האקדמיה ללשון העברית

שני הפעלים – נִרְטַב (מבניין נפעל) והִתְרַטֵּב (מבניין התפעל) – מאוחרים יחסית בלשוננו, ומבחינת הדקדוק שניהם טובים באותה מידה, שהרי שני הבניינים יפים לציון שינוי מצב. למשל, נֶחְלַשׁ, נִרְדַּם בבניין נפעל; הִתְחַזֵּק, הִתְעוֹרֵר בבניין התפעל.

נראה שבתפיסתם של דוברים רבים נִרְטַב מייצג עברית גבוהה יותר, אולי משום שהִתְרַטֵּב שגור יותר בפי הילדים.

נציין שהצמד נרטב והתרטב מצטרף לצמדים אחרים של פעלים בבניין נפעל והתפעל המשמשים ללא הבדל של ממש במשמעות: נשזף והשתזף, נרפא והתרפא, נעצב והתעצב, נקהלו והתקהלו, נצבר והצטבר, ניבָּא והתנבא, נבקע והתבקע.

שלט שנתלה בכניסה לקניון הכריז: "חגיגת המחירים ממשיכה". שומעים גם "העיצומים ממשיכים", "הדיון ממשיך" וכדומה, ואולם בהקשרים האלה הפועל הנדרש איננו 'ממשיך' אלא 'נמשך'.

הפועל מַמְשִׁיךְ (בבניין הפעיל) הוא פועל יוצא, כלומר יש אחריו מושא: ממשיכים בְּדבר, ממשיכים את הדבר, אך הדבר עצמו – נמשך (בבניין נפעל).

מה מקור הטעות? ייתכן שהשימוש בבניין הפעיל במקום נפעל – המשיך במקום נמשך – נוצר בהשפעת בן זוגו של הִמְשִׁיךְ: הִתְחִיל. אנחנו אומרים 'העובדים התחילו בעיצומים' (פועל יוצא שיש אחריו מושא), וגם 'העיצומים התחילו' (פועל עומד שאין אחריו מושא) – בשני המשפטים הפועל הוא 'התחילו'. ומאחר שאומרים 'העיצומים התחילו', נוטים לומר בטעות גם "העיצומים המשיכו".

ומה במקורות? ישעיהו מסיים את נבואתו הקשה על בבל במילים "וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ" (יג, כב; יִמָּשֵׁכוּ היא צורת הפסק) – ולא "ימשיכו". התלמוד במסכת הוריות מביא דברים בשבח משיחת מלכים בקרן שמן ולא בפך שמן: "דוד ושלמה שנמשחו בקרן – נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך – לא נמשכה מלכותם". גם כאן לא "המשיכה מלכותם", אלא 'נמשכה מלכותם'.

ובימינו: העיצומים נמשכים, הדיון נמשך, והחגיגה נמשכת.     

* שודר לראשונה ברשת ב' של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.

הצורות נִדּוֹן ונָדוֹן הן כְּפֵלוֹת – כלומר הן צורות שונות של אותו השורש באותו בניין: שורש די"ן (דו"ן) בבניין נפעל. ההבדל ביניהן נובע מהבדל שיש בין רובדי הלשון של העברית.

בתנ"ך אנו מוצאים את הצורה נָדוֹן בפסוק אחד בספר שמואל: "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר…" (שמואל ב יט, י). צורות מגזרת עו"י בבניין נפעל שהנו"ן בהן באה בקמץ מוכרות מפעלים מקראיים נוספים כגון נָסוֹג, נָמוֹג, נָבוֹךְ, נָפוֹץ ומשמות תואר כגון נָאוֹר, נָבוֹן, נָלוֹז.

