, mi, ka-na, sim-la, pi-ha.
• הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור. למשל: כֵּן, סִיר, מֻפְ-קָד, תָּ-בַע, גֹּ-בַהּ, שִׂמְ-לָה, כָּ-תַבְתְּ. בתעתיק: ken, sir, muf-kad, tava', go-vah, sim-la, ka-tavt.
• הטעמה – בכל מילה יש הברה מרכזית הנהגית ביתר הבלטה. למשל: מַ-יִם, הִתְ-גַּלְ-גֵּל, תִּנְ-שֶׁ-מֶת. מילים עבריות מוטעמות בהברה האחרונה או בזו שלפניה: הטעמת ההברה האחרונה מכונה מִלְּרַע (מילה בת הברה אחת נחשבת מלרעית, כגון יָד, לֵךְ). הטעמת ההברה שלפני האחרונה מכונה מִלְּעֵיל. רוב המילים העבריות מלרעיות.

סימני התנועות וחלוקתם

את סימני הניקוד מקובל לחלק לשתי קבוצות: תנועות גדולות ותנועות קטנות. בטבלה מוצגים סימני הניקוד ושמותיהם לפי חלוקה זו.

הערה: להבחנה בין תנועות גדולות לקטנות אין השתמעות בהגייה (לא כאן המקום לדון בתולדות הבחנה זו).

חוק ניקוד ההברות

חוק ניקוד ההברות מרכז את כללי היסוד של הניקוד. בבסיסו עומד העיקרון שסוג התנועה (גדולה או קטנה) נקבע לפי סוג ההברה (פתוחה או סגורה, מוטעמת או לא מוטעמת).

הכללים בלוויית דוגמאות

• כלל 1: הברה סגורה לא מוטעמת מנוקדת בתנועה קטנה. כלל זה הוא היציב ביותר. יש המכנים אותו סֶלֶ"ק – סגורה לא מוטעמת קטנה.
  דוגמאות: עַכְ-בָּר, שִׂמְ-לָה, נֶכְ-דָּה, חֻלְ-צָה, קָרְ-בָּן, בֹּ-קֶר, גֹּ-בַהּ.
• כלל 2: הברה סגורה מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
  דוגמאות: כֵּן, חֹק, אוֹר, צוּר, מַחְ-שֵׁב, נַלְ-בִּישׁ, מֻשְׁ-לָם, שָׁ-לוֹם, יָ-כֹלְתָּ, תֵּ-שֵׁבְ-נָה, אוֹ-צָר, אוֹ-רוֹת.
• כלל 3: הברה פתוחה לא מוטעמת מנוקדת לרוב בתנועה גדולה.
  דוגמאות: שָׁ-לוֹם, חִי-דָה, אוֹ-צָר, מוּ-כָ-נָה, דֵּ-עָה.
• כלל 4: הברה פתוחה מוטעמת מנוקדת במקרים רבים בתנועה גדולה.
  כך כרגיל בסוף מילה, כגון שִׂמְ-לָה, נִפְ-לָא, יוֹ-צֵא, מָ-בוֹא, מִי, עָ-לוּ.
  גם שלא בסוף מילה עשויה לבוא תנועה גדולה, כגון בָּ-אוּ, צָ-פוֹ-נָה, בֹּ-קֶר, הָ-בִי-אוּ,שׁוּ-בוּ.
  אך לכלל זה חריגים הרבה כפי שיפורט להלן.

זיהוי הברות פתוחות וסגורות

כדי לנקד נכון על פי חוק ניקוד ההברות – הכרחי להבחין בין הברה פתוחה להברה סגורה. שוואים נחים ודגשים חזקים סוגרים את ההברה, ולפיכך חשוב לזהותם כראוי.

שווא נע ושווא נח

הסימן םְ מציין שתי מהויות שונות: שווא נע ושווא נח. שווא נע הוא מעין תנועה קצרה, חצי תנועה, כגון במילה יְלָדִים, ואילו שווא נח הוא אפס תנועה, כגון במילה מִכְתָּב. בהגייה כיום לעיתים גם השווא הנע נהגה כאפס תנועה, כגון במילים גְּדוֹלָה, כּוֹתְבִים. שווא נח סוגר הברה: מִכְ-תָּב, חֻלְ-צָה, הִתְ-גַּלְ-גַּלְ-נוּ, מָ-סָךְ, כָּ-תַבְתְּ (שווא בסוף מילה הוא תמיד שווא נח). שווא נע אינו סוגר הברה אלא מצטרף להברה שאחריו: מַסְ-מְרִים, כּוֹ-תְבִים, מְלָ-כִים, פְּרָ-טִים (שווא בראש מילה הוא תמיד שווא נע). כאשר יש שווא באמצע מילה חשוב לזהות נכונה באיזה שווא מדובר – כדי לדעת אם ההברה סגורה או פתוחה. לשם כך אפשר להיעזר בבדיקת צורת היסוד של המילה (צורת היחיד): שווא נע מקורו בתנועה. לכן אם בצורת היסוד שומעים תנועה – מדובר בשווא נע. למשל: השוואים במילים הלְכה, שומְרים, ייעלְמו – מקורם בתנועה: הלַך, שומֵר, ייעלֵם. מדובר אפוא בשוואים נעים. ההברה שלפניהם פתוחה ותנועתה גדולה: הָ-לְכָה, שׁוֹ-מְרִים, יֵ-עָ-לְמוּ. לעומת זאת במילים שולְחנות, נכְנסים, מזְהירה – אין תנועה במילת היסוד: שולְחן, נכְנס, מזְהיר. מדובר אפוא בשוואים נחים. ההברה שלפניהם סגורה ותנועתה קטנה: שֻׁלְ-חָן, נִכְ-נָס, מַזְהִיר.

הערה: בנטיית המשקלים המלעיליים (פֶּעֶל, פֹּעֶל ודומיהם) השווא נח ולפניו תנועה קטנה: כֶּלֶב – כַּלְ-בָּה, כַּלְ-בּוֹ, צֹרֶךְ – צָרְ-כִּי. (במשקלים אלו הצורות הנוטות קרובות יותר לצורת היסוד ההיסטורית שבה היה העיצור השני ללא תנועה, מעין כַּלְבּ.)

דגש חזק סוגר הברה

דגש חזק הוא דגש המכפיל את העיצור שהוא בא בו. למשל: זַמָּר=זַמְ-מָר, שִׁלֵּם=שִׁלְ-לֵם. דגש חזק בא תמיד לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. לפיכך אם הברה זו אינה מוטעמת היא תנוקד בתנועה קטנה: זַמָּר, שִׁלֵּם, צְהֻבָּה, אֶפֹּל. (בהמשך יפורטו המקרים העיקריים שיש בהם דגש חזק.)

