סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה סיומת אחת לסיומת השגורה, ואילו הסיומת האחרת או שאינה משמשת כלל או שמוצאים אותה רק בלשון ספרותית או בצירופים כבולים.
ברוב הבניינים הסיומת השגורה היא ־ת, ואילו בבניין הפעיל שגורה הסיומת ־ָה. כך למשל בבניין קל רגילים לומר 'יושבת', 'עומדת' אבל בספרות מוצאים 'יושבה', 'עומדה' כבשיריו של ביאליק: "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ", "לֹא בָהָר וְלֹא בַבִּקְעָה שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה". לעומת זאת בבניין הפעיל אומרים 'מרגישה', אבל בספרות ההלכה יש 'מַרגשת'; בדרך כלל אומרים 'משיגה' אבל 'אין ידו מַשגת'.
הוא הדין לצורות בינונית משורשים המסתיימים באל"ף (להבדיל משורשים שיו"ד בסופם): בהפעיל – 'מקריאה', 'ממציאה', ובשאר הבניינים סיומת ־ת: 'קוראת', 'מדכאת', 'ממולאת', 'מומצאת', 'מתבטאת'. אבל כפי שמותר לומר 'יושבה' במקום 'יושבת', מותר לומר 'קוֹרְאָה' במקום 'קוֹרֵאת' (בבניין קל), 'מְמַלְּאָה' במקום 'מְמַלֵּאת', 'מְקַנְּאָה' במקום 'מְקַנֵּאת' (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן.
אבל מדוע נשמעות דווקא בפעלים משורשים המסתיימים באל"ף צורות נקבה בה"א במקום בתי"ו? מדוע למשל ייכתב וייאמר מקנאה או מתרפאה אך לא 'מבקְשה' במקום 'מבקשת' או 'מתקלְחה' במקום 'מתקלחת'? זאת ועוד, צורות כמו מְקַנְּאָה או מִתְפַּלְְּאָה אומנם אפשריות אבל אינן קלות לביצוע שהרי את האל"ף, הבאה במקרים האלה אחרי שווא, ראוי להגות.
האמת היא שהאומרים מקנאה או מתפלאה הוגים מן הסתם משהו מעין מְקַנָּאה, מִתְפַּלָּאה (ואינם הוגים את האל"ף!) – על פי הדגם המוכר מפעלים בלי אל"ף בסופם, כמו 'מְשַׁנָּה' או 'מִתְאַוָּה' (מן השורשים שנ"י, או"י). צורות אלו אינן תקניות. על כן עדיף לדבוק בצורות הפשוטות והרגילות מוֹצֵאת, מְקַנֵּאת, מִתְפַּלֵּאת וכיו"ב.
רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? נקדים ונאמר ששני הכתיבים נכונים.
המילה בָּקִי מתועדת לראשונה בספרות חז"ל. למשל במשנה במסכת עירובין (ד, ח) מדובר על מי שאינו בקי בהלכה, וכך כתובה המילה (בלי אל"ף) בכל כתבי היד ובדפוסים. גם בצורת הרבים מצוי בכתבי היד של המשנה הכתיב בלי אל"ף: בקי–בקיים כמו נָקִי–נְקִיִּים. לצד כתיב זה מצוי גם הכתיב באל"ף: בקיאים.
את החילופים בין 'בקיים' ל'בקיאים' אפשר להסביר כחילופי יו"ד ואל"ף בין תנועות i או כתוספת הגה מעבר בין תנועות – בדומה לאל"ף בצורות צְבָאִים (הרבים של צְבִי), טְלָאִים (הרבים של טָלֶה). כתיבים כאלה אפשר למצוא במגילות קומראן, המגילות שנמצאו בגדה הצפונית־מערבית של ים המלח, ובהן כתיבים המיוחדים לסופרי הכת שישבו שם. כך למשל לצד הכתיב המקראי 'גוים' (= גוֹיִם, צורת הרבים של גוי) רגיל שם הכתיב 'גואים'. הכתיב 'בקיאים' יכול להוליד את הכתיב באל"ף גם בצורת היחיד, ואומנם הכתיב 'בקיא' – לצד 'בקי' – מצוי בתלמוד הבבלי. נוסיף כי הרצף יא לציון תנועת i בסוף מילה רגיל במגילות קומראן, כגון 'נקיא' לעומת 'נָקִי' בתנ"ך (אך פעמיים בתנ"ך נָקִיא – יואל ד, יט; יונה א, יד).