לעומת זאת בספרות חז"ל הדרך הרגילה היא בחיריק ובדגש – בייחוד בפעלים שנוצרו ברובד לשון זה: נִזּוֹן, נִצּוֹד ועוד, ורווחת בספרות חז"ל הצורה נִדּוֹן. לצורות בדגם הזה יש יסוד במסורת הניקוד של התנ"ך: נִמּוֹל וכך גם נֵעוֹר (בתשלום דגש). סביר שדגם זה נוצר בהשפעת צורות העתיד (יִדּון, יִמּוג), וייתכן שהייתה השפעה גם לחיריק שיש בנו"ן בבניין נפעל בגזרת השלמים (נִכנס, נִשמר).

נחזור לצורות נידון ונדון: כאמור בספרות חז"ל רווחת הצורה נִדּוֹן, אך לצידה באה לעיתים הצורה נָדוֹן. היו שטענו שהצורות משמשות בלשון חז"ל בבידול משמעות: נידון הוא מי שדנים אותו במשפט ואילו נדון הוא נושא או עניין שדנים בו. אך חוקרי הלשון הראו שאין לכך יסוד וששתי הצורות עשויות לשמש בשתי המשמעויות (חוקר הלשון גדעון הנמן הצביע על הבחנה אחרת בלשון חז"ל: צורות בחיריק ודגש משמשות בעיקר בתפקיד פועל וצורות בקמץ בעיקר בתפקיד שם תואר).

בכללי נטיית הפועל בגזרת עו"י שקבעה האקדמיה מובאת רשימת הפעלים שנוטים על פי הדגם של לשון חז"ל: נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹל, נִצּוֹד, נֵעוֹר, נֵאוֹת, וכן נִדּוֹן לצד נָדוֹן.

בימינו מקובל לנקוט את הצורה נידון בהקשר של גזר דין, כגון 'הנידון למוות', 'הנאשם נידון לשלושה חודשי מאסר'. לעומת זאת בציון הנושא במכתבים רשמיים מקובלות שתי הצורות: הנידון וגם הנדון. יש המעדיפים להבחין בין המשמעויות ולנקוט במכתבים הנדון. אחרים ממליצים דווקא על שימוש בצורה נידון בכל ההקשרים, משום שצורה זו היא הרווחת יותר בספרות חז"ל.

קיצורו של דבר: שתי הצורות נדון ונידון תקניות בכל המשמעויות. דרך השימוש בהן היא עניין לסגנונם ולטעמם של הדוברים והכותבים.

כידוע הלשונות השמיות ובכללן העברית יוצרות מילים באמצעות יחידות לשון מופשטות שנקראות שורש, רצף של שלוש אותיות (בדרך כלל) הנושא משמעות. במקרה של פעלים, אותיות השורש "נוצקות" אל תבניות שנקראות בניינים – והרי שבשינויים קלים, כגון ברצף התנועות או בהוספת תחיליות – מתקבלים פעלים בעלי משמעויות שונות.

השורש יש"ב הוא אחד השורשים שמסתדרים להפליא בכל הבניינים: יָשַׁב והִתְיַשֵּׁב, יִשֵּׁב והוֹשִׁיב, וכן יֻשַּׁב, הוּשַׁב ונוֹשַׁב. אף מי שאינו מומחה בלשון עשוי להבחין כי לכל אחד מן הפעלים שנוצרו בדרך הזאת יש משמעות משלו. מה יוצר אפוא את גון המשמעות המיוחד לכל בניין ומדוע אנו מכירים דווקא שבעה בניינים?

רבים מאיתנו פגשו בשיעורי לשון בבית הספר את בנייני הפועל מסודרים בטבלה מעין זו:

מבט חטוף בטבלה מלמד כי הבניינים נבדלים זה מזה במאפיין או במאפיינים הקשורים במשמעות.

בניין קל

הבניין הבסיסי ביותר הוא הבניין שאנו מכנים בניין קל.[1] זהו הבניין היחיד ששמו ותבניתו אינם זהים, שכן הוא קיים ביותר ממשקל אחד: פָּעַל, פָּעֵל ו־פָּעֹל.[2] הנפוץ ביותר הוא משקל פָּעַל, המציין בדרך כלל פעולה "רגילה" (שָׁבַר, בָּנָה); והנדירים ממנו פָּעֵל ו־פָּעֹל, המציינים מצב (יָשֵׁן, חָפֵץ; יָכֹל, קָטֹן).