כללים שונים

ניקודן של מילות יחס ומילות קישור

מילות יחס מצטרפות למילים שאחריהן, ולכן אינן נחשבות מוטעמות. מילים כגון אֶת, אֶל, עַל, עִם, מִן, שֶׁל ואף לקרַאת מנוקדות על פי כלל 1 (סֶלֶ"ק). כך גם מילות הקישור הקצרות, כגון גַּם, אַךְ, אִם, אֲשֶׁר. אפשר להבחין בין מילות יחס לשמות עצם. למשל: לקחתי אֶת האֵת, התפללתי אֶל האֵל (המילה השנייה בכל זוג מנוקדת לפי כלל 2 לעיל).

תנועת a בסמיכות

הברה סגורה שתנועתה a בסוף מילה ראשונה בצירוף סמיכות (נסמך) נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח (לפי כלל 1): דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג), מֶרְכַּז קניות, שִׂמְלַת שבת. הערה: בתנועות אחרות צורת הנסמך אינה גורמת בדרך כלל לשינוי התנועה לתנועה קטנה, כגון לֵב העיר, חֹק המדינה, חוץ מן המילים בֵּן (בנסמך בֶּן המלך), כֹּל (כָּל העולם, וכן: כָּל שנבקש וכד').

עוד על ניקוד צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל א וכלל ב; החולם – כלל ג (סעיף 2); הצירי – כלל ב.

חריגים לכלל 2 ב"חוק ניקוד ההברות"

א. חוק ניקוד הפועל

לצורות הפועל יש כלל מיוחד: הברה סגורה מוטעמת שתנועתה a מנוקדת בפתח: אָכַל, קִבַּלְנוּ, שָׁמַעְתִּי, נוּכַל, יִגְבַּהּ, פְּתַח, הֵבַנּוּ (=הֵ-בַנְ-נוּ). בצורות הפועל נכללות צורות עבר, עתיד, ציווי ואף שם פועל (כגון לִשְׁכַּב, לְהִפָּתַח). צורות בינוני (הווה) מנוקדות כשמות: נִשְׁבָּר (לעומת נִשְׁבַּר בעבר), מְבֻשָּׁל (לעומת בֻּשַּׁל בעבר).

ב. סיומת ay 

הסיומת ay מנוקדת תמיד בפתח: שַׁי, גַּיְא, אוּלַי, אֵלַי, בָּנַי, יוֹמָנַאי. כך גם לַיְלָה, הַבַּיְתָה.

ג. משקל פַּל ומשקל פַּלְפַּל

מילים חד־הברתיות מגזרת הכפולים בתנועת a מנוקדות בפתח, למשל: חַג (חג"ג), רַךְ (רכ"ך). מילים שבסופן שתי הברות זהות שתנועתן a מנוקדות בפתח: עַפְעַף, פַּרְפַּר, כְּחַלְחַל, כְּלַבְלַב. הערה: בנטיית המילים האלה יש דגש: חַגִּי, רַכִּים, עַפְעַפַּיִם, כְּלַבְלַבִּים. וראו להלן דגש חזק.

עוד מילים המנוקדות בפתח בהברתן האחרונה ובנטייה בא דגש ראו בכללי נטיית השם: הפתח – כלל א.

ד. סיומות ־ֶם, ־ֶן (הכינויים הכבדים)

הכינויים הכבדים ־תֶם, ־תֶן ־הֶם, ־הֶן, ־כֶם, ־כֶן מנוקדים בסגול: אַתֶּם, כְּתַבְתֶּן, בָּהֶם, סִפְרֵיכֶם, אֶצְלְכֶן. הערה: כינויי הגוף הנפרדים הֵם והֵן מנוקדים בצירי.

חריגים לכלל 4 ב"חוק ניקוד ההברות" – מילים מלעיליות

בהברות פתוחות מלעיליות הכלל אינו אחיד – לעיתים באה תנועה גדולה ולעיתים תנועה קטנה: בתנועת o יש חולם חסר. למשל: בֹּקֶר, מִשְׁקֹלֶת, שֹׁהַם, בְּדֹלַח. בתנועת a לרוב יש פתח. למשל: פַּעַם, מִשְׁלַחַת, יוֹדַעַת, בַּיִת, מִשְׁקָפַיִם, יָדַיִךְ. יבוא קמץ במקרים האלה: כשהאות האמצעית וי"ו כגון מָוֶת; בצורות הפסק כגון חָרֶב, יוֹשָׁבֶת, וכן הָאָרֶץ; לפני שורוק, כגון אָחוּ, יִרְמְיָהוּ. בתנועת e יש בדרך כלל סגול. סיומת הנקבה המלעילית כמעט תמיד בסגול, כגון מִבְרֶשֶׁת, אוֹכֶלֶת. גם מילים דו־הברתיות מנוקדות לרוב בסגול, כגון שֶׁמֶשׁ, יֶלֶד, פֶּרַח. ואולם כמה עשרות מילים כאלו מנוקדות בצירי, ובהן סֵפֶר, עֵסֶק, תֵּשַׁע.

את הרשימה המלאה אפשר לראות כאן.

פתח גנובה

לפני עיצור גרוני סופי (ח, ע או ה מופּקת) שהתנועה שלפניו אינה a – יש פתח גנובה: שִׂיחַ, לוּחַ, תָּמֵהַּ, מָנוֹעַ. הסימן פתח גנובה מציין תנועת עזר. זו אינה מעמידה הברה לעצמה, ולכן ההברה שלפני הפתח נחשבת סגורה. לפי זה המילים שִׂיחַ ולוּחַ הן בנות הברה אחת (כמו שִׁיר ולוּל), והמילים תָּ-מֵהַּ, מָ-נוֹעַ הן בנות שתי הברות (כמו יָ-שֵׁן, מָ-נוֹף).

סגול שאחריו אם קריאה

סגול שאחריו אם קריאה ('סגול מלא') אינו נחשב לתנועה קטנה ובא בהברה פתוחה. ניקוד זה שכיח בכמה תבניות מילים, כמפורט להלן. בכינויים ובגזרות בכינוי הנוכח ובכינוי הנסתרת המצטרפים לשם ברבים או למילת יחס הנוטה על דרך הרבים – יש סגול שאחריו י': בָּנֶיךָ, אֵלֶיךָ, בָּנֶיהָ, אֵלֶיהָ (אבל כינוי המדברים מנוקד בצירי – בָּנֵינוּ, אֵלֵינוּ). בפעלים בגזרת ל"י בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובצורות הנוכחות בציווי – יש סגול שאחריו י': תִּרְאֶינָה, קְנֶינָה. בגזרת ל"א יש אחרי הסגול א': תִּקְרֶאנָה. בכל המקרים האלה ההברה שבא בה הסגול היא הברה מלעילית מוטעמת, ובהברה שאחריה יש קמץ.

