האקדמיה ללשון העברית

הפועל יכול רגיל מאוד בלשוננו, אך צורתו בנטיותיו השונות איננה רגילה כלל.

ללוח הנטייה של הפועל יָכֹל.

יכול בעבר

רבים שואלים איך יש לומר: 'יכולנו' או 'יכַלנו' ושמא 'היינו יכולים'? מה הצורה התקנית: 'יָכַל', 'יכול' או 'היה יכול'?

הפועל יָכֹל שייך לקבוצה קטנה של פעלים בבניין קל שהתנועה בע' הפועל שבהם היא חולם (משקל פָּעֹל). דוגמה נוספת לפועל מן הקבוצה הזאת היא יָגֹר. הפועל יָכֹל נוטה בעבר לפי הפירוט הזה:
– יָכֹלְתִּי (יכולתי)
– יָכֹלְתָּ (יכולת), יָכֹלְתְּ (יכולת)
– יָכֹל (יכול, אך ראו להלן), יָכְלָה
– יָכֹלְנוּ (יכולנו)
– יְכָלְתֶּם (יכולתם), יְכָלְתֶּן (יכולתן) (ההטעמה התקנית בהברה האחרונה.)
– יָכְלוּ

צורת הנסתר יָכֹל זהה בהגייה ובכתיב חסר הניקוד לצורת הבינוני יָכוֹל, ולכן נוצר צורך טבעי לשנותה.

דרך אחת הנהוגה בפי רבים היא להוסיף את פועל העזר הָיָה לצורת הבינוני יָכוֹל, כגון 'הוא היה יכול למנוע את התקלה'. בדרך כלל המבנה 'היה + צורת בינוני' מציין פעולה הרגלית, קבועה. השימוש בו לציון עבר רגיל הוא חריג, אך כאן זה כורח לא יגונה. בגופים האחרים צורות העבר חד־משמעיות, ולכן אין צורך להוסיף את פועל העזר 'היה'. מכל מקום עדיף לומר 'היא יכלה למנוע את התקלה', 'יכולנו למנוע את התקלה', ואילו השימוש בפועל העזר 'היה' מתאים למשפטים המביעים הֶרגליוּת, כמו 'אז היא עוד הייתה יכולה לבקר אצלנו בשבתות' או 'היינו יכולים ללכת לים בכל בוקר'.

דרך אחרת הרווחת בציבור לבדל את צורת העבר הנסתר מצורת הבינוני היא לומר יָכַל, על דרך רוב הפעלים בבניין קל, כגון אָכַל, שָׁמַר. דרך זו נחשבת לא תקנית. רבים גם אומרים בטעות יָכַלְתִּי, יָכַלְנוּ – שלא לצורך. כמובן לא רק הצורך לבדל בין צורת העבר לצורת הבינוני פעל כאן, אלא כוח ההיקש לרוב רובם של הפעלים בבניין קל הנוטים בפתח ולא בחולם.

בלשון המקורות הפועל יָכֹל משמש לציון פעולה בעבר, כגון "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (בראשית מה, א). מי שרוצה יכול, כמובן, לדבוק בדרך זו גם בימינו.

יכול בעתיד

גם צורת העתיד של הפועל יָכֹל מיוחדת: אוּכַל, תּוּכַל, יוּכַל וכו'. צורה זו שונה מצורות עתיד אחרות בבניין קל של פעלים שאות השורש הראשונה שלהם היא יו"ד או וי"ו – הן פעלים דוגמת יֵרֵד, יֵשֵׁב ויֵדַע הן פעלים דוגמת יִירַשׁ, יִישַׁן ויִירֶה. צורות עתיד מעין יוּכַל – בעלות התנועה u – מזוהות עם בניין הופעל, כמו הפעלים יוּרַד (העתיד של הוּרַד) ויוּבַל (העתיד של הוּבַל), ואולם הפועל יוּכַל איננו בבניין הופעל אלא כמו צורת העבר – בבניין קל.