דעה רווחת היא כי מצד ההוראה, בניינים אחרים, לפחות ביסודם, מקיימים יחסי גומלין עם בניין קל.

עָצים וגורם

לצד בניין קל משמשים שני בניינים פעילים שיש בהם גיוון הוראה (ביחס אליו): בניין פִּעֵל להבעת פעולה עֲצימה (אינטנסיבית), למשל פעולה חוזרת ונשנית כגון קִפֵּץ ('קָפַץ שוב ושוב'),[3] וכן בניין הִפְעִיל להבעת גרימה כגון הִשְׁבִּית ('גרם שישבות') או הֶאֱכִיל ('גרם שיאכל').

שאלת ההוראה היסודית של בניין פִּעֵל נתונה במחלוקת. בדקדוקים הקלסיים בניין פִּעֵל מוצג כמביע פעולה עצימה, מחוזקת באיכותהּ: הדוגמה הידועה היא שִׁבֵּר בבניין פִּעֵל לעומת שָׁבַר בבניין קל (החיזוק, לשיטה זו, מובע בהכפלת ע' הפועל). אבל רבים חולקים על קביעה זו; לטענתם לא רק שאין הכרח להסביר כך את היחס בין שָׁבַר ל־שִׁבֵּר,[4] אלא שמספר הדוגמאות המתאימות ליחס הזה בין הבניינים דל. ואומנם אפשר שלבניין פיעל יותר מהוראה יסודית אחת: בפעלים רבים למשל הוא מביע סוג מסוים של גרימה (שונה משל בניין הפעיל) במובן 'עשה משהו (או מישהו) לבעל תכונה מסוימת', כגון קִדֵּשׁ ('גרם שיהיה קדוש') או חִזֵּק ('גרם שיהיה חזק').

פעיל וסביל

שלושת הבניינים קל, פיעל והפעיל הם בניינים פעילים, ולכל אחד מהם יש כנגדו בניין שמציין פעולה סבילה: נפעל כנגד קל (נשלח–שלח), פֻּעַל כנגד פִּעֵל (פוזר–פיזר), הֻפְעַל (או הָפְעַל; ראו כאן) כנגד הִפְעִיל (הוצמד–הצמיד). חדי העין עשויים להבחין כי הצמדים פִּעֵל–פֻּעַל והִפְעִיל–הֻפְעַל נבדלים זה מזה ברצף התנועות בלבד. צורות סביל כאלה נקראות 'סביל פנימי', ועיון מדוקדק בפסוקי המקרא מלמד שגם לבניין קל היה סביל פנימי (שצורתו פֻּעַל);[5] כך למשל כנגד לָקַח בבניין קל מוצאים את הסביל לֻקַח: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג). הסביל הפנימי של קל הלך ונדחק בלשון המקרא ונעלם כליל בלשון חז"ל (ראו כאן), ואת מקומו תפס כבר בלשון המקרא בניין נפעל, כמו שאנו מכירים עד ימינו.

חוזר והדדי

בניין התפעל מציין פעולה חוזרת, 'עושה הפעולה ביחס לעצמו', כגון הִתְקַדֵּם ('קידם את עצמו'). המאפיין הצורני המיוחד לבניין הזה הוא האות ת' בתחילית. לפי זה מצופה היה למצוא בניינים דומים שיש בהם התחילית הת־ (נהוג לכנותם 'בנייני ת"), גם כנגד בניין קל וגם כנגד בניין הפעיל, ואומנם חוקרים משערים שאפשר למצוא שרידי בנייני ת' במקרא.[6] הוראה יסודית אחרת של בניין התפעל היא הדדיות, כלומר לציון פעולה ששותפים בה שני גורמים או יותר, כגון הִתְחַבֵּק או הִתְאָרֵס.