סיומת e

הסיומת e הכתובה באות ה' מנוקדת בסגול: רוֹעֶה, יִבְנֶה, מִכְסֶה, נִתְרָאֶה.
אבל מנקדים בצירי צורות נסמך (רוֹעֵה־צאן), צורות ציווי (בְּנֵה), וכן כמה מילים: אַיֵּה, אַרְיֵה, הִנֵּה, הַרְבֵּה, עֶשְׂרֵה (כגון שֵׁש־עֶשְׂרֵה).

על צורות הנסמך ראו בכללי נטיית השם: הסגול – כלל ו.

שווא נע לעומת צירי וסגול

שווא נע נהגה כתנועת e (כאשר אין הוגים אותו כאפס תנועה, כאמור לעיל). כדי לדעת היכן יש לנקד בשווא (ולא בצירי או סגול) יש להכיר את מבנה המילה ולדעת את כללי הדקדוק. עם זאת במקרים רבים אפשר להסתייע בצורת היסוד של המילה: שווא נע נוצר מהיחטפות – הפיכה של תנועה לחצי תנועה בעקבות התרחקות מן הטעם. לפיכך אם בצורת היסוד יש תנועה שונה מן התנועה e שבצורה הנוטה – ודאי מדובר בשווא: לְבָנָה (מן לָבָן), מְקוֹמוֹת (מן מָקוֹם), מִגְדְּלֵי־ (מן מִגְדָּלִים), יִכְתְּבוּ (מן יִכְתֹּב). כמה תבניות אופייניות שיש בהן שווא נע בראש המילה: תחיליות של פעלים בבניינים פיעל ופועַל: מְדַבֵּר, מְסֻבָּךְ; נְבַשֵּׁל, יְסֻפַּר. משקלים: פְּעִילָה – מְכִירָה, נְשִׁיקָה, רְכִיבָה; פְּעָלָה – לְטָאָה, יְבָבָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה; פְּעִיל – מְחִיר, נְגִיף, רְסִיס; פְּעֵל – בְּאֵר, כְּאֵב; פְּעֵלָה – בְּהֵמָה, לְבֵנָה. צורות רבים בתבנית םְםָםִים, םְםָםוֹת – מְלָכִים, נְחָשִׁים, תְּאָרִים, נְמָלִים, נְעָרוֹת, בְּעָיוֹת.

חטפים

חטפים באים תמורת שוואים בעיצורים הגרוניים (א, ה, ח, ע) ובמקרים נדירים גם בעיצורים אחרים. שלושת החטפים הם חטף פתח – םֲ (הגייתו a), חטף סגול – םֱ (הגייתו e), חטף קמץ – םֳ (הגייתו o). שווא נע מומר תמיד בחטף, למשל: עֲבָדִים (השוו מְלָכִים), שָׁאֲלוּ (השוו הָלְכוּ); חֳרָפִים (השוו כְּתָלִים); אֱכֹל (השוו כְּתֹב). שווא נח מומר לעיתים בחטף, למשל: מַעֲבָר (השוו מַרְגָּשׁ), נֶהֱדָר (השוו נֶחְמָד), פָּעֳלוֹ (השוו צָרְכּוֹ).

ראו עוד בפרק "הפועל בשורשים בעלי עיצורים גרוניים", כללים יב, יג, יד.

חולם מלא וחולם חסר

גם חולם מלא וגם חולם חסר הם תנועות גדולות, ולכן ההבחנה ביניהם אינה נובעת מחוק ניקוד ההברות אלא מן המבנה הדקדוקי של המילה. להלן כמה כללים מסייעים לקביעת סוג החולם:

• בהברה פתוחה מלעילית החולם הוא חסר: קֹטֶב, תִּינֹקֶת וכדומה.
• כשהתנועה o נשמרת בכל הנטיות – בדרך כלל החולם מלא. למשל: מוֹחַ > מוֹחוֹתֵינוּ, יַהֲלוֹם > יַהֲלוֹמֵיהֶם, שׁוֹמֵר > שׁוֹמְרֵי־החומות. ראו בכללי נטיית השם: החולם – כלל א.
• כשהתנועה o משתנה לשווא – החולם חסר: יִכְתֹּב (יִכְתְּבוּ), לִשְׁמֹר (לְשָׁמְרוֹ).
• כשהתנועה o משתנה לתנועת u – לרוב החולם חסר: חֹק (חֻקִּים), כָּחֹל (כְּחֻלָּה). (בנטייה יש קיבוץ ואחריו דגש – ראו להלן 'דגש חזק'.)

התבניות השונות שיש בהן חולם מלא וחולם חסר מפורטות בכללי החולם.

צירי מלא

כמו החולם, גם צירי מלא וגם צירי חסר הם תנועות גדולות. בדרך כלל הצירי הוא חסר. בכמה מקרים בא צירי מלא:

• במילים שבהן הי' שורשית. למשל: אֵימָה, מֵידָע, בֵּיתוֹ, מֵינֶקֶת, נֶהֱנֵיתִי.
• בנטיית הרבים, כגון בְּנֵי־ בָּנֵינוּ בְּנוֹתֵיכֶם.
• בנטיית מילות יחס על דרך הרבים, כגון לִפְנֵי־ לְפָנֵינוּ.
• במילים אחדות ובהן אֵיבָר, הֵיכָל, קֵיסָם. עוד מילים שיש בהן צירי מלא מובאות בכללי נטיית השם: הצירי – כלל א.

היו"ד של הצירי המלא היא אם קריאה ולכן היא אינה סוגרת הברה.

על הגיית הצירי המלא ראו כאן.

דגש חזק

הדגש החזק – המכונה גם מִכְפָּל או דגש כפלן – הוא חלק ממערכת הניקוד, ויש לסמנו במילים שהוא בא בהן. כפי שהוזכר לעיל, דגש חזק בא לאחר תנועה וסוגר את ההברה שלפניו. רוב הדגשים החזקים שייכים לאחת משתי הקבוצות האלה:

1. דגש תבניתי – דגש שהוא חלק מתבנית המילה (בניין או משקל).

2. דגש משלים – דגש הבא תמורת עיצור בנסיבות האלה: העיצור זהה לעיצור שאחריו ולכן מתלכד עמו, כגון נָתַנּוּ; העיצור מידמה לעיצור שאחריו ומתלכד עמו, כגון יִפֹּל (< יִנְפֹּל).

דוגמאות לדגש תבניתי
– בבניינים פיעל פועל והתפעל. למשל: סִפֵּר, מְדֻבָּר, הִתְפַּלֵּא, וכן בשמות הפעולה שלהם: סִפּוּר, צִיּוּר, הִתְמַצְּאוּת.
– במשקלים פַּעָל (זַמָּר, סַבָּל), פַּעֶלֶת (רַכֶּבֶת, אַדֶּמֶת), פִּעָלוֹן (זִכָּרוֹן, פִּקָּדוֹן), פִּעֵל (אִלֵּם, גִּבֵּן), פִּעֹלֶת (שִׁבֹּלֶת, סִיֹּמֶת).

