הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כפועל השקול במשקל פָּעֵל, דוגמת יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא, כָּבֵד, גָּדֵל, עָיֵף או מָלֵא. מילים אלו ידועות בכינוי "פועלי מצב", ושלוש אותיותיהן הן שלוש אותיות השורש שלהן. מסיבה זו נוטים דוברים רבים להטות את נמס על דרך פועלי המצב, וכשם שאומרים בעבר יָשַׁנְתִּי יָשַׁנְתָּ ובהווה יָשֵׁן יְשֵׁנָה, כך הם נשמעים אומרים "נָמַסְתִּי", "נָמַסְתָּ" וגם "נָמֵס", "נְמֵסָה". להבנה זו – ששורש המילה הוא נמ"ס – מסייעות צורות העתיד: בצורות אלו חסרה הנו"ן, כדרכם של פעלים רבים שזאת להם אות השורש הראשונה. כשם שלמשל מן הפועל נָגַע צורות העתיד הן יִגַּע, תִּגַּע ומן הפועל נָזַל – יִזַּל, תִּזַּל, כך צורות העתיד של נָמַס הן יִמַּס, תִּמַּס.
ואולם בעיון מעמיק יותר מתברר שהנו"ן של נמס איננה אות השורש הראשונה, ושנטיית הפועל הזה אינה פשוטה כלל ועיקר. הרי הפועל נמס קשור במילים כמו תְּמִסָּה או מְסִיסוּת, שלא זו בלבד שחסרות נו"ן הן, אלא שבמילה תְּמִסָּה הסמ"ך דגושה בדגש חזק ובמילה מְסִיסוּת אף מתגלות לעין־כול שתי סמ"כים. ואכן שורש המילים תְּמִסָּה ומְסִיסוּת הוא מס"ס – כפי ששורש המילים תְּחִנָּה או חֲנִינָה וכן הפועל נֵחַן הוא חנ"ן, וכפי ששורש המילים תְּחִקָּה או חֲקִיקָה הוא חק"ק.
שורש הפועל נמס אף הוא מס"ס, ומסיבה זו בפעלים אחרים מן השורש הזה – כמו הֵמֵס והִתְמוֹסֵס – אין כל זכר לנו"ן. הם נוטים כפעלים אחרים מגזרת הכפולים (כמו הֵסֵב והסתובב מן סב"ב), כלומר פעלים ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות. עובדה זו מעלה שתי תהיות: מהי הנו"ן בפועל נמס ומה נטייתו של פועל זה?
לאמיתו של דבר הנו"ן של נמס היא נו"ן הבניין – בניין נפעל. הפועל הזה משמש כבר במקרא, והוא בא בשני ניקודים: נָמֵס (יחזקאל כא, יב) או נָמָס (בהפסק; כך למשל בשמות טז, כא). ההשוואה לפעלים אחרים בגזרת הכפולים מעלה שהניקוד בצירי אינו רגיל, אך מוכּרת גם הצורה נָקֵל (לצד נָקָל, נָקַל) מן השורש קל"ל – הקשורה כמובן למילה קַל.
ככלל נטיית בניין נפעל בגזרת הכפולים סבוכה, ועל כן אין לתמוה שגם יתר צורות הנטייה של הפועל נמס אינן פשוטות (אך רגילות לפעלים מגזרת הכפולים). כאשר הסמ"ך איננה בסוף המילה, היא דגושה בדגש חזק לציון העיצור הכפול, והתנועה שלפניה – פתח. כך מתקבלות צורות עבר דוגמת נְמַסּוֹתִי (כמו נְקַלּוֹתִי), נְמַסּוֹתָ, נָמַסָּה, נָמַסּוּ, צורות הבינוני נְמַסָּה, נְמַסִּים, נְמַסּוֹת (היחיד: או נָמֵס או נָמָס) וצורות העתיד תִּמַּסִּי, יִמַּסּוּ (במלעיל). במקרא מצויה גם צורת המקור הִמֵּס (תהלים סח, ג), ועל פיה שם הפועל הוא לְהִמֵּס. תאורטית גם הצורות לְהִמַּס, לְהִמֹּס אפשריות – על פי ניקוד צורות מקור בפעלים אחרים (כגון לְהִבֹּז מן השורש בז"ז). אבל לא תקנית הצורה לְהִנָּמֵס שהרי כאמור הנו"ן איננה חלק מהשורש.
רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.