אף בניין נפעל ביסודו משמש בשתי הוראות אלה: הוראה חוזרת כגון נִמְנַע 'מנע עצמו' או הוראה הדדית כגון נִפְגַּשׁ.

שחיקה ותזוזה

מובן עתה מניין המספר שבע. מִתחילה, לכאורה, הייתה מערכת הבניינים בעברית סימטרית, אלא שכבר בימי קדם היא נשחקה, אם בשל בניינים נדירים שנעלמו או התלכדו עם אחרים ואם מחמת הוראות שנדדו גם אל בניינים שכנים. כך למשל בלשון המקרא באים זה לצד זה, בלא הבדל משמעות נראה לעין, הפועל הנפוץ נָשַׁק בבניין קל ("וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ", בראשית כז, כז) והפועל הנדיר ממנו נִשֵּׁק בבניין פִּעֵל ("וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ", שם כט, יג).

תופעה זו בולטת במיוחד במעבר בין רובדי לשון. בלשון המקרא בא השורש בע"ט בבניין קל בלבד: "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי" (שמואל א ב, כט), ואילו בלשון המשנה גם בבניין פִּעֵל: "היתה [הפרה] מבַעטת או שהיו צרורות מנתזים מתחת רגליה" (בבא קמא ב, א). בלשון המקרא פעלים סבילים מן השורשים שב"ר וקר"ע באים בבניין נפעל בלבד, למשל "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר… לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר" (שמות כב, ט); "וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" (שמואל א טו, כז), ואילו בלשון המשנה גם בבניין נִתְפַּעַל (המקביל אל הִתְפַּעֵל), כגון "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו" (בבא קמא ה, ו).[7]

אם כן מערכת הבניינים שלפנינו אינה משקפת עוד יחסי משמעות קבועים. נוסף על המשמעויות שנזכרו – גרימה, עצימות, סבילות, חזרה והדדיות – אפשר למצוא משמעויות אופייניות לקבוצות גדולות של פעלים בבניינים השונים. בניינים אחדים מציינים גם שינוי מצב והתהוות, דוגמת הִלְבִּין בבניין הפעיל או הִתְפַּשֵּׁט בבניין התפעל. כמו כן העברית נוטה להשתמש בבניינים מסוימים בגוזרהּ פועל משם, כגון הִצְבִּיעַ (מן 'אצבע') והִקְלִיק (מן 'קליק') בבניין הפעיל (כדי לשמר את משקל השם) ובדרך כלל בבניין פיעל, כגון דִּשֵּׁן (מן 'דֶּשֶׁן') או מִסְגֵּר (מן 'מסגרת').

להלן דוגמאות להוראות העיקריות של בנייני הפועל:

בניין נפעל

• סביל: נִכְתַּב, נִתְפַּס, נִבְרָא, נֶאֱמַר, נוֹסַד
• הדדי: נִפְגַּשׁ, נִדְבַּר, נוֹעַץ, נוֹעַד
• חוזר: נִמְנַע, נִסְמַךְ, נֶעֱמַד
• התהוות ושינוי מצב: נִשְׁחַק, נִרְדַּם, נֶעֱלַם

בניין פִּעֵל

• עָצים, מחוזק: בִּכָּה, הִפֵּךְ, הִלֵּךְ
• גורם: קִדֵּם, בֵּרֵךְ, קִדֵּשׁ, שִׂמֵּחַ, חִדֵּשׁ, חִתֵּן
• גזור שם: סִבֵּן, גִּיֵּר, דִּפֵּן, עִשֵּׂב, קִנֵּן, שֵׁרֵשׁ
• ללא הוראה מיוחדת: חִפֵּשׂ, שִׁלֵּם, בִּקֵּשׁ, דִּבֵּר