דוגמאות לדגש משלים
– בעקבות התלכדות עיצורים: דַּנּוּ (דָּן + נוּ), שָׁבַתָּ (שָׁבַת +־תָּ), הִתַּמֵּם (< הִתְתַּמֵּם)
– בשורשים מגזרת הכפולים: מִדָּה (מד"ד), מְסִבָּה (סב"ב).
– נ' המידמה לעיצור שאחריה: מַסָּע (נס"ע), מַסּוֹר (נס"ר), נָתַתִּי (נת"ן); נ' הבניין של נפעל בעתיד, ציווי ושם הפועל: יִשָּׁבֵר, הִכָּנְסוּ, לְהִפָּרֵד.

יש מקרים שבהם הדגש מופיע רק בנטייה ולא בצורת היסוד (הוא אמור לבוא באות האחרונה של צורת היסוד, אך לרוב אין דגש בסוף מילה).
דוגמאות
– במשקל פָּעֹל (צבעים וכמה שמות תואר): יָרֹק יְרֻקָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים.
– במשקלים פַּלְפַּל, פְּעַלְעַל: עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, תַּלְתַּל תַּלְתַּלָּיו, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים.
– בשורשים מגזרת הכפולים: הֵסֵב הֵסֵבּוּ, חַג חַגִּים, חֹק חֻקִּים.

עוד מקרים ראו בכללי נטיית השם: הקמץ – כלל טז, הפתח – כלל א, החולם – כלל ג.

ועוד כדאי לזכור את הסימנים האלה:
– אם התנועה o משתנה לתנועת u – כמעט תמיד במילת היסוד יש חולם חסר ובנטייה יש קיבוץ שאחריו דגש: כָּחֹל כְּחֻלָּה, חֹל חֻלִּין, לְאֹם לְאֻמִּים.
– אם בצורת היסוד יש תנועת a או e ובנטייה תנועת i – לרוב יש פתח או צירי במילת היסוד ובנטייה יש חיריק שאחריו דגש: פַּת פִּתּוֹ, לְאַט לְאִטִּי, צֵל צִלִּי.

דגש קל

דגש מסוג אחר הוא דגש קל – דגש זה בא בראש המילה או לאחר שווא נח באותיות בגדכפ"ת. תפקידו הוא להבחין בין שתי הגיות לכל אחד מששת העיצורים הללו (הגייה חוככת והגייה סותמת), ובמבטא ימינו נותרה ההבחנה רק בשלושה מהם (בכ"פ). הדגש הקל מציין את ההגייה הסותמת (b, k, p). דוגמאות: בִּרְכַּיִם, כַּפְתּוֹר, פַּרְגּוֹד, בַּרְדָּס; גָּמְרוּ, דּוֹלֵף, תִּלְבַּשׁ. אחרי שווא נע לא יבוא דגש קל, כמו במילים שְׁכִיבָה, חָלְפוּ, שׁוֹפְכִים.

הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, בִּקֵּשׁ בִּקְּשָׁה, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ראו בהחלטות האקדמיה את הכלל "הדגש החזק באותיות שוואיות"). הכלל המותיר את הדגש החזק חל גם על אותיות שוואיות לאחר ה' הידיעה, כגון הַצְּפַרְדֵּעַ, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר, הַמְּלֵאִים, ואף על יו"ד בשווא אחרי מ' השימוש, כגון מִיְּרוּשָׁלַיִם.

יוצאת מן הכלל רק הנטייה של משקל פִּעָלוֹן, כגון זִכָּרוֹן זִכְרוֹנִי, עִפָּרוֹן עֶפְרוֹנוֹת, ושל שמות ספורים אחרים, ובראשם אִשָּׁה, שנטייתם על דרך משקל אחר.[1]

הכלל הזה מטרתו האחדה ובעיקר פישוט מאחר שבלשון המקורות, ובראשם במקרא, אין אחידות: יש במקרא מקרים לא מעטים שבהם אין דגש חזק באות שוואית. הסיבה היא זאת: הדגש החזק מציין את הכפלת העיצור (או את הארכתו), והכפלת העיצור בעברית קלה כשאחריו יש תנועה ממש, תנועה שלמה. כשבעיצור הכפול אין תנועה שלמה אלא שווא נע, ההכפלה אפשרית אך דורשת מאמץ רב יותר. אם כן במקרים רבים במקרא השווא מתאפס לשווא נח והעיצור הופך לפשוט (לא כפול). כך למשל במילים יִקְחוּ, תִּשְׂאִי, בִּקְשָׁה, מַסְעֵי־, כִּסְאוֹ, חָקְכֶם; לעומת זאת במקרים אחרים הדגש והשווא הנע נותרים על כנם: מְנַצְּחִים, קִטְּרוּ, תִּתְנַשְּׂאוּ, רַנְּנוּ (לעומת הַלְלוּ), אִלְּמִים (לעומת עִוְרִים) ועוד ועוד. באותיות בגדכפ"ת הדגש ישנו דרך קבע: יִתְּנוּ (לעומת יִקְחוּ), דִּבְּרָה (לעומת בִּקְשָׁה), מַפְּלֵי־ (לעומת מַסְעֵי־).[2]

הכלל הרגיל הוא שלאחר ה' הידיעה, מ' השימוש וּו' ההיפוך בא דגש חזק (למעט באותיות אהחע"ר כמובן), למשל הַמָּלֵא, הַיֶּלֶד, הַלְּבֵנָה, הַנְּהָרוֹת, מִשְּׁלֹמֹה, מִיִּקְבֶךָ, וַיֵּלֶךְ, וַתְּדַבֵּר, וַנְּבַקְשָׁה. ואולם במקרא לא תמיד יהיה דגש אחרי ה' הידיעה כשאחריה יו"ד בשווא או מ"ם בשווא (במיוחד מ"ם הבינוני של פיעל ופועל); בדרך כלל אין דגש אחרי מ"ם השימוש כשאחריה יו"ד בשווא (במקרה זה היו"ד הופכת נחה); ולא יימצא דגש אחרי ו' ההיפוך כשאחריה יו"ד בשווא. הרי כמה דוגמאות: הַיְסוֹד, הַיְאֹר, הַיְקוּם, הַיְלָדִים, הַיְקָבִים, הַיְבוּסִי, הַיְמִינִי;[3] הַמְשַׂמֵּחַ, לַמְנַצֵּחַ, הַמְרַגְּלִים, הַמְבַשְּׂרוֹת, הַמְשֻׁלָּשׁ, הַמְקֻדָּשִׁים ואף הַמְבִיאִים;[4] מִיהוּדָה, מִירוּשָׁלַיִם, מִירִיחוֹ, מִימִינָם, מִיקָבִים, מִידֵי־, מִימֵי־;[5] וַיְהִי, וַיְחִי, וַיְדַבֵּר, וַיְבָרְכוּ, וַיְבֻקַּשׁ, וַיְבִיאֵהוּ ועוד הרבה במאוד מאוד.