אָבַד ונֶאֱבַד
במקרא משמש הפועל אָבַד בלבד. משמעותו השכיחה – 'כָּלָה', 'הושמד', כמו בהזהרה הנודעת שבתורה "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). רק במקרים אחדים הפועל משמש במשמעות המוכרת לנו 'נעלם', 'לא נמצא במקומו', כגון "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג). גם המשנה מספרת על מפתח שאָבַד (עירובין ג, ג) – כשימוש הפועל אָבַד בלשון ימינו. בכתבי היד של התלמוד הבבלי נמצאה בהקשרים אלו הצורה נֶאֱבַד בבניין נפעל דווקא (קידושין ב, ע"ב; גיטין לז, ע"ב), ואולם בדפוסים היא שונתה לאָבַד בבניין קל, כנראה בהשפעת המופת המקראי.
בניין קל הוא תבנית היסוד של הפועל העברי. אין לו ייחוד תחבירי, ועשויים להיגזר בו פעלים מכל הסוגים: יוצאים ועומדים, מצייני פעולה ומצייני מצב וכן פעלים שעניינם שינוי והתהוות. לעומת זאת לבניין נפעל יש תפקידים תחביריים מוגדרים; אחד מתפקידיו הוא ציון שינוי המצב. כבר במקרא אפשר למצוא פעלים בבניין קל שמציינים מצב ולעומתם פעלים בבניין נפעל שמציינים את היווצרותו של המצב, כגון טָמֵא לעומת נִטְמָא.[1] דוגמה מובהקת אחרת, המוכרת מלשון חכמים ורווחת גם בימינו, היא דָּלַק (מצב) לעומת נִדְלַק (שינוי מצב). ניגוד זה בין בניין קל לבניין נפעל התחזק בעיקר בתקופות המאוחרות של תולדות העברית וכן בלשון ימינו, כגון עמד לעומת נעמד. יש שבלשון המקובלת רווח פועל בבניין קל המציין שינוי מצב, ואולם בפי ילדים משמש במקומו פועל בבניין נפעל, כגון נשׂבע (לעומת שָׂבַע), נטבע (לעומת טָבַע).[2] מגמה זו בלשון הילדים מראה שבניין נפעל נתפס כתבנית טבעית של פועלי שינוי מצב.
גם הפועל אָבַד בבניין קל מציין שינוי מצב, ולפיכך אין כל הבדל משמעות בינו לפועל נֶאֱבַד בבניין נפעל. סביר להניח שדוברים רבים בוחרים שלא במודע בפועל נֶאֱבַד משום שהם חשים במשמעות המיוחדת של שינוי והתהוות שיש לבניין נפעל. לעומתם דוברים שלשון המקרא קרובה לליבם יעדיפו לרוב את הפועל אָבַד בבניין קל.
התלבטות דומה מתעוררת לעיתים על הפעלים כָּבָה ונִכְבָּה. גם כאן הצורה הקלסית, המתועדת במקרא ובמשנה, היא כָּבָה בבניין קל,[3] ואילו הפועל נִכְבָּה בבניין נפעל מאוחר יותר, בעיקר מימי הביניים. גם במקרה הזה משמעות שני הפעלים זהה, שניהם מציינים שינוי מצב, ואין פגם דקדוקי אף לא באחד מהם.
הלך לאיבוד
הצירוף הלך לאיבוד עשוי להיתפס לשון הדיבור; אולי הוא אפילו מזכיר ביטויי עגה מובהקים כמו "הלך פייפן" (מן היידיש – איז געגאַנגען פֿײַפֿן; הפירוש המילולי של הפועל פֿײַפֿן הוא 'לשרוק'). ואולם אין הצירוף הלך לאיבוד מחידושי העברית בת ימינו. ככל הנראה הוא נוצר בהשפעת הצירוף הארמי קאזיל לאיבוד המשמש בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה לג, ע"א). בפירושי המקרא של רש"י, אבן עזרא ורד"ק הביטוי מצוי בשתי גרסאות: הלך לאיבוד והלך לאבדון, ומעניין שהבחירה במילה המקראית אֲבַדּוֹן שכיחה יותר בלשון הפרשנים מן הבחירה במילה התלמודית איבוד.
הפועל הָלַךְ ומקביליו בלשונות אחרות משמשים במטבעות לשון רבים מאוד. בין היתר, הפעלים האלה מצויים בהרבה ביטויים שמשמעותם שינוי והתהוות. כך הפועל to go באנגלית משמש בצירוף to go missing הדומה לביטוי העברי 'ללכת לאיבוד' ובעל משמעות זהה, וכן בביטויים to go mad – 'להשתגע', to go bald – 'להקריח' ועוד הרבה. בעברית רוב הביטויים הכוללים את הפועל הָלַךְ דווקא אינם מציינים שינוי אלא אורח חיים או אופן פעולה. ויש שבתקופות לשון שונות נוצרים צירופים קרובים בצורה ובמשמעות גם יחד, לדוגמה הָלַךְ בֶּטַח במקרא (משלי י, ט) לעומת "הלך על בטוח" בעברית המדוברת בת ימינו.