בניין הפעיל

• גורם: הִצְחִיק, הִפְרִיד, הִרְחִיק, הִלְבִּישׁ, הִשְׁמִישׁ
• שינוי מצב: הִפְצִיעַ, הֶחְוִיר, הֶחֱלִיד, הֶאֱדִים, הוֹרִיק
• גזור שם: הִלְאִים, הִדְרִים, הִצְפִּין, הִפְנִים, הֶאֱזִין
• ללא הוראה מיוחדת: הִצְלִיחַ, הִתְחִיל, הִבִּיט

בניין התפעל

• חוזר: הִתְקַלֵּחַ, הִתְבַּשֵּׂם, הִתְנַעֵר, הִסְתַּגֵּר, הִצְטָרֵף
• הדדי: הִתְכַּתֵּב, הִתְמַקֵּחַ, הִתְחַתֵּן, הִתְגָּרֵשׁ, הִדַּיֵּן
• העמדת פנים: הִתְחַכֵּם, הִתְחַלָּה, הִתְחַסֵּד, הִתַּמֵּם
• התהוות ושינוי מצב: הִתְחַזֵּק, הִתְעַוֵּר, הִתְבַּהֵר, הִתְרוֹפֵף
• סביל (של פיעל): הִתְבַּקֵּשׁ, הִתְגַּלָּה, הִתְבָּרֵר, הִסְתַּיֵּם

[1] כשמו כן הוא, 'קל בתוספות', ללא תחילית (נ־, ה־ או הת־) וללא מִכְפָּל (דגש חזק בע' הפועל).

[2] אם כי יש שהוא נקרא פָּעַל על שם המשקל הנפוץ. להרחבה בעניין משקל פָּעֵל ראו כאן ובעניין משקל פָּעֹל ראו כאן. בכל המשקלים האלה מופיעות שְלוש אותיות השורש בלבד, והם נבדלים זה מזה רק בתנועת ע' הפועל.

[3] וכן פעולה שמצריכה כמה מושאים כגון קִבֵּר (מתים רבים) בבניין פיעל: "בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים" (מלכים א יא, טו) לעומת קָבַר (מת אחד) בבניין קל: "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כג, יט).

[4] הפסוקים מלמדים ששני הבניינים משמשים חליפות בהקשרים "רגילים" או "מחוזקים". כמו כן ככל הנראה הושפעה הבחנה זו מן ההבחנה שבין הפעלים המקבילים בערבית: كَسَرَ (כַּסַרַ), 'שבר', לעומת كَسَّرَ(כַּסַּרַ), 'ניפץ', 'ריסק'.

[5] העולה מכאן – בעברית הסבילוּת מובעת ביסודה באמצעות התנועה u.

[6] כגון הִתְפָּקֵד (שופטים כ, טו) בבניין הִתְפָּעֵל (בקמץ וללא דגש בעי"ן הפועל) בהוראה חוזרת של פָּקַד בבניין קל; או וַתֵּתַצַּב (שמות ב, ד) בבניין הִתַּפְעֵל (< *הִתְהַפְעֵל) בהוראה חוזרת של הִצִּיב בבניין הפעיל. נראה שצורות רבות אחרות שבמקורן היו שקולות בבנייני ת' נדירים התלכדו עם בניין הִתְפַּעֵל: אם דרך משל מוצאים במקרא את הפועל הִתְמַכֵּר, במובן 'מכר עצמו', בבניין הִתְפַּעֵל (בדגש חזק בעי"ן הפועל), ואיננו מכירים 'מִכֵּר' בבניין פיעל אלא מָכַר בבניין קל, סביר שבמקור הייתה ההגייה "הִתְמָכֵר".