הכלל היחיד שאין לו חריגים במקרא הוא אי־דיגוש היו"ד השוואית שלאחר ו' ההיפוך, ואומנם כלל זה נותר בעינו גם בימינו.

אך אפילו במקרים שחריגים מעטים מתועדים במקרא (כגון דיגוש מ"ם הבינוני של פיעל ופועל אחרי ה' הידיעה ודיגוש יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש), נפלה ההכרעה בימינו לטובת כלל פשוט אחד, דהיינו לטובת דיגוש האות.[6]

החלטה זו אינה חלה למַפרע, ואין אפוא לתמוה על ניקודים כגון "וְהַמְרַחֵם כי לא תמו חסדיך", "הַמְבָרֵךְ את עמו ישראל בַּשלום״, "בָּרכו את ה' הַמְבֹרָךְ" בסידורים השונים. יתרה מזו, גם המחליט לסטות מן התקן, כלומר ללכת אחר המקרא ולנקד למשל כִּסְאוֹת (ולא כִּסְּאוֹת), רשאי לעשות כן. הבעיה היא כאמור שהמסורת המקראית אינה אחידה, ואפשר לנקד בביטחון על דרך המקרא רק את הדוגמאות המתועדות בו.

נסיים בדבריו של זאב בן־חיים בדיון במליאת האקדמיה על כלל זה בשנת תשמ"ג (ראו הערה 6), שאמר על צורות חסרות דגש כמו מְבַקְשִׁים או הַלְלוּ כך:

"טרחתי במשך שנים להבין טעמה של יציאה זו מן הכלל, אם מצד מבנה הצורות ואם מצד תנאי ההגייה המתממשים בהן, ולא מצאתי בספרי הדקדוק הקדומים ולא בספרי מדע הלשון בדורותינו הסבר מניח את הדעת, הסבר שאינו נסתר ממנו ובו […] לפי עניות דעתי – שהבעתי גם בכתב – טעמן של יציאות מן הכלל כאלה הוא היסטורי גרידא. כלומר, בספרי המקרא נשזרו מסורות ודרכי מבטא שונים על מרקם הניקוד הטברני המקובל, וכך נוצר פסיפס, שרק בדרך היסטורית אפשר להתקרב להבנתו, אבל אי אפשר לקבצו בכלל אחיד וסביר." (עמ' 258)

__________________________________________________

[1] הנטייה אִשְׁתִּי אִשְׁתְּךָ וכו' – במקום אִשָּׁתִי אִשָּׁתְךָ – היא למעשה נטיית אֵשֶׁת, בדומה לנטיית סֵפֶר – סִפְרִי סִפְרְךָ וכו'.

[2] נדירה ביותר אי־הכפלת אחת האותיות האלה, כמו במקרה של הדל"ת של נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל (כגון בתהלים קמז, ב) לעומת נִדְּחֵי עֵילָם (כתיב: עולם; ירמיהו מט, לו). על כן, ולוּ על פי קביעוּת זו בלשון המקרא, צורת הרבים של עַכָּבִישׁ בימינו איננה עַכְבִישִׁים אלא עַכְּבִישִׁים (כפי שאכן נקבע לימים).

[3] אבל כשאחרי היו"ד ה"א או עי"ן, בדרך כלל יש דגש: הַיְּהוּדִי, לַיְּעֵלִים.

[4] אבל הַמְּצֹרָע, הַמְּבִינִים; וכמובן בשמות עצם כגון הַמְּדִינָה, הַמְּגִלָּה, הַמְּעָרָה, הַמְּלָכִים. אין לדעת מדוע הַמְלֵאָה (עמוס ב, יג), הַמְלֵאִים (ישעיהו נא, כ) אבל הַמְּלֵאָה (קהלת יא, ה), הַמְּלֵאוֹת (בראשית מא, ז).
לעיתים אין דגש גם בעיצורים אחרים, כגון הַלְוִיִּם, הַצְפַרְדְּעִים (לעומת הַצְּפַרְדֵּעַ), הַשְׁלַבִּים.
עוד יש לציין כי במקרא יימצא פעמים רבות מתג (געיה) בה' הידיעה במקרים שאין אחריה דגש חזק (למשל הַֽצְפַרְדְּעִֽים, וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ), דבר העשוי ללמד במקרים אלו על הנעת השווא למרות היעדר הדגש.

[5] לעיתים במקרים נוספים, כגון מִלְמַעְלָה (אבל מִלְּמַטָּה). אף במקרא בשני מקרים יו"ד שוואית דגושה: מִיְּשֵׁנֵי־ (דניאל יב, ב), מִיְּרֻשָּׁתְךָ (דברי הימים ב כ, יא).

[6] המעוניין במכלול השיקולים שהובילו להחלטה על דיגוש אותיות שוואיות גם במקרים שאינן דגושות במקרא, יעיין בדיון שהתקיים בסוגיה בשנת תשמ"ג במליאת האקדמיה בישיבה קנט–קס (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית כח–כט–ל, עמ' 257 ואילך).

בצורה 'מככב' יש התנגשות בין המבנה הדקדוקי של המילה ובין הצלילים של שם העצם שממנו היא גזורה. מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל). אך בשם העצם כּוֹכָב המצב הפוך: הכ' הראשונה דגושה והשנייה רפה. מכאן ההגייה הרווחת "מְכַּכֵב" המשמרת את הצליל של השם שממנו נגזר הפועל.

בעיה זו של הגיית עיצורי בכ"פ אופיינית לפעלים גזורי שם. למשל: הפועל 'לנכס' נוצר משם העצם נֶכֶס, ולכן הגייתו הרווחת היא בכ' רפה. ואולם מצד הדקדוק צריך לומר נִכֵּס, לְנַכֵּס (כמו סִכֵּם, לְסַכֵּם) – שהרי בבניין פיעל יש דגש חזק בע' הפועל.  דוגמה מסוג אחר היא שם הפעולה 'הנפשה' שנוצר מן המילה נֶפֶשׁ. רווחת ההגייה בפ' רפה בעקבות הגיית המילה נֶפֶשׁ, ואולם הפ' אמורה להיות דגושה בדגש קל (אחרי שווא נח): הַנְפָּשָׁה (כמו הַנְפָּקָה).

בעיקרון גם בפעלים גזורי לעז חלים כללי הדיגוש והריפוי העבריים הרגילים. למשל: הִתְפַּלְסֵף (מן פִילוֹסוֹפְיָה), טִלְפֵּן (מן טֵלֵפוֹן), סִבְסוּד (מן סובּסידיה), וכך היה אמור להיות גם במקרים אחרים דוגמת מְדֻפְלָם (מן דיפּלומה).