כתבה קרן דובנוב
_________________________
[1] "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב) – 'הייתה במצב טומאה', לעומת "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" (במדבר ה, כז) – 'הפכה לטמאה'.
[2] הפעלים נטבע ונשבע אינם ייחודיים לעברית בת ימינו; הם מתועדים גם בספרות ימי הביניים ובמקורות כתובים מאוחרים יותר.
[3] כגון משלי לא, יח; משנה תמיד ג, ט.
הצורה התקנית היא היתכנות (בניקוד: הִתָּכְנוּת), וכך גם נקבע במונחי האקדמיה (תשנ"ז, 1997). פירוש המילה הוא 'היותו של דבר אפשרי ובר מימוש' (באנגלית: feasibility וגם practicability).
המילה היתכנות היא שם פעולה מן הפועל ייתכן. פועל זה משמש רק בצורות עתיד: יִתָּכֵן, תִּתָּכֵן, יִתָּכְנוּ (בלי ניקוד: ייתכן, תיתכן, ייתכנו). יִתָּכֵן – צורת עתיד של בניין נפעל, וכמוה כצורות העתיד יִכָּנֵס, יִצָּמֵד, יִמָּנַע, יֵעָדֵר. וכפי ששמות הפעולה של פעלים אלו הם הִצָּמְדוּת, הִמָּנְעוּת, הֵעָדְרוּת וכדומה, כך שם הפעולה של יִתָּכֵן הוא הִתָּכְנוּת.
מכיוון שהמילה ייתכן נתפסת בתודעת חלק מן הדוברים כצורה עצמאית ולא כפועל, הוסיפו לה ישירות את הסיומת ־וּת (סיומת המציינת שם מופשט), וכך נוצרה "ייתכנות". אלא שדרכה של העברית שאין גוזרים בה שמות מהדבקת סיומות לצורות פועל בזמן עבר או בזמן עתיד, ולכן צורה זו אינה תקנית.
שתי הצורות – לְהִדָּבֵק, לְהִדַּבֵּק – קיימות בעברית. הראשונה היא מבניין נפעל והשנייה מבניין התפעל.
בהקשר של הידבקות במחלה משמש הפועל בבניין נפעל: נִדְבַּק, נִדְבַּקְתִּי, נִדְבָּקִים. בצורות העבר וההווה (בינוני) יש דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר שווא נח. לעומת זאת בשם הפועל לְהִדָּבֵק אין סיבה לדגש. לכן נִדְבַּק אבל לְהִדָּבֵק – כמו נִתְפַּס אבל לְהִתָּפֵס, נִשְׁבַּר אבל לְהִשָּׁבֵר. גם בעתיד ה־ב רפה: יִדָּבֵק. אם כן כך יש לומר: 'אל תתנשק שמא תידָבֵק', 'הם יידָבְקו בשפעת'. גם בשם הפעולה אין דגש ב־ב: 'סכנת הִדָּבְקוּת'.
מן השורש דב"ק יש גם פועל בבניין התפעל, ובו ה־ב דגושה בדגש חזק של הבניין: הִדַּבֵּק לצד הִתְדַּבֵּק (על כפל הצורות ראו כאן). פועל זה משמש בעיקר בהוראה 'היה נאמן ומסור' (בדומה לשימוש הפועל דָּבַק בבניין קל), כגון 'להידַבֵּק בתלמידי חכמים'. נוסף על כך הפועל משמש בהקשר של מחלות – אך לא לציון האדם שנעשה חולה, אלא לציון המחלה שדרכה לעבור מאדם לאדם: מחלה מִדַּבֶּקֶת.[1]
בעברית בת ימינו נכון לומר כי האדם שחלה נדבק במחלה, האדם שהעביר אליו את המחלה הדביק אותו, ואילו המחלה שעברה מזה אל זה היא מחלה מִידַבּקת (ולא "מְדַבֶּקֶת").
ומניין השימוש בשורש דב"ק בהקשר של מחלות ומגפות? שימוש זה מוכר בעיקר מלשון ימי הביניים ומן העברית החדשה, אך ראשיתו בכתוב: "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר" (דברים כח, כא) – כנראה במשמעות 'יצמיד אליך'.
________________________
[1] ומעניין שבלשון ימי הביניים שימשה לשם כך דווקא הצורה בבניין נפעל, למשל: "כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם" (אבן עזרא ויקרא יג, ב).
שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות. צורה זו היא גלגול של לְהֵהָנוֹת (ובלי ניקוד: להיהנות) כמו לְהֵרָאוֹת (בלי ניקוד: להיראות). הה"א הראשונה נשמטה בהגייה ובעקבות זאת גם בכתיבה, ותנועת הצירי עברה ללמ"ד: לֵהָנוֹת.
הצורה הרווחת בפי רבים לֶהֱנוֹת אינה תקנית, ונראה שהיא מושפעת מצורות שם פועל של בניין קל, כגון לֶאֱפוֹת וכן "לֶהֱגוֹת" (ויש לשים לב: הצורה התקנית היא לַהֲגוֹת, וכך גם בשמות פועל אחרים משורשים שה"א בראשם: לַהֲרוֹת, לַהֲמוֹת).
הנה הסבר דקדוקי מפורט לצורה לֵהָנוֹת:
הפועל נֶהֱנָה (בהווה: נֶהֱנֶה) הוא בבניין נפעל. סימן ההיכר של בניין זה הוא הנו"ן התחילית, כפי שאפשר לראות בצורות העבר וההווה: נִכְנַס, נִבְנָה (בעבר); נִבְנֶה, נִשְׁמָרִים, נִזְהֶרֶת (בהווה) וכדומה. גם בשאר הצורות – עתיד, ציווי, שם הפועל ושם הפעולה – הייתה אמורה להיות נו"ן הבניין, אלא שבצורות אלו היא מידמה לעיצור שאחריה ובמקומה בא דגש חזק באות הראשונה של השורש: יִבָּנֶה, הִכָּנְסוּ, לְהִכָּנֵס, לְהִבָּנוֹת, הִשָּׂרְדוּת.
כאשר האות הראשונה של השורש מייצגת עיצור גרוני אין דגש, ובמקומו יש תשלום דגש, כלומר צירי במקום חיריק: יֵאָמֵר, הֵאָסְפוּ, לְהֵעָלֵם, יֵרָאֶה, לְהֵרָאוֹת, וכך גם יֵהָנֶה, ומכאן לְהֵהָנוֹת. אלא שכבר בלשון חז"ל, אשר ממנה ירשנו את הפועל נֶהֱנָה, משמשת הצורה לֵהָנוֹת בהשמטת הה"א, כגון במשפט "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (בבלי עירובין לא ע"א, חולין פט ע"א).
צורה זו בהשמטת הה"א דומה לצורות אחרות המוכרות לנו מלשון חז"ל: לֵעָשוֹת (במקום להיעשות), לִמָּנוֹת (במקום להימנות), לִפָּנוֹת (במקום להיפנות). מכל אלו רק ליהנות משמשת גם בימינו.
אשר לכתיב המילה ללא ניקוד: לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, כותבים יו"ד במילים שיש בהן צירי לתשלום דגש (במקום חיריק): להיעשות, להיראות, להיאמר, ומכאן גם ליהנות. כך גם בעתיד – איהנה, ייהנה, תיהנה, ייהנו וכו' (בניקוד: אֵהָנֶה, יֵהָנֶה, תֵּהָנֶה, יֵהָנוּ); ובציווי – היהנה, היהני, היהנו (ובניקוד: הֵהָנֵה, הֵהָנִי, הֵהָנוּ).
השורש או"ר, בדומה לשורש רנ"ן, העניק לעברית ימינו מספר גדול של שמות פרטיים: אור, אורי, אורה, אורית, יאיר, מאיר, נאור, מאור, ליאור, אורלי הם רק חלק מהם.
יָאִיר ומֵאִיר
יאיר ומאיר – שניהם צורות פועל בבניין הפעיל – הם שמות פרטיים העולים מן המקורות: יאיר מן המקרא ומאיר מן המשנה. במקרא שלושה אנשים נשאו את השם יאיר: יאיר בן מנשה, מנכדי יוסף (הנזכר למשל בספר במדבר לב, מא); יאיר הגלעדי, משופטי ישראל (שעליו מסופר בשופטים י, ג–ה); ויאיר אבי מרדכי (כאמור במגילת אסתר ב, ה). צורת הנקבה של יאיר היא תאיר, ובימינו היא משמשת שם פרטי לבנות.
מעניין כי דווקא הצורה יָאִיר נבחרה לשם פרטי ולא הצורה יָאֵר. יאיר היא צורת העתיד הרגילה (כלומר צורת חיווּי), ואילו יאֵר היא צורה המביעה משאלה (צורת איווּי), והיא תתפרש היום כ'הלוואי שיאיר'. כך למשל בפסוק השני בברכת הכוהנים מובעת המשאלה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה). זה גם ההבדל בפעלים רבים אחרים במקרא, כמו יָשֵׂם (הלוואי שיָשים) לעומת יָשִׂים, יָגֵל (הלוואי שישמח) לעומת יָגִיל.