[7] להרחבה בעניין המעבר מבניין התפעל בלשון המקרא לבניין נתפעל בלשון חכמים ראו כאן.​

מדון, תככים, ניצים, התגלע

מָדוֹן

מדון פירושו ריב: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי, אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ" (ירמיהו טו, י). המילה מָדוֹן קשורה למילה דִּין בשורשה וגם בתוכנה: במקרא המילים רִיב, דִּין ומִשְׁפָּט באות בהקשרים קרובים ואף בהקבלה זו לזו. מילה קרובה למָדוֹן היא מְדָנִים (ברבים בלבד), שמקורה בספר משלי, למשל: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (י, יב). עוד מתועדת בספר משלי המילה מִדְיָנִים – לרוב זו צורת הקרי, והכתיב הוא 'מדונים'. למשל: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב" (כו, כא).
מָדוֹן ואחיותיה הן חלק קטן משלל מילות הריב והוויכוח שבלשוננו: מְרִיבָה, תִּגְרָה, קְטָטָה, הִתְכַּתְּשׁוּת, הִתְגּוֹשְׁשׁוּת, הִתְנַצְּחוּת, עִמּוּת, מַאֲבָק, סִכְסוּךְ, פֻּלְמוּס ועוד.

תְּכָכִים

בלשוננו היום תככים הם מזימות וסכסוכים מתחת לפני השטח (בלעז אינטריגות). איש תככים, או תַּכְכָן, הוא אדם סכסכן וחורש מזימות. את המילה תְּכָכִים ירשנו מספר משלי: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ" (כט, יג). לפי ההסבר המקובל המילה תְּכָכִים היא צורת הרבים של תֹּךְ – מילה המוכרת מספר תהלים ומקבילה בו למילים מִרְמָה, עָמָל, אָוֶן וחָמָס. לפי הסבר אחר 'איש תככים' שבמשלי קרוב במשמעו ל'רש' – אדם מסכן ועני. השורש תכ"ך קיים בכמה לשונות שמיות, והוא מציין לחיצה, מחיצה ודיכוי.

נִצִּים

ניצים הם אנשים הרָבִים ומתקוטטים ביניהם, כמסופר על משה: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב, יג). המילה נִצִּים גזורה מן השורש נצ"י בבניין נפעל. צורת היחיד היא נִצֶּה, ובעבר – נִצָּה. במקרא מתועדת גם צורת העתיד: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" (דברים כה, יא). כן מתועד פועל בבניין הפעיל – הִצָּה – שמשמעו 'רב', 'עורר ריב ומחלוקת'. על דתן ואבירם נאמר: "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט). מן השורש נצ"י יש גם שמות עצם שמשמעם ריב ומדון. שם העצם מַצָּה מקורו במקרא: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (ישעיהו נח, ד), ובלשון הפיוט חודשה המילה נִצָּיוֹן.

הִתְגַּלַּע

בספר משלי נאמר: "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב – נְטוֹשׁ" (יז, יד), כלומר: הימנע ממריבה עוד לפני שהתחילה. לפועל הִתְגַּלַּע ניתנו שני הסברים עיקריים: 'התפרץ', 'התלקח' או 'נחשף', 'נגלה'. ההסבר השני מבוסס על משמעו של השורש גל"ע בלשון חז"ל: "אם יש מכה והיא יכולה להיגלע [מקובל לפרש: היפתח, להיחשף] ולהוציא דם" (משנה נידה ח, ב). בימינו הפועל התגלע משמש בהקשר של מריבה ודומיה בעקבות הפסוק ממשלי, למשל 'התגלעה מחלוקת', 'התגלעו חילוקי דעות', 'התגלע סכסוך' וכיוצא באלה.