חוסר ההקפדה על הריפוי והדיגוש נפוץ בפעלים גזורי שם בלשון הדיבור ובלשון העגה (סלנג): לְרַכֵל (מן רָכִיל, רְכִילוּת), הִשְׁתַּפֵן (מן שָׁפָן), נִדְפַק (מן דָּפוּק, דֶּפֶק), פִשֵׁל (מן פַשְׁלָה), חִפֵף (מן חַפִיף בערבית). אבל: לְפַנְצֵ'ר (מן פּנצ'ר), מְבֹאָס (מן בּאסה), מְבֻלְגָּן ( מן בּלגן).

בלשון התקנית ראוי כמובן להקפיד על הגייה המתאימה לדקדוק העברי, כמודגם בטבלה:

נשאלנו למה במילים כמו ש‏ָׁלָב ואֶשְׁנָב מופיע בנטייה דגש חזק: שְׁלַבִּים ואֶשְׁנַבִּים. הדגש במילים אלו מכונה דגש תנייני (או מִשני). להלן ההסבר המלא.

דגש חזק הוא דגש המאריך או מכפיל את העיצור, והסיבות המרכזיות לו הן הידמות של עיצור לעיצור או התבנית שהמילה שקולה בה. הדגש החזק הנובע מהידמות קרוי דגש משלים (כמו בפועל יִפֹּל או בשם העצם מַפָּל), והדגש החזק המתבקש מן התבנית נקרא דגש תבניתי (כמו בפועל שִׁלֵּם או בשם העצם סַבָּל). סוג אחר של דגש חזק הוא זה הקרוי דגש תנייני (או מִשני). תכליתו לסגור את ההברה ובכך לשמר בה את התנועה הקצרה.

בשלב משלבּי ההתפתחות של העברית יכלה תנועה קצרה להתקיים בהברה פתוחה רק אם הייתה מוטעמת (למשל התנועה הקצרה a בנו"ן השנייה של הפועל נְתָנַ֫נִי). אם לא הייתה מוטעמת, נטו הדוברים – לפי כללים שאין זה המקום לפרטם[1] – להאריכהּ (כמו בתי"ו של נְתָנַנִי או בשי"ן של שָׁלוֹם) או לקצרהּ לשווא נע (כמו בנו"ן הראשונה של נְתָנַנִי או בצורת הנסמך שְׁלוֹם־). מסיבה זו גם נמצא אלה לצד אלה צורות מעין יִכְתְּב֫וּ (צורת הֶקשר מלרעית; השווא בתי"ו התקצר מתנועת u קצרה) לעומת יִכְתֹּ֫בוּ (צורת הֶפסק מלעילית; התנועה הקצרה התארכה).

בהברות סגורות לא מוטעמות התקיימו התנועות הקצרות באין מפריע. כך למשל התנועה הראשונה במילים סַלִּים, לִבִּי, עֻזּוֹ, שאת הברתה סוגר הדגש החזק. לעיתים קרה שהתנועה הקצרה בהברה הפתוחה והלא מוטעמת לא התארכה ולא התקצרה אלא השתמרה – אם הברתהּ נסגרה. סגירת ההברה הייתה באמצעות דגש חזק, והוא המכונה דגש תנייני.

כך למשל הקמץ במילה אָסוּר או אָסִיר הוא תוצאה של התארכות a קצרה בהברה פתוחה. לצד הצורות האלה מצויה במקרא גם הצורה אַסִּיר (למשל בישעיהו כד, כב) – בסגירת ההברה ובהשתמרות התנועה הקצרה. מסיבה זו נמצא במשקל פָּעָל לצד הנטייה הרגילה בקמץ באות השנייה (כגון דְּבָרִי דְּבָרוֹ דְּבָרִים, כְּנָפִי כְּנָפוֹ כְּנָפַיִם, מְשָׁלוֹ מְשָׁלִים) גם כמה שמות בפתח ודגש, כגון ש‏ָׁלָב שְׁלַבִּים, גְּמַלִּי גְּמַלִּים גְּמַלֵּי־, קְטַנָּה קְטַנִּים, וכן בנטיית כמה שמות במשקל מִפְעָל/מַפְעָל, כגון אֶשְׁנָב אֶשְׁנַבִּים, מֶרְחַקִּים, מַחֲשַׁכִּים. ככל הנראה התופעה נפוצה בתנועה הקצרה u, אם כי במקרים לא מעטים קשה לדעת אם הדגש הוא תוצאה של סגירת ההברה או שהיה שם מלכתחילה (כלומר שהוא דגש תבניתי). לדוגמה בטוחה של דגש תנייני נחשבים פעלים בעבר בבניין הסביל הפנימי של בניין קל כגון לֻקַּח, יֻלַּד, הנחזים כבניין הסביל של פיעל (ראו בהרחבה כאן).

———————————————-

[1] אפשר לקרוא על כך ביתר פירוט בספרו של יהושע בלאו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא", בפרק על התנועות.

על פי מה שקבעה האקדמיה במינוח המקצועי, כגון במונחי אנטומיה, הדרך המומלצת היא להשתמש במילה גפיים בלשון זכר: 'גפיים עליונים', 'גפיים תחתונים' (בבני אדם), 'גפיים קדמיים', 'גפיים אחוריים' (בבעלי חיים). צורת היחיד של המילה היא גַּף – גם כן בלשון זכר: 'גף עליון', 'גף קדמי' וכדומה.

* * *

המילה גפיים מצויה בספרות חז"ל, וברוב ההקשרים משמעה 'כנפיים'. לדוגמה, במשל המדמה את ישראל ליונה נאמר: "והיתה צווחת ומטפחת [טופחת] בגפיה כדי שישמע בעל השובך ויבוא" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, יג). המשמע 'כנפיים' מוכר גם מלשונות שמיות נוספות, ובהן הארמית המקראית: "וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ" (דניאל ז, ד), כלומר 'וכנפי נֶשר לה'. בכמה מניבי הארמית המילה היא גדף, והחוקרים משערים שזה השורש המקורי (כלומר הדגש בפ"א של גַּפַּיִם בא תמורת הדל"ת השורשית).

במסכת אהלות שבמשנה יש שימוש במילה גפיים לציון זרועות האדם – בהשאלה מן המשמע 'כנפיים'. על פי זה הציע הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון ("בוקי בן יגלי"), ממניחי המינוח הרפואי העברי בתקופת התחייה, שהמילה גפיים תשמש שם כולל לידיים ולרגליים:

השם "גף" נרדף עם השם "אבר" והוראתם בעברית – כנף, וכמו שהשם "אבר" נשאל לכל חלקי הגוף הראויים להתפרק לחוליות, כן נשאל השם "גף" להאברים המחוברים אל הגוף ומחוצה לו. וא"כ [אם כן] יהיה השם "גף" שם משותף לידים ורגלים כהשם הרומי extremitias, ובהוראה זו נמצא במשנה אהלות (ז, ד) האשה המקשה ללדת בזמן שהיא נטלת בגפיים, וכן פירש שם הברטנורא (עיתון היום, 1886).