אוֹרִי
המילים אוֹר ואוֹרָה משמשות כאמור גם כשמות. אליהן מצטרף השם אוֹרִי 'האור שלי', הרווח היום גם לבנים וגם לבנות. מצד הדקדוק מתבקשת הטעמתו במלרע, אך הטעמת מלעיל רגילה בשמות פרטיים. לבנות – בהטעמת מלעיל – אורי יכול גם להתפרש, בדומה לשם רוני, כצורת ציווי בבניין קל ('זִרחי', 'היי אור'), ככתוב: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" (ישעיהו ס, א).
נָאוֹר
צורת הבינוני נָאוֹר (בבניין נפעל, כמו נבון, נכון) מופיעה במקרא פעם אחת: "נָאוֹר, אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף" (תהלים עו, ה). נָאוֹר הוא כאן כינוי לאלוהים שפירושו אולי 'רב אור' או 'עוטה אור', ובמובן זה המילה משמשת גם בפיוטים, כגון "נאור ונורא, עלימו שית מורא" (קדושתא לשבת של יניי).[1]
שימוש נוסף למילה עולה בעת החדשה. מאמצע המאה ה־18 השפיע על יהדות גרמניה הזרם שכּונה Aufklärung 'התבהרות' (באנגלית Enlightenment) כניגוד לחשכת ימי הביניים. תנועת ההשכלה או הנאורות, שממנה צמחה גם תחיית העברית, פשטה ביהדות אירופה, והמשכילים נקראו גם נאורים. על השפעת הגרמנית על העברית כתב שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) במאמרו 'לא ראי זה כראי זה': "אלא שבאמת אין משגיחים כהיום לגערמאניזמען כי רבים המה, ולא ידעתי מפני מה זכה התואר נאורים על אנשים משכילים, שהוא באמת גערמאניזם גמור מאד".
אוּרִי
ומה בין אוֹר לאוּר? אוּר הוא 'אש', כגון בדברי הנביא "חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ […] אַף יָחֹם וְיֹאמַר: הֶאָח, חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (ישעיהו מד, טז) או במאמר ר' אליעזר "והווי מתחמם כנגד אוּרָן שלחכמים, והווי זהיר מגחלתן שלא תִּכָּווה" (משנה אבות ב, י). צורת הרבים של אוּר היא אוּרִים, והיא ידועה בעיקר מן האורים והתומים – כינויָם של גורלות הקודש שהיו נתונים בחושן הכוהן הגדול והשיבו בשם האל על שאלות השואל. מן המילה אוּר מתועדים במקרא השמות אוּר, אוּרִי, אוּרִיאֵל ואוּרִיָּה(וּ). השם אוּרִי – במקרא במלרע וכיום בעיקר במלעיל – זכה לאהדה רבה בזכות שירה של רחל 'עקרה':
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
נְהָרָה ונְהוֹרַאי
שמות משורשים אחרים שמובנם קשור באוֹר הם נוגהּ, זֶרַח, הילה ויָהֵל (מן השורש הל"ל), זוהר ויזהר, נְהָרָה, נְהוֹרָא/נהורה ונְהוֹרַאי. המילה נְהָרָה משמעה 'אור' והיא נזכרת במקרא פעם אחת: "הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ, אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה" (איוב ג, ד). נהוראי (מן נְהור/נְהורא 'אור' בארמית) הוא מעין גרסה ארמית של השם העברי מאיר. וכך אנו קוראים בתלמוד הבבלי במסכת עירובין (יג ע"ב) על רבי מאיר ועל רבי נהוראי (שניהם מחכמי המשנה):
לא ר' מאיר שמו אלא ר' מיישא שמו, ולמה נקרא שמו ר' מאיר – שהיה מאיר פני חכמים בהלכה; ולא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו […], ולמה נקרא שמו ר' נהוראי – שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה.[2]
_____________________
[1] לפי הבנה אחרת, המוכרת למשל מפירוש רש"י לפסוק בתהלים, נָאוֹר פירושו 'הורס', 'משחית'. פרשנות זו מתבססת על שורש אחר – נא"ר, המוכר למשל ממגילת איכה: "זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ…" (ב, ז). לשיטה זו אין מדובר בנו"ן תחילית של בניין נפעל אלא בנו"ן שורשית, והמילה נָאוֹר שקולה במשקל המילה עָשׁוֹק (ירמיהו כב 3) שמובנה 'מי שעושק'. אך כמובן השם הפרטי נָאוֹר הניתן בימינו אינו קשור להבנה זו של המילה.