בעת, עקה, חישכון, ציימנות, פרצני, הניעה, תסוגה, בוננות, שלומות

בַּעַת (פוֹבְּיָה)

בעת הוא פחד מוגזם ממצב מסוים או מנוכחות של דבר מסוים, פחד שאינו תואם את המציאות. לעיתים הבעת מלֻווה בהתקף חרדה ואף בתבהלה (פניקה). סוגי בעת מוכרים: בַּעַת גבהים, בַּעַת סֶגֶר (קלאוסטרופוביה). המילה 'בעת' לקוחה מלשון הפיוט ומשמעותה כמשמעות המילה המקראית בְּעָתָה.
המילים בַּעַת ובְעָתָה מצטרפות לקבוצה לא קטנה של מילים בעברית שמשמען פחד, ולכל אחת מהן גוֹן־משמעות ייחודי: אימה, בהלה, בַּלָּהָה (למשל בצירוף 'חלום בלהות'), ביעותים, חלחלה, חרדה, יִרְאָה, מורא, חִיל, מָגוֹר, חַת (בביטוי 'ללא חת') ועוד, ואף צירופים כמו מוֹרֶך לב ופיק ברכיים.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד (1994).

עָקָה (סְטְרֵס)

עקה היא מצב של לחץ ומתח הנוצרים מתנאים שמקשים על התפקוד התקין של אדם או של יצור אחר.
המילה עָקָה מן השורש עו"ק נזכרת פעם אחת במקרא: "אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה, מִקּוֹל אוֹיֵב, מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע" (תהלים נה, ג–ד). משמעו היסודי של השורש עו"ק הוא לחץ והכבדה. משמע זה מצוי גם במילים אחרות מאותו השורש: הֵעִיק ומוּעָקָה מן המקרא ותְעוּקָה המחודשת. גם הביטוי הארמי "דא עקא" (=זו הצרה) קשור לשורש זה. השורש עו"ק מקביל לשורש צו"ק (הציק, מצוקה).
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

חִשָּׁכוֹן (בלקאאוט)

חישכון הוא איבוד זיכרון רגעי, לרוב בשל לחץ או חרדה. מושג זה מוכר בהקשר של חרדת בחינות: "באמצע הבחינה היה לי חישכון ולא זכרתי את התשובה".
המילה נוצרה על פי מילים אחרות שמשמען פגע ומחלה, כמו עִוָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, וכן החידושים אִדָּשׁוֹן (אפתיה), שִׁגָּרוֹן (רימטיזם), טֵרָדוֹן (אובססיה).
המילה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

צַיְמָנוּת (אנורקסייה)

כשחיפשה הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה חלופה לאנורקסייה העלה חבר הוועדה הבקיא בספרות התלמוד את הביטוי "בתולה ציימנית" שבתלמוד הירושלמי. ציימנית היא מי שמרבה לצום (כמו ביישנית – נוטה להתבייש). בתלמוד מדובר באישה צעירה הגוזרת על עצמה צומות – אומנם לא מן הסיבות של התקופה המודרנית אלא מסיבות דתיות.
משם התואר "ציימנית" נוצר השם המופשט "ציימנות". את המילה ציימנות אימצה הוועדה למונחי רפואה של האקדמיה, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ז (2006).

בּוֹרְחָנוּת (אסקפיזם)

בורחנות היא נטייה לברוח מן המציאות ומשִׁגרת החיים בעזרת שקיעה בדמיונות, בידור ובילוי.
לפועל המקראי בָּרַח יש כמה נרדפים: נִמְלַט, נָס (שניהם רווחים במקרא), וכן חָמַק (פעם אחת במקרא). ואולם בימינו הפועל הרגיל והנפוץ הוא בָּרַח, כנראה בעקבות לשון חז"ל. כך נוצר הצירוף 'לברוח מן המציאות' וממנו בורחנות.
המילה בּוֹרְחָנוּת שקולה במשקל המילים סוֹבְלָנוּת, תּוֹקְפָנוּת. שמות התואר הם בורחן (אסקפיסט) ובורחני (אסקפיסטי), בדומה לסובלן, תוקפן, סובלני, תוקפני
המונח אושר באקדמיה בשנת תשע"ג (2013)

פַּרְצָנִי (אימפולסיבי)