את המראה החריג של צורת העתיד יוּכַל – בתנועת u במקום בתנועת i – הסביר פרופ' יהושע בלאו כך: במקור הייתה האות הראשונה של השורש וי"ו ולא יו"ד, וצורת העתיד הייתה yiwkal. צורה זו אומנם צפויה להפוך ליוּכַל ולא ליִיכַל. פעלים אחרים שהאות הראשונה של שורשם הייתה וי"ו הושפעו בצורתם מן השורשים בעלי היו"ד המקורית (למשל יוּרַשׁ נעשה יִירַשׁ כמו יִיבַשׁ), ואילו הפועל יוכל שמר על צורתו הקדומה יותר – כנראה בגלל שכיחותו הרבה.

האם לפועל יכול יש שם פועל?

לפועל יכול לא נוצרה בעברית צורת שם פועל. כיצד לומר אפוא to be able to? הדרך הרגילה והארוכה היא 'להיות יכול'. מילון אבן־שושן מציע שתי אפשרויות אחרות: לִיכֹל (כמו לִישֹׁן) או לוּכַל. צורות אלו אינן ידועות ממקורותינו, אבל ביאליק בתרגומו ל'דון־קישוט' משנת 1923 כתב: "ואחרי כל־זאת לא שבתי ממחשבתי ולא נואשתי עוד ממצֹא אותו באחד הימים ומיכל־לו – ואבצע את־מזִמתי היום הזה" (ספר שני, עמוד שה). מיכל (בניקוד כנראה מִיכֹל) פירושו 'מיכולת', כלומר 'מלהיות יכול'.

הפועל הֵזִיז גזור מן השורש זו"ז ושייך לגזרת ע"ו. הוא זהה בצורתו לפעלים הֵרִיץ, הֵקִים, הֵעִיף. כאשר גורמים לאדם לָרוּץ – מְרִיצִים אותו, כאשר גורמים לו לָקוּם – מְקִימִים אותו, וכך כאשר גורמים לו לָזוּז – מְזִיזִים אותו.

הצורה "הוֹזִיז" היא על דרך פעלים כמו הוֹצִיא, הוֹרִיד. אלא שפעלים אלו שייכים לגזרה אחרת – גזרת פ"י שבה האות הראשונה היא י': הוֹצִיא מן השורש יצ"א, הוֹרִיד מן השורש יר"ד וכדומה. לפיכך צורות כגון "הוֹזיז", "מוֹזיזים", "תוזיז", "להוֹזיז", "הוֹזזה" אינן תקניות.

טעות דומה רוֹוחת בקרב חלק מן הדוברים בשימושם בפועל הוֹרִיק במשמעות 'רוקן'. הצורה הנכונה היא הֵרִיק – מן השורש רי"ק. הפועל הוֹרִיק – מן השורש יר"ק – משמעו 'הפך ירוק', כגון 'עם בוא האביב הוריקו העצים'.

תופעה דומה קרתה בפועל הוֹזִיל. לכאורה השורש המקורי הוא מגזרת ע"ו, כפי שעולה משם התואר זוֹל. על כן בעבר היו שהתנגדו לצורה הוֹזִיל ודרשו לנקוט הֵזִיל, הֲזָלָה. ואולם הצורה הוזיל מתועדת כבר בספרות העברית של ימי הביניים, בדומה לצורות ארמיות מקבילות בתלמוד הבבלי, כגון 'אוזילו', 'מוזיל' (ייתכן שהצורות העבריות והארמיות הללו נוצרו בהשפעת הפועל המנוגד הוקיר, במשמעות 'יִקֵּר'). במקרא הפועל בא על דרך גזרת פ"נ: "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ" (איכה א, ח; זלזלו בה). לדעת חוקרי לשון השורש המקורי הוא דווקא זל"ל, על פי "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל" (ירמיהו טו, יט) ועוד. כיום הצורות הוֹזִיל, הוֹזָלָה ודומותיהן נחשבות תקניות.