[2] זאת גרסת כ"י וטיקן 127. בכ"י וטיקן 109 (הגרסה הניתנת במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה) גם על ר' מאיר נאמר שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה; בדפוסי התלמוד (דוגמת וילנה וּונציה) נקרא ר' מאיר ר' נהוראי: "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר – שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה; ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו […], ולמה נקרא שמו נהוראי – שמנהיר עיני חכמים בהלכה".
עשיתי מינוי לתיאטרון – מִינוי ולא מָנוי.
אומנם רבים סוברים שהמילה מִינוי איננה מתאימה כאן, שהרי מינוי הוא שם הפעולה של הפועל לְמַנּוֹת, כגון 'מינוי שופטים'. ואולם האקדמיה החליטה שגם במשמע הזה שם הפעולה יהיה מִינוי – בשונה מן האדם שהוא מָנוי.
הינה פירוט הדברים:
מָנוי הוא מי שנמנֶה על דבר, כלומר משתתף בו. המקור לשימוש הזה הוא במשנה: "הפסח אינו נאכל… אלא למנויו" (זבחים ה, ח; הכוונה לאנשים שנמנו מראש לקבוצה משותפת לצורך הקרבת טלה אחד לקורבן פסח). את המנוי הזה שאב אליעזר בן־יהודה אל העברית החדשה: "מָנוי – מי ששלם סכום קצוב בעד ספר או עתון"; באנגלית subscriber. מָנוּי נוטה לפי מין ומספר: הוא מָנוי על עיתון, היא מְנויָה בתיאטרון, וההצגה היא למְנויִים בלבד.
אבל מה הפעולה של "היות מנוי", subscription באנגלית? בוודאי לא ייתכן שהפעולה תהיה מָנוי, כפי שאי אפשר לומר עָצוּר כשמתכוונים למעצר או אָסוּר כשמתכוונים לאיסור או נְשואים כשמתכוונים לנישואים.
אם רוצים לגזור שם פעולה מן הבניין המתאים לשם התואר מָנוי (בניין קל או נפעל) נקבל מְנִיָּה או מְנוּת או הִמָּנוּת. האקדמיה החליטה להימנע מחידוש מילה וקבעה את שם הפעולה המהלך מִנּוּי (ללא ניקוד: מינוי). היחס בין מנוי למינוי מקביל ליחס שבין אָסוּר לאיסור. עדיף המצב שלשם 'מינוי' יש שתי משמעויות, מן השימוש בשם תואר כשם פעולה.
"נתמנה יועץ חדש לחברה", "נתבקשנו לסייע", "נתגלו כשלים במערכת" – בעברית בת ימינו פוגשים לא אחת צורות נתפעל, בתחילית נו"ן, במקום הצורות הרגילות יותר של בניין התפעל בתחילית ה"א (התמנה, התבקשנו, התגלו). מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל בינן ובין צורות התפעל?
צורות התפעל ונתפעל נבדלות קודם כול ברובד הלשון: צורות התפעל אופייניות ללשון המקרא, וצורות נתפעל ללשון חכמים. שתיהן נחשבות תקניות, ולרוב אין ביניהן הבדל משמעות.
בעברית ימינו צורות התפעל הן הרגילות בכל משלבי הלשון, ואילו צורות נתפעל עשויות לבוא במקומן בעיקר בלשון הכתובה והרשמית. השימוש בצורות נתפעל מוגבל בדרך כלל לפעלים סבילים, כגון נתבקש, נתמנה, או לפעלים שהנושא שלהם איננו גורם הפעולה, כגון נשתנה, נשתמר, נתרחב (בעיקר פעלים של שינוי מצב).
הבחירה בין צורות התפעל לצורות נתפעל היא אפוא בחירה סגנונית הנתונה לשיקול דעתם של הכותבים.
המעבר מהתפעל לנתפעל בלשון חכמים
בניין התפעל רגיל במקרא,[1] והוא עשוי להביע מגוון של הוראות שלא תמיד ההבחנה ביניהן מוחלטת, למשל: פעולה חוזרת (רפלקסיבית) שעושה הפעולה עושה על עצמו (הִתְעַטֵּף, הִתְגַּלֵּחַ, הִתְקַדֵּשׁ), פעולה הדדית (הִתְיַעֵץ, הִתְנַגֵּשׁ, הִתְרָאָה), שינוי והתהוות (הִתְפָּרֵק, הִתְבַּקֵּעַ, הִתְרוֹשֵׁשׁ), עשייה ואף גרימה (הִתְפַּלֵּל, הִתְפָּרֵץ, הִתְוַדָּה), ובמקרים מעטים פעולה סבילה מובהקת, כגון במשלי לא, ל: "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (כלומר 'תהוּלל', 'יהללו אותה').