נחזור לשאלת המין הדקדוקי של המילה:

אצל חז"ל צורת היחיד של גפיים היא גַּף, ועל פי רוב מינה הדקדוקי של המילה זכר – למשל: "נותן שני גפיה בין אצבעותיו" (תוספתא זבחים, ז, ד). עם זאת יש תיעוד גם לשימוש במילה גַּף בלשון נקבה, כגון בגרסת המשנה המובאת בתלמוד "שֶׁיָּבְשָׁה גַּפָּהּ [הגף שלה]" (בבלי זבחים סח ע"ב) – לעומת "שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּהּ" בנוסח המשנה שלפנינו (זבחים ז, ה).

במילון למונחי ההתעמלות של ועד הלשון (תרצ"ז, 1937) נקבעה המילה גפיים בנקבה: 'גפיים עליונות', 'גפיים תחתונות'. ואולם במונחי האקדמיה למן שנת תשי"ז (1957) מינה הדקדוקי של המילה גפיים הוא זכר, וכך כאמור מומלץ לנהוג הלכה למעשה.

עוד על גף ונגזרותיו

בגפו

בדיני עבד עברי שבספר שמות נאמר: "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא – בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא – וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" (כא, ג). מן ההקשר מובן שבגפו פירושו 'לבדו', אך מה משמעות המילה גף בביטוי זה? כמה פרשנים בימי הביניים שייכו זאת לגף בהוראת 'כנף', כדברי אבן עזרא בפירושו הקצר: "כאילו אמר בכנף בגדו לבדו". אחרים קשרו זאת למילה גוף שבלשון חז"ל, וזו הדעה המקובלת במחקר בן ימינו. על פי זה בְּגַפּוֹ פירושו בְּגוּפוֹ – בחילוף הגזרות ע"ו והכפולים (גפ"ף, ומכאן הדגש בפ"א).

גפת הנחל וגף הנהר

במשלי בן סירא (מ, טז) מתועדת צורת היחיד גַּפָּה בצירוף 'גפת הנחל' או 'גפות הנחל', ובמשנה יש צירוף דומה בלשון זכר: 'גף הנהר' (מכשירין א, ד; ג, א). יש הסוברים שבצירופים אלו המילה גף או גפה משמעה 'צד' – גלגול משמעות מן 'כנף'. אחרים קושרים זאת דווקא למילה גב – בין השאר בגלל חילופי גרסאות בנוסחי המשנה בין 'גף הנהר' ל'גב הנהר'. גם את המילה גף שבכתוב "עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת" (משלי ט, ג) רבים מפרשים 'גב'.

גַּפַּת הנעל

גַּפָּה היא החלק העליון של הנעל, כלומר כל הנעל חוץ מן הסוליה. המונח המחודש הזה מופיע לראשונה בלוח מונחי רצענות שפרסם ועד הלשון בשנת תרפ"א (1921). נראה שהחידוש מבוסס על משמעות משוערת נוספת של המילה גפיים בספרות חז"ל: 'דופנות הכלי' (משנה כלים ח, ג ועוד). סביר שגם משמעות זו קשורה למשמע היסודי 'כנף', 'צד'. צורת הרבים של גַּפָּה היא גַּפּוֹת.

גף ואגף

המילה אֲגַף (ברבים אֲגַפִּים) היא ככל הנראה צורה אחרת של גַּף – בהוספת אל"ף מקדימה (פרוסתטית) בראש המילה. אל"ף כזו מוכרת גם בצמדים 'זרוע'–'אזרוע', 'גודל'–'אגודל' ועוד. ואומנם בספרות חז"ל אגף הוא כנף או זרוע – בדיוק כמו גף.

המילה אגף מופיעה כבר בספר יחזקאל, אלא ששם מקובל לפרשה 'גדוד צבא' – למשל: "עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ…" (לט, ד). עם זאת רבים קושרים גם את המשמע הזה למשמע 'זרוע' ו'צד' – אולי משום שכל אגף הוא צד אחר של המחנה הצבאי.

בעברית החדשה נוספו למילה אגף כמה משמעויות, ובהן חלק של מבנה – בהשראת לשונות אירופה, המשתמשות לעניין זה במילים שהוראתן 'כנף' (wing באנגלית, Flügel בגרמנית aile בצרפתית). עוד משמעות של אגף היא יחידה גדולה בארגון – למשל אגף המודיעין בצבא ואגף התקציבים במשרד האוצר. כיום המילה גף משמשת אף היא בתחום המנהלי לציון יחידה שהיא חלק מאגף. בחיל האוויר גף הוא יחידת משנה של טייסת, ונראה שבהקשר זה נבחרה המילה גם בגלל משמעה היסודי 'כנף' (שמות אחרים במדרג היחידות של חיל האוויר הם 'להק' ו'כנף').

גַּף ומִפְרַשׂ גַּף

בסירות מפרש גַּף הוא מוט היוצא מן התורן באלכסון כלפי מעלה ומחובר אליו מפרש מרובע, המכונה מִפְרַשׂ גַּף. המונח גַּף מתרגם כאן את המונח הלועזי gaff – ויש בו אפוא שילוב של צליל המילה הלועזית עם המשמע העברי 'זרוע', 'כנף'.

ההגייה התקנית של המילה משאבים היא בבי"ת דגושה: מַשְׁאַבִּים, מַשְׁאַבֵּי­־אנוש, קיבוץ מַשְׁאַבֵּי־שדה. לעומת זאת בצורת היחיד הבי"ת רפה: מַשְׁאָב (ולא "משאבּ").

מקור המילה משאבים בשירת דבורה: "מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה', צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל…" (שופטים ה, יא). משמעות המילה איננה ברורה מן ההקשר, והיא נתפרשה על פי שורשה 'מקום שאיבת מים', כלומר באר או מעיין. המשמעות המוכרת לנו כיום, 'אוצרות טבע או אמצעים אחרים שאפשר לנצלם' (resources), נטבעה כנראה רק בשנות החמישים של המאה העשרים. איננו יודעים מי העניק למילה המקראית את משמעה החדש, אך ידוע שעל תרגום המונח הלועזי resources התחרו גם המילים מַבּוּעוֹת, מִכְמַנִּים ומְקוֹרוֹת.