אף שנראה שהכתיבים בלי אל"ף קודמים לכתיבים באל"ף, אפשר גם לראות את הדברים בדרך אחרת, כלומר לראות בכתיב 'בקי' קיצור של 'בקיא'. וכל כך למה? בספרות חז"ל אנו מוצאים כמה וכמה מקרים שבמקום המילה 'בקיאים' (או בקיאין) משמשת המילה 'פקיעין', למשל בתוספתא נשאלת השאלה אם אכילת מצה של כותיים [= שומרונים] בפסח מותרת ואדם מישראל יוצא בה ידי חובת אכילת מצה. ר' לעזר [= אלעזר] אוסר זאת "לפי שאין [הכותיים] פקיעין בדקדוקי מצה". לעומתו רבן שמעון בן גמליאל סבור כי "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" (תוספתא פסחים ב, ג). הגרסה 'פקיעין' מוכרת גם מן התלמוד הבבלי, אבל יש שמצוי גם הכתיב 'בקיעין' (תלמוד ירושלמי גיטין מג, ב). את המעבר מ'פקיעין' ל'בקיעין' ומ'בקיעין' ל'בקיאין' אפשר לבאר בקלות כחלק מן התופעה הכללית של ערעור העיצורים הגרוניים בתקופה זו. הסבר זה מחזק את ההשערה שהכתיב באל"ף – גלגול של עי"ן – הוא כתיב ותיק יותר. דבר דומה מצאנו במילה בָּרִיא במובן 'ודאי', היכולה להיכתב גם בָּרִי, כבמאמר הידוע "ברי ושמא – ברי עדיף", כלומר הוודאי עדיף מהספק (למשל בבלי כתובות יב ע"ב). בכתבי יד שונים של הבבלי גם נוכל למצוא במימרה זו את הכתיב באל"ף: "בריא ושמא – בריא עדיף".
הפועל פָּקַע מוכר מלשון חכמים; בָּקַע – כבר במקרא, ואחד ממובניו – חדירה או פריצת דרך. מובן זה של חדירה לעומק הדבר התגלגל למשמעות של בחינה וחקירה, הידועה בשורש בק"י מן הארמית, ומכאן למשמעות של מומחה בדבר. גם מן הארמית מוכרים החילופים בין פקיע, בקיע ובקי, ובהחלט ייתכן שבקי נשאל לעברית מן הארמית. על הקשר שבין בקי לבקיע כבר עמד רמב"ן בסיפה של דבריו על שמות יב, מג – בהדגימו מילים שהושמטה מהן העי"ן.
כך או כך כאמור שני הכתיבים – באל"ף ובלעדיה – טובים לשמש גם בימינו.
רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה.
צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד. שמו של בעל המקצוע הזה רווח למדי בספרות חז"ל, כגון בדברי המשנה "הצבע צובע לעצמו" (שביעית ז, ג).
ההגיות הרווחות "צַבַּעי" ו"צַבָּעִי" שגויות. הן נוצרו אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן – בהשפעת שמות בעלי מקצוע כגון בַּנַּאי ויַמַּאי (הנהגים לעיתים בטעות "בַּנָּאִי" ו"יַמָּאִי"). שיבוש דומה הנשמע לפעמים הוא "קלעי", וגם כאן הצורה התקנית היא קַלָּע.
