האקדמיה ללשון העברית

בפיהם של רבים מדוברי העברית צורת הריבוי של זכוכית מגדלת היא "זכוכיות מגדלת". ואולם צורת הריבוי התקנית היא זכוכיות מגדילות. המילה מַגְדֶּלֶת אינה אלא צורה אחרת של מַגְדִּילָה – שהרי זה מה שעושה הזכוכית הזאת. לכן צורת הרבים זהה לזו של מַגְדִּילָה: מַגְדִּילוֹת.

ומה בין מגדלת למגדילה?

לפי הדקדוק צורות הבינונית (צורות נקבה בזמן הווה) מסתיימות בסיומת ־ֶת או בסיומת ־ָה. בימינו ברוב הבניינים רגילה הסיומת ־ֶת: שומֶרֶת, נכנֶסֶת, מתלבֶּשֶׁת. לעומת זה בבניין הפעיל צורות הבינונית הרגילות הן דווקא בסיומת ־ָה: מרגישָה, מצליחָה, ממציאָה, וגם מַגְדִּילָה.

אבל יש בזה חריגות לשני הכיוונים: בלשון הרגילה אנחנו אומרים שהיא הולכת או יושבת, אבל בלשון הספרותית אפשר גם לומר שהיא הולכה או יושבה ("הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ" – ח"נ ביאליק) או קוראה ("קוֹרְאָה אֶת הַשֶּׁלֶט, פּוֹתַחַת הַדֶּלֶת" – לאה גולדברג).

בבניין הפעיל כאמור הצורות הרגילות הן דווקא בסיומת ־ַָה – כמו מַגְדִּילָה או מַלְבִּישָׁה. אבל בלשון המקורות אף בבניין הפעיל היו הצורות בסיומת ־ֶת הרגילות יותר. בתנ"ך יש לא מעט צורות כאלו, כמו מַפְרֶסֶת פרסה, ובספרות חז"ל אלו הצורות היחידות: מַחְזֶקֶת ולא מַחְזִיקָה, מַשְׁאֶלֶת ולא מַשְׁאִילָה, מַפֶּלֶת, מַגַּעַת ועוד.

לימים גברו בבניין הפעיל דווקא הצורות שהיו שכיחות פחות – כמו מַגִּיעָה, מַשְׁאִילָה, מַחְזִיקָה ומַגְדִּילָה. אבל גם הצורות בסיומת ־ֶת לא נעלמו לחלוטין מלשוננו. כמו שראינו, הצורה מַגְדֶּלֶת נוצלה לצירוף 'זכוכית מגדלת'. בדומה לכך יש אבן משחזת שהיא אבן משחיזה, סעודה מפסקת שאינה אלא סעודה מפסיקה, ומַגֶּדֶת עתידות (ולא מַגִּידַת עתידות), על דרך הכתוב "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" (אסתר ב, כ). לַצירופים 'זכוכית מגדלת', 'אבן משחזת', 'סעודה מפסקת' ו'מגדת עתידות' יש אופי של מונח דווקא בשל הייחוד של צורת הבינונית.

בהקשר זה כדאי לציין את הקרבה שבין צורות הבינונית של בניין הפעיל ובין שמות עצם במשקל מַפְעֶלֶת, כגון מַזְכֶּרֶת, מַדְפֶּסֶת וגם מַשְׁחֶתֶת (כנראה קיצור של הצירוף 'אונייה מַשְׁחֶתֶת'). צורת הרבים של שמות אלו שונה מצורת הרבים של צורות הבינונית – למשל מַדְפָּסוֹת (ריבוי של מַדְפֶּסֶת) לעומת מַדְפִּיסוֹת (ריבוי של מַדְפִּיסָה). עם זה ייתכן מאוד שעצם הבחירה במשקל הזה, בייחוד למכשירים וכלים עושי פעולה דוגמת מַדְפֶּסֶת, הושפעה מצורות הבינונית של בניין הפעיל.

נעיר כי בכמה מן המילונים המקצועיים של האקדמיה נקבעה המילה מַגְדֶּלֶת לבדה – לרוב לצד הצירוף זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת (למשל במילונים למונחי אסטרונומיה ובולאות; ראו כאן). כאשר משתמשים במילה זו לעצמה, צורת הרבים המתבקשת היא מַגְדָּלוֹת – בדיוק כמו מַדְפָּסוֹת.

לסיום נזכיר כמה צירופים מליציים המשמרים עד היום את צורות הבינונית בדגם מַפְעֶלֶת: 'בדידות מזהרת', 'ללא סיבה מַספקת', 'מצוי בתנועה מתמדת', 'פגישה מכרעת' (=מכריעה