המילה המקראית מנוקדת בבי"ת דגושה: מַשְׁאַבִּים, וזו צורתה התקנית גם בימינו. היא מצטרפת לקבוצה של מילים – רובן מקראיות – שיש דגש חזק בנטייתן, ובהן מַחְשַׁכִּים, שֶׁנְהַבִּים, עַקְרַבִּים (לרשימה המלאה ראו כאן). דגש זה אינו בא תמורת עיצור (דגש משלים) וגם אינו חלק מתבנית המילה (דגש תבניתי), ועל כן מקובל לראות בו דגש תנייני (משני). ההנחה היא שבמילים אלו נוצרה הכפלה כדי לשמר את התנועה שלפניה (שהרי הדגש החזק סוגר את ההברה שלפניו ובכך מונע את שינויה בנטייה).

בגלל הבי"ת הדגושה שבמילה מַשְׁאַבִּים יש המבטאים בטעות בבי"ת דגושה גם את צורת היחיד,  ואולם דגש חזק אינו בא בסוף מילה. הבדל זה בין צורת היחיד לצורות הנוטות קיים גם במילים צָב–צַבִּים, שָׁלָב–שְׁלַבִּים, עַקְרָב–עַקְרַבִּים, וכמובן גם במילים בעלות דגש משלים כגון דֹּב–דֻבִּים, רַךְ–רַכִּים, אַף–אַפִּים.

רבים מתלבטים איך לכתוב: שירתתי או שירתי, השבתתם או השבתם.

שאלה זו עלתה בדיוני האקדמיה על כללי הכתיב המלא, וההכרעה הייתה לכתוב בתי"ו אחת: שירתי (שֵׁרַתִּי); השבתם (הִשְׁבַּתֶּם).

בנטיית הפעלים האלה חברו יחד התי"ו השורשית (שר"ת, שב"ת) והתי"ו של כינויי הגוף ־תי, ־תם וכדומה. בכתיב המנוקד בא במקרים האלה דגש המציין את קיומן של שתי תי"וים: שֵׁרַתִּי, שֵׁרַתָּ, שֵׁרַתְּ, שֵׁרַתֶּם, שֵׁרַתֶּן.

בלשון הדיבור רבים הוגים את שתי התי"וים האלה בנפרד – כגון sherateti. הגייה זו נחשבת לא תקנית. אשר לכתיב חסר הניקוד – בספרות העברית לדורותיה יש יסוד לכתיבה שירתתי בשתי תי"וים, ואולם כתיב זה יש בו כדי לאשר את ההגייה הלא תקנית. על כן קבעה האקדמיה שהכתיב התקני הוא בתי"ו אחת, ובמקרה הצורך מומלץ להוסיף ניקוד עזר: שירַתי, השבַּתם, מַתְּ (מצחוק).

הוא הדין בשורשים המסתיימים בנו"ן לפני סיומת המדברים 'נו', כגון הִתְחַתַּנּוּ, הֵבַנּוּ, דַּנּוּ. גם כאן הכתיב התקני הוא בנו"ן אחת: התחתנו, הבנו, דנו.

שתי הצורות – לְהִדָּבֵק, לְהִדַּבֵּק – קיימות בעברית. הראשונה היא מבניין נפעל והשנייה מבניין התפעל.

בהקשר של הידבקות במחלה משמש הפועל בבניין נפעל: נִדְבַּק, נִדְבַּקְתִּי, נִדְבָּקִים. בצורות העבר וההווה (בינוני) יש דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר שווא נח. לעומת זאת בשם הפועל לְהִדָּבֵק אין סיבה לדגש. לכן נִדְבַּק אבל לְהִדָּבֵק – כמו נִתְפַּס אבל לְהִתָּפֵס, נִשְׁבַּר אבל לְהִשָּׁבֵר. גם בעתיד ה־ב רפה: יִדָּבֵק. אם כן כך יש לומר: 'אל תתנשק שמא תידָבֵק', 'הם יידָבְקו בשפעת'. גם בשם הפעולה אין דגש ב־ב: 'סכנת הִדָּבְקוּת'.

מן השורש דב"ק יש גם פועל בבניין התפעל, ובו ה־ב דגושה בדגש חזק של הבניין: הִדַּבֵּק לצד הִתְדַּבֵּק (על כפל הצורות ראו כאן). פועל זה משמש בעיקר בהוראה 'היה נאמן ומסור' (בדומה לשימוש הפועל דָּבַק בבניין קל), כגון 'להידַבֵּק בתלמידי חכמים'. נוסף על כך הפועל משמש בהקשר של מחלות – אך לא לציון האדם שנעשה חולה, אלא לציון המחלה שדרכה לעבור מאדם לאדם: מחלה מִדַּבֶּקֶת.[1]

בעברית בת ימינו נכון לומר כי האדם שחלה נדבק במחלה, האדם שהעביר אליו את המחלה הדביק אותו, ואילו המחלה שעברה מזה אל זה היא מחלה מִידַבּקת (ולא "מְדַבֶּקֶת").

ומניין השימוש בשורש דב"ק בהקשר של מחלות ומגפות? שימוש זה מוכר בעיקר מלשון ימי הביניים ומן העברית החדשה, אך ראשיתו בכתוב: "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר" (דברים כח, כא) – כנראה במשמעות 'יצמיד אליך'.

________________________

[1] ומעניין שבלשון ימי הביניים שימשה לשם כך דווקא הצורה בבניין נפעל, למשל: "כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם" (אבן עזרא ויקרא יג, ב).

"ליד הקולנוע חנה אופַנוע" – רבים מתבלבלים והוגים אופְנוע.

ייתכן כי מקור הטעות הנפוצה בַּדמיון למילה קוֹלְנוֹעַ. רכיבי המילה קולנוע הם 'קול' ו'נוע', ואילו רכיבי המילה אופַנוע הם 'אופַן' ו'נוע'. בנקודת המפגש בין 'אופן' ל'נוע' נזדמנו שתי נו"נים והתאחדו לנו"ן אחת בדגש חזק: אוֹפַנּוֹעַ.

אוֹפַנּוֹעַ, וברבים אוֹפַנּוֹעִים. מי שרוכב על אופנוע נקרא אוֹפַנּוֹעָן, וקבוצת רוכבים – אוֹפַנּוֹעָנִים, כל אחד רוכב על אוֹפַנּוֹעוֹ.

כמו אופַנּוע כך אופַנּיים. אוֹפַן ועוד אוֹפַן יחד – שני אוֹפַנִּים, ובצורת הזוגי אוֹפַנַּיִם. אופניים, נזכיר, לשון זכר: אופַניים חשמליים, אופַניים מהירים, אופַני מרוץ.

קניתם אופניים או אופנוע? תתחדשו. קראו להם בשמם הנכון, ואם אתם עומדים להיות אוֹפַנּוֹעָנִים היו אופַנוענים זהירים גם בנהיגה וגם בהגייה – אוֹפַנּוֹעַ, אוֹפַנּוֹעָן ואוֹפַנּוֹעָנִית. ליד הקולנוע חנה אופַנוע.

* שודר לראשונה ברשת ב' של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.