מסדר תור, מַפרט, מיתד, מלקחת

מַסְדֵּר תּוֹר

מסדר תור הוא מכשיר המותקן במקום שיש בו קבלת קהל, כגון קופת חולים או משרד ממשלתי. מסדר התור מראה על צג אלקטרוני את מספר מקבל השירות לפי התור.
מעניין לציין שבתנ"ך השורש הרגיל להבעת סֵדֶר אינו סד"ר אלא ער"ך: 'לערוך שולחן', 'לערוך מלחמה', 'מערכה'. לעומת זאת בספרות חז"ל המילה סֵדֶר והפעלים סִדֵּר וסָדַר נפוצים מאוד. ובעברית של ימינו כבר אי אפשר להסתדר בלי סדר, סידורים, הֶסדרים, סדרנים, וכיום גם מַסְדְּרֵי תור.
את הצירוף מסדר תור הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ו (1996).

מַפְרֵט

מפרט הוא מתקן שבו מסודרים מטבעות על פי ערכם, לרוב בצינורות מתכת או פלסטיק המותאמים בקוטרם לגודל המטבעות. נהג האוטובוס משתמש במפרט לסידור המטבעות שקיבל, למתן עודף לנוסעים או לפריטה של כסף.
המפרט הזה קשור לפריטה של כסף, אך יש גם מַפְרֵט המשמש לפריטה על כלי מיתר. לא ברור הקשר בין פריטת הכסף לפריטה על כלי מיתר וממילא אין קשר בין שני המַפְרְטִים.
את המילה מפרט הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי והיא אושרה באקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

מֵיתָד (דיבֶּל)

מיתד הוא קנה קטן חלול שתוקעים בחור שנקדח בקיר וקובעים בתוכו בורג. המיתד דומה ליָתֵד הן בצורתו הן בתפקידו: קיבוע וחיזוק אחיזתו של דבר.
המילה מֵיתָד נבנתה בתבנית המילה מֵיתָר – שתיהן משורש שתחילתו באות יו"ד.
את המונח מֵיתָד קבעה האקדמיה ללשון העברית במילון למונחי נגרות הבניין משנת תשל"א (1971), והוא בא במקום המילה דיבֶּל שמקורה בגרמנית.

מֶלְקַחַת (פְּלייר)

מֶלקחת היא צבת שטוחה המשמשת לתפיסה ולכפיפה וכן לחיתוך תיל.
המילה מֶלְקַחַת נזכרת במדרשים מאוחרים על הפסוק "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה [גחלת], בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ" (ישעיהו ו, ו). מדרשים אלו רואים במילה מלקחיים זוג מלקחות: "נטל (המלאך) מלקחת ליטול את הגחלת ונכוה, חזר והביא מלקחת שניה ונתן אחת לתוך אחת" (תנחומא).
המלקחיים המקראיים והמלקחת של המדרש הם כלים לאחיזת דבר שאי אפשר לקחתו ביד.

שלטוט, מרעש, גריין, תגובית, שיחוח

שִׁלְטוּט (זפזופ, זאפינג)

שלטוט הוא שיטוט בין ערוצים בטלוויזיה באמצעות שַׁלַּט רַחַק.
במילה שלטוט חברו יחד שורש המילה שַׁלָּט – שהורחב על ידי הכפלת האות האחרונה של השורש – וצלילי פעולת השִׁיטוּט.
את המילה שלטוט הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997).

מִרְעָשׁ (סנסציה)

מרעש הוא ידיעה מפתיעה המעוררת רעש – כלומר עניין רב והתרגשות. את המילה חידש איתמר בן אב"י, אך היא לא זכתה להכרה.
המילה מרעש מצטרפת אל שם התואר מַרְעִישׁ (סנסציוני), למשל ידיעה מרעישה, מסמך מרעיש.
המילה מרעש אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).