הערה:
שמות של בעלי מקצוע או תכונה בסיומת ־ַאי משמשים בלשוננו למן ספרות חז"ל. שמות אלו שייכים במקורם לגזרת ל"י, למשל: בַּנַּאי מן בנ"י, בַּדַּאי מן בד"י, זַכַּאי מן זכ"י. בכל אלו היו"ד שורשית, והאל"ף נוספה כאם קריאה (לימים נעשה הרכיב ־ַאי סיומת עצמאית כמוסבר כאן). ואולם כבר בספרות חז"ל מצוי גם התואר קַנַּאי אשר אינו שייך לגזרת ל"י אלא לגזרת ל"א – כלומר שורשו הוא קנ"א ולא קנ"י. קַנַּאי, המחליף בספרות חז"ל את קַנָּא המקראי ("אֵל קַנָּא"), נוצר בהשפעת השמות מגזרת ל"י, מכיוון שהאל"ף השורשית לא נהגתה. במילים אחרות: התואר קַנַּאי נוצר בדיוק באותו התהליך שבו נוצר ה"צבעי" בעברית החדשה אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן. ואולם אין דין ע כדין א: בדקדוק העברי ע היא תמיד עיצור, ואילו א – פעמים עיצור ופעמים אם קריאה. לכן שלא כצורה "צבעי", הצורה קַנַּאי תקנית, וכמוה גם כַּלַּאי (מן השורש כל"א) – דרגה בשירות בתי הסוהר.
מן המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ, כ"ג בניסן תרצ"ה (26 באפריל 1935):
הפועל חִטֵּא ושם הפעולה חִטּוּי מעירים בזיכרוננו ריחות של חומרים כימיים האופייניים למרפאות, למעבדות ולבתי מרקחת. ואולם מקורם במציאות אחרת לגמרי.
הפועל חיטא, בבניין פיעל, נזכר למשל בפרשתנו בתיאור תהליך של טהרה: "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא… וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב" (במדבר יט, יט). כך גם התחטא בבניין התפעל: "הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר…" (פס' יב). כיצד ייתכן שהשורש חט"א המוכר ממילים שליליות כמו חֵטְא, חָטָא והֶחֱטִיא משמש כאן במשמעות חיובית?
היפוכי משמע בשורש אחד מוכרים גם מפעלים אחרים, לדוגמה הצמד שֵׁרֵשׁ והִשְׁרִישׁ: שֵׁרֵשׁ פירושו הוציא מן השורש והִשְׁרִישׁ פירושו החדיר שורש לאדמה. גם בפועל שירש וגם בפועל חיטא גויס בניין פיעל לציון הפעולה המסלקת את הדבר: שירוש הוא סילוק של שורש, ולפי זה חיטוי הוא סילוק של חטא (יהא משמעה של המילה חטא בהקשר זה אשר יהא).
הנה עוד דוגמאות של פעלים בבניין פיעל במשמעות סילוק הדבר:
- סִקֵּל – 'סילק אבנים מן השטח', לעומת סָקַל (בבניין קל) – 'השליך אבנים על מישהו או על משהו'.
- דִּשֵּׁן (בעיקר בספרות חז"ל) – 'סילק אפר' למשל מן המזבח.
- פִּקֵּק – חלץ פקק, לעומת פָּקַק (בבנין קל) – סתם בפקק.
- סִעֵף (בתנ"ך) – 'קיצץ ענפים', מן המילה סְעִיף שפירושה ענף (להרחבה).
בימינו חיטא וחיטוי יצאו מן ההקשר הדתי של הטהרה והתייחדו לסילוק מוחלט של גורמי זיהום.
הערה: שם הפעולה חִטּוּי ביו"ד בסוף כמוהו כמו בִּטּוּי מן בִּטֵּא, רִפּוּי מן רִפֵּא, מִלּוּי מן מִלֵּא. שמות הפעולה האלה שייכים לגזרת ל"א (שורשים שהאות האחרונה שלהם אל"ף), אלא שצורתם היא על דרך שמות מגזרת ל"י (ל"ה) – כמו כִּבּוּי, גִּלּוּי ועוד. הנטייה של גזרת ל"א על דרך ל"י אופיינית ללשון חז"ל, ואכן המילה חיטוי לקוחה מרובד הלשון הזה.
בעברית החדשה נכון לומר לְדַכֵּא ולא "לְדַכּוֹת", שהרי השורש המשמש אותנו כיום הוא דכ"א באל"ף: דיכאון, מדוכא וכדומה. שם הפועל לְדַכֵּא – כמו לְבַטֵּא, לְקַנֵּא – מתאים לשורשים שהאות האחרונה שלהם אל"ף, ואילו הצורה לְדַכּוֹת מתאימה לשורשים שהאות האחרונה שלהם יו"ד – כמו לְקַוּוֹת משורש קו"י (קו"ה).