בלשון חכמים נשתנתה צורתו של בניין התפעל לצורה נתפעל, ובד בבד הוא החל להחליף את הבניין המקראי פוּעל כמקבילו הסביל של פיעל, למשל: נתבשל, נתברר, נזדבל, נתאפה, נתבקש. מכיוון שבניין נפעל רווח מאוד בלשון חכמים בהוראה סבילה, מקובל להסביר שהוא שהשפיע על המעבר לצורת נתפעל בתחילית נו"ן.[2]
איש הלשון אבא בנדויד הראה כי לצד השימוש הסביל של נתפעל בלשון חכמים יש שהוא מציין פעולה הנעשית מעצמה, כגון נזדקן, נתעלם, נתייפתה, ולעיתים הוא אף משמש במקום בניין קל – בעיקר לציון התנהגות, כגון נתגאה, נתרחק, נתיירא.
שימושי נתפעל בימינו
כאמור בעברית בת ימינו ההבדל בין צורות התפעל ונתפעל הוא בראש ובראשונה הבדל משלבִּי: צורות התפעל רגילות בכל משלבי הלשון, ואילו צורות נתפעל עשויות לבוא לפעמים במקומן בעיקר בלשון הכתובה והרשמית כבחירה סגנונית של הכותבים והדוברים.
השימוש בצורות נתפעל (לצד התפעל הרווח ממנו) מצוי בימינו בעיקר בשתי קבוצות של פעלים:
א) פעלים סבילים – למשל: נִתְבַּקֵּשׁ, נִתְגַּלָּה, נִתְמַנָּה, נִתְחַיֵּב, נִתְפָּרֵשׁ, נִתְבָּאֵר, נִסְתַּיֵּעַ, נִתְחַלֵּף, נִתְפּוֹגֵג, נִצְטַוָּה, נִשְׁתַּכַּח.
ב) פעלים שהנושא שלהם איננו גורם בעצמו את הפעולה (פעלים אנאקוזטיביים) – למשל: נִתְבַּדָּה, נִתְקַיֵּם, נִתְחַוֵּר, נִתְבָּרֵר, נִזְדַּקֵּק, נִשְׁתַּמֵּר, נִתְאַפְשֵׁר. רבים מן הפעלים בקבוצה זו הם פעלים המביעים שינוי מצב, כגון נִתְרַחֵב, נִשְׁתַּנָּה, נִתְרַחֵק, נִתְחַבֵּר, נִתְבַּקֵּעַ, נִתְפּוֹרֵר, נִתְכַּוֵּץ, נִסְתַּמֵּא, נִתְמוֹסֵס, נִתְיַתֵּם, נִתְעַמְעֵם, נִתְמַעֵט, נִתְמַלֵּא.
הנטייה להשתמש בצורות נתפעל בעיקר בשתי הקבוצות האלה עולָה בקנה אחד עם המצוי בלשון חכמים – שהרי הורתן של צורות נתפעל ברובד הלשון הזה קשורה כנראה בהפיכתו של בניין התפעל לבניין המביע סבילות או משמעים הקרובים לסבילות. עם זאת חשוב להדגיש שמדובר בנטייה בלבד, ולא בכלל מחייב. בספרות אפשר למצוא גם צורות נתפעל אחרות: נִתְיַשֵּׁב, נִזְדַּקֵּף, נִתְלַוָּה, נִצְטַעֵק, נִסְתַּלֵּק ועוד רבים, וגם לחלק מאלה יש יסוד כבר בלשון חכמים.
צורות נתפעל רגילות כמובן בביטויים שירשנו מספרות חז"ל, כגון 'מה נשתנה', 'נתפרדה החבילה', 'נתכרכמו פניו', ומנגד אינן צפויות בפעלים השייכים ללשון העגה (סלנג), כגון התחרפן, השתפן, התברבר, התבחבש, התמסטל.
נתפעל בינוני
המעבר שחל בלשון חכמים מהתפעל לנתפעל ניכר בעיקר בפעלים בזמן עבר. בספרות חז"ל ובלשון הרבנית אפשר למצוא פה ושם גם צורות בינוני בנו"ן, כגון "זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל הרואה אותה מיד נתרפא" (תוספתא קידושין ה, יז), "נתאחין" (ירושלמי כלאים א:ב, כז ע"א), "נזדעזעין" (אליהו רבה ט). ואולם ככלל גם ברובדי הלשון האלה צורות הבינוני הרגילות הן בתבנית מתפעל כבמקרא וכבלשון ימינו.
____________________
[1] צורות התפעל שבמקרא – פעמים שיש בהן צירי בע' הפועל, כגון הִתְהַלֵּךְ, הִתְמַכֵּר, ופעמים שיש בהן פתח, כגון הִתְאַנַּף, הִתְחַזַּק (כך גם בעתיד כגון תִּתְחַתֵּן לעומת תִּתְחַכַּם, ובציווי כגון הִתְיַצֵּב! לעומת הִתְחַזַּק!). אף שברוב הנטיות הצורות בצירי שכיחות יותר בתנ"ך, ההנחה היא שדווקא הצורות בפתח הן הקדומות יותר, ואילו הצורות בצירי נוצרו בהשפעת בניין פיעל (ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 218–219).
[2] כבר במקרא יש שתי היקרויות היכולות להתפרש כצורות נתפעל בהבלעת התי"ו: וְנִכַּפֵּר (דברים כא, ח), וְנִוַּסְּרוּ (יחזקאל כג, מח), אך אפשר שמדובר בצורות נפעל מקוריות שנוקדו רק בדיעבד כנתפעל. היה מי שהציע לראות בצורה נִשְׁתָּוָה (משלי כז, טו) צורת נתפעל (אף שאין דגש בע' הפועל), אך מקובל יותר לראות בה צורת נפעל בהיפוך האותיות ת–ו (נִשְׁוְתָה ובהפסק נִשְׁוָתָה > נִשְׁתָּוָה). מאידך גיסא בלשון חכמים כמה פעלים נוהגים בצורת התפעל, למשל הִתְפַּלֵּל והִתְנַדֵּב; לניסיונות להסבירם ראו הנמן וברויאר (להלן במבחר המקורות).
שני הפעלים – נִרְטַב (מבניין נפעל) והִתְרַטֵּב (מבניין התפעל) – מאוחרים יחסית בלשוננו, ומבחינת הדקדוק שניהם טובים באותה מידה, שהרי שני הבניינים יפים לציון שינוי מצב. למשל, נֶחְלַשׁ, נִרְדַּם בבניין נפעל; הִתְחַזֵּק, הִתְעוֹרֵר בבניין התפעל.
נראה שבתפיסתם של דוברים רבים נִרְטַב מייצג עברית גבוהה יותר, אולי משום שהִתְרַטֵּב שגור יותר בפי הילדים.
נציין שהצמד נרטב והתרטב מצטרף לצמדים אחרים של פעלים בבניין נפעל והתפעל המשמשים ללא הבדל של ממש במשמעות: נשזף והשתזף, נרפא והתרפא, נעצב והתעצב, נקהלו והתקהלו, נצבר והצטבר, ניבָּא והתנבא, נבקע והתבקע.
שלט שנתלה בכניסה לקניון הכריז: "חגיגת המחירים ממשיכה". שומעים גם "העיצומים ממשיכים", "הדיון ממשיך" וכדומה, ואולם בהקשרים האלה הפועל הנדרש איננו 'ממשיך' אלא 'נמשך'.
הפועל מַמְשִׁיךְ (בבניין הפעיל) הוא פועל יוצא, כלומר יש אחריו מושא: ממשיכים בְּדבר, ממשיכים את הדבר, אך הדבר עצמו – נמשך (בבניין נפעל).
מה מקור הטעות? ייתכן שהשימוש בבניין הפעיל במקום נפעל – המשיך במקום נמשך – נוצר בהשפעת בן זוגו של הִמְשִׁיךְ: הִתְחִיל. אנחנו אומרים 'העובדים התחילו בעיצומים' (פועל יוצא שיש אחריו מושא), וגם 'העיצומים התחילו' (פועל עומד שאין אחריו מושא) – בשני המשפטים הפועל הוא 'התחילו'. ומאחר שאומרים 'העיצומים התחילו', נוטים לומר בטעות גם "העיצומים המשיכו".
ומה במקורות? ישעיהו מסיים את נבואתו הקשה על בבל במילים "וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ" (יג, כב; יִמָּשֵׁכוּ היא צורת הפסק) – ולא "ימשיכו". התלמוד במסכת הוריות מביא דברים בשבח משיחת מלכים בקרן שמן ולא בפך שמן: "דוד ושלמה שנמשחו בקרן – נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך – לא נמשכה מלכותם". גם כאן לא "המשיכה מלכותם", אלא 'נמשכה מלכותם'.
ובימינו: העיצומים נמשכים, הדיון נמשך, והחגיגה נמשכת.
* שודר לראשונה ברשת ב' של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.