גַּרְיָן (טיזֶר)

גריין הוא מובאה מתוך כתבה בעיתון המודפסת באותיות מוגדלות ומעוצבות בעמודי הכתבה. הגריין מעורר את תשומת לב הקוראים ומגרה אותם לקרוא את הכתוב בכתבה עצמה. גריין הוא גם קטע קצר מתוך משדר שמטרתו לעורר עניין וסקרנות במשדר המלא. קטע זה עשוי להיות משודר בזמן ההפסקה במשדר כדי לשמור על קהל הצופים או המאזינים.
המילה גריין נוצרה על דרך מילים אחרות המציינות כלים ואמצעים, כגון לַחְצָן, חַיְשָׁן.
את המילה גריין הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).

תְּגוּבִית

תגובית היא תגובה – קצרה בדרך כלל – שגולש כותב בעקבות ידיעה או כתבה שפורסמה בכלי תקשורת מקוון או בעקבות רשומה (פוסט) ביומן רשת (בלוג).
תְּגוּבִית היא צורת הקטנה של תְּגוּבָה. את המילה תְּגוּבָה חידש ח"נ ביאליק כחלופה עברית לריאקציה במונחי הפיזיקה של ועד הלשון משנת 1930. גם הפועל הֵגִיב חודש באותן השנים על פי הפועל הארמי אֲגֵיב (=השיב).
מי שכותב את התגובית הוא תְּגוּבָן (טוקבקיסט), ובכלי התקשורת המקוונים יש עורכי תגוביות שתפקידם לאשר או לפסול תגוביות.
המילה תגובית כלולה במונחי טכנולוגיית המידע, והיא אושרה באקדמיה בשנת תשס"ז (2007).

שִׂיחוּחַ (צ'ט, צ'אט)

שיחוח הוא מעין שיחה שנעשית על ידי החלפת מסרים כתובים בין גולשים במרשתת.
שם הפעולה שיחוח נגזר מן הפועל שׂוֹחֵחַ, כפי שאיתות נגזר מן אוֹתֵת ושיטוט נגזר מן שׁוֹטֵט. שם הפעולה הרגיל הוא שיחה, ועל פי צורתו הוא קשור לפועל שָׂח (בניין קל, למשל במשפט "מה אתה שח?"). היחס בין שם הפעולה שיחה לפועל שָׂח דומה ליחס בין שִׁיבָה לשָׁב ובין רִיצָה לרָץ.
המונח שיחוח כלול במונחי טכנולוגיית המידע, והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ד (2004).

תוכן העניינים

• היערכות מחדש של הוועדה למינוח טכנולוגי בחיפה, עמ' 1
• מסלול חוקרים באקדמיה, עמ' 1
• ספר המקורות לספרות צפון־אפריקה (המילון ההיסטורי), עמ' 1
• החלטות בדקדוק, עמ' 2
  סֵרָחוֹן, אַבָּהִי, כֹּהַל, פְּתַלְתַּל, מַעֲרָבוֹן, מַעֲרָכוֹן, צַהֲרוֹן, מֶקַח, מִסּוּי, עִתּוּי, עַתִּיקָה, קוֹרוֹת, גֶּרֶב, טַרְשִׁי, שְׁטָרִי, עַכְּבִישִׁים, שִׂפְתוֹנִים, שִׁנְתוֹנִים, צורות מקור מגזרת פ"י ופ"נ, הִתְוַסֵּף, הִקִּיף, הזוגי, נַעֲלַיִם, עֲבוּר
• החלטות במינוח, עמ' 2
  הַמְחָאָה, תַּרְחִישׁ, חַיְשָׁן; מונחי ספרנות
• מחבר מחפש נוסח מאת ברכה דלמצקי־פישלר, עמ' 3
• מלשונו של ר' פינחס הכהן מאת שולמית אליצור, עמ' 6
• שמשון מלצר ז"ל, עמ' 7
• על משקל פַּעְלָן (המזכירות המדעית), עמ' 7
• הצצה למכון מזי"א: שמות למטבעות הארץ־ישראליים (סמדר ברק), עמ' 8