כאמור בעברית בת ימינו משמש השורש דכ"א באל"ף: דִּכָּאוֹן, לְדַכֵּא, מְדֻכָּא, מְדַכֵּא. רק בשם הפעולה של בניין פיעל הנטייה היא על דרך גזרת ל"י: דִּכּוּי (ולא דִּכּוּא) – כמו בִּטּוּי מן בט"א, מִלּוּי מן מל"א, רִפּוּי מן רפ"א, חִטּוּי מן חט"א.
בתנ"ך לצד מילים מן השורש דכ"א יש מילים מן השורש הקרוב דכ"י (דכ"ה) באותה משמעות. כך למשל אנו מוצאים בישעיהו נז, טו "לֵב נִדְכָּאִים" (שורש דכ"א), ואילו בתהלים נא, יט "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (שורש דכ"י). שני השורשים האחים האלה אינם היחידים במשפחה: קרובים להם השורשים דכד"ך, דכ"ך ודו"ך. הראשון מוכר מן המילים דִּכְדּוּךְ, מְדֻכְדָּךְ. השני הוא שורשה של המילה דַּךְ, שמשמעה רצוץ ועשוק, כגון בכתוב "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהלים ט, י). השלישי הוא שורשה של המילה מְדוֹכָה – מכתש לכתישת גרעינים ותבלינים. המשמעות היסודית של כל השורשים האלה היא ככל הנראה שבירה וכתישה, ומכאן בהשאלה אומללות ונמיכות.
תופעה זו של שורשים אחים שיש להם אותיות משותפות ומשמעות קרובה נפוצה למדי בשורשים החסרים: נָטַף, טִפְטֵף וטִפָּה; לָנוּד, לִנְדֹּד ולְנַדְנֵד; שִׁיֵּף ושִׁפְשֵׁף; שָׁגָה ושָׁגַג; יָרַק ורָקַק; נָצַץ ונִצְנֵץ ועוד ועוד. שורשים אחים אלו הם אחד התימוכין של התאוריה הגורסת כי השורשים השמיים, לפחות מקצתם, היו במקורם בעלי שני עיצורים, מעין ד"ך, ט"ף, נ"ד, ש"ף, ש"ג, ר"ק, נ"ץ.
באחד הימים התקשר אלינו מישהו ואמר שיש לו שאלה דחופה. מה כבר יכול להיות דחוף בשאלת לשון, תהינו. אבל מתברר שהשאלה באמת הייתה דחופה, כי בעודו מדבר עימנו עמד מישהו וכיוון אליו אקדח! איך אנחנו יודעים? כי השאלה הייתה: איך אומרים – אל תירֶה או אל תירָה?
תשובתנו: נכון לומר אַל תִּירֶה בסגול. תִּירֶה בסיומת ־ֶה כמו תראֶה, תרצֶה, תבנֶה, תפנֶה. כך בפעלים המסתיימים בה"א. ומתי יש קמץ? בפעלים המסתיימים באל"ף: אל תירָא (כלומר 'אל תפחד') כמו תישָׂא, תמצָא, תקרָא, תכלָא.
מי שעדיין לא התבלבל יוכל לנסות לעכל גם את צורת הנפעל: מישהו יורה את הקליע, והקליע נורֶה (בסגול) – כך בהווה. לעומת זאת בעבר הקליע נורָה (בקמץ) למרחק רב. ההבדל הזה מוכר גם בין נראָה בעבר ובין נראֶה בהווה.
הפעלים יָרָה ונוֹרָה קשים לנטייה, מפני ששורשם פותח ביו"ד ומסתיים ביו"ד – וכל אחת מהן מרחיקה אותם מדמותם של פעלים רגילים.
נזכיר כאן גם שם עצם אחד מן השורש הזה – ירי. שתי הצורות יְרי ויֶרי נכונות, אך בסמיכות רק יְרי־: יְרי הטילים נפסק והשקט חזר אל העיר.
* מבוסס על תשובה של המזכירות המדעית ועל "רגע של עברית״ ששודר לראשונה ברשת ב' בקול ישראל.