פרצני הוא תואר לאדם שפעולתו נובעת מהתפרצות של רגש, דחף וכדומה. שם העצם הוא פַּרְצָנוּת (אימפולסיביות).
השורש פר"ץ שייך לקבוצה גדולה של שורשים הפותחים באותיות פר ומשותפת להם המשמעות של פיזור, שבירה ופירוק: פרא (פֶּרֶא), פרד (הפריד), פרז (פרזות), פרח (הפריח שמועה), פרט (פָּרַט כסף), פרך (פריך = שביר), פרם, פרס (=חתך פרוסה), פרע (פרוע), פרץ, פרק (פֵּרוּק), פרר (לפורר).
לפועל פָּרַץ מגוון משמעויות הקשורות כולן במשמעות הבסיסית האמורה: הָרַס ("עת לפרוץ ועת לבנות", קהלת ג, ג), התפשט ("ופרצת ימה וקדמה", בראשית כח, יד), נכנס בכוח (פרץ לבית), הביע רגש עז בבת אחת (פרץ בבכי). למשמעות אחרונה זו שייך התואר פרצני.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

הֲנִיעָה (מוטיווציה, מוטיבציה)

הניעה היא מכלול הגורמים – המודעים והלא מודעים – המביאים את הפרט לפעול, להשיג מטרה, להתנהג בצורה מסוימת. גורם מסוים לפעולה הוא מֵנִיעַ (ובלעז: דרייב).
המילה הניעה היא צורת משנה של שם הפעולה הֲנָעָה. הֲנִיעָה נוצרה בדומה למילה הֲסִבָּה – צורה עתיקה המביעה את פעולת ההֲסָבָה בליל הסדר. הצורה הניעה נבחרה כדי לייחדה מן הנעה, שהיא מילה כללית, אף כי לפעמים משתמשים בה במשמעות של מוטיווציה.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

תְּסוּגָה (רגרסיה)

תסוגה היא חזרה להתנהגות האופיינית לשלב התפתחות מוקדם יותר מן השלב שבו האדם מצוי, בעיקר בעת משבר וקשיים בהתמודדות. תסוגה היא סוג של מנגנון הגנה: השיבה לשלב מוקדם ומוכר מקנה תחושת ביטחון.
המילה תסוגה בנויה על דרך מילים כמו תשובה, תגובה, תקומה, תנועה, תמורה, וכמותן היא שייכת לשורשי ע"ו, כפי שמוכיח הפועל נָסוֹג (הנו"ן שייכת לבניין נפעל). תסוגה היא סוג מסוים של נסיגה (מילה שמשתמשים בה לפעמים גם במשמעות של רגרסיה). במילה נְסִיגָה הנו"ן הפכה לחלק מן השורש.
המונח כלול במילון למונחי פסיכולוגיה משנת תשנ"ד.

בּוֹנְנוּת (מדיטציה)

את המילה בּוֹנְנוּת קבעה האקדמיה תמורת מדיטציה לאחר שהחל שימוש בה במשמעות זו בקרב אחדים מן העוסקים בתחום. המילה בוננות קשורה למילה התבוננות – שילוב של הסתכלות והבנה, ואכן מדיטציה היא תרגול של התבוננות פנימית.
המילה בּוֹנְנוּת שקולה במשקל המילים כּוֹנְנוּת, עוֹרְרוּת, רוֹמְמוּת, שׁוֹבְבוּת, שׁוֹטְטוּת.
בעבר קבעה האקדמיה את המילה בּוֹנְנוּת תמורת insight, אך לאחרונה הוחלט לאמץ לעניין זה את המילה תּוֹבָנָה הרווחת בציבור.

שְׁלוֹמוּת (well-being)

שלומות מציינת מצב של רְווחה גופנית, נפשית וחברתית המושגת על ידי אורח חיים בריא, פיתוח מודעות עצמית ועוד. המילה שלומות גזורה מן המילה שָׁלוֹם, והכוונה לשלום הגוף והנפש וגם לשלמותם.
את המילה הציעה מלכה זמלי. המונח אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"א (2001).