נקדים ונאמר שפעלים מגזרת ל"א (כלומר שהאל"ף היא האות האחרונה של השורש שלהם) נוטים על דרך הפעלים הרגילים (השלמים). לכן הצורות הנכונות הן: לְמַלֵּא (כמו לְדַבֵּר), מְמֻלָּא (כמו מְדֻבָּר, ולא ממולֶא), הִתְמַלֵּא (כמו התלבש, ולא הִתְמַלָּא).
מכיוון שצורות נטייה רבות של פעלים מגזרת ל"א דומות לצורות של פעלים מגזרת ל"י, נוצר בקרב הדוברים בלבול בין שתי הגזרות. תופעה זו אינה חדשה, ובמקורות אפשר למצוא פעלים בגזרת ל"א הנוטים על דרך גזרת ל"י: במקרא אנו מוצאים למשל לְמַלֹּאת (על דרך לְנַקּוֹת; שמות לא, ה), מִלָּא (על דרך נִקָּה; ירמיה נא, לד). בלשון חז"ל התופעה רחבה למדי, וצורות רבות הן על דרך גזרת ל"י גם בכתיב, בעיקר בכתבי היד: למלות, מצינו (במקום מצאנו), יצתה (במקום יצאה), קורים (במקום קוראים), קרית שמע (במקום קריאת שמע), בריה (במקום בריאה).
כשניגשה האקדמיה לדון בנטיית הפעלים בגזרת ל"א בעברית בת ימינו, הוסכם לשמר ככל האפשר את ההבחנה בין גזרות ל"א ול"י, ולהעמיד לכל אחת מהן מערכת נטייה מסודרת משלה. ההחלטה לקבוע את התקן של גזרת ל"א על דרך השלמים באה בין היתר בעקבות מסורת הוראת הדקדוק במשך עשרות רבות של שנים.
לפי קו זה, נקבעו הצורות שלהלן כצורות התקניות של פועלי גזרת ל"א (הדוגמאות מבניין פיעל ומבניין פוּעל):
- מִלֵּאתִי (ולא מִלִּאתִי), מִלֵּאתָ (ולא מִלִּאתָ) וכד'.
- מִלֵּא (ולא מִלָּא). כך גם קינֵא, ביטֵא, ריפֵּא, וידֵא, טאטֵא.
- מִלְּאָה (ולא מִלְּתָה).
- לְמַלֵּא (ולא לְמַלּוֹת). כך גם לקנא, לבטא, לרפא, לטאטא (ולא לקַנות, לבַטות, לרַפות, לטאטות).
- מְמֻלָּא (ולא ממולֶא). כך גם מדוכָּא, מבוטָא, מחוטָא, מיובָּא.
- יְמֻלָּא (ולא ימולֶא). כך גם יבוטָא, יחוטָא.
בלשון הלמדנית יש הנוקטים צורות מסוימות מגזרת ל"א על דרך ל"י על פי הצורות המתועדות במקורות, כגון 'מצינו'. ואולם לדובר העברית בת ימינו, החותר לדבר בעברית תקינה, נוח יותר ללכת דרך שיטה על פי התקן שנקבע, ולא לשנן לעצמו מה הן הצורות המסוימות במקרא או בספרות חז"ל שגזרתן ל"א אבל נכתבות ונהגות על דרך גזרת ל"י.
לבסוף נזכיר כי כמה צורות של הבינוני הפעול מגזרת ל"א משמשות על דרך גזרת ל"י: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי, קָרוּי (לצד קָרוּא), נָשׂוּי (אך ברבים נשואים, לצד נָשׂוּא במשמעות אחרת). כך גם שמות פעולה של בניין פיעל: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי, נִבּוּי, רִפּוּי.
את החלטות האקדמיה בגזרת ל"א ראו כאן.
המילה רוֹפְאָה היא צורת הנקבה של הבינוני (הווה) בבניין קל לצד הצורה רוֹפֵאת (כמו קוֹרְאָה, קוֹרֵאת). ועדת הדקדוק של האקדמיה התלבטה בשאלה מה תהיה צורת הנסמך של רוֹפְאָה. האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה־האחות רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים). יש לציין שצורה זו היא בבחינת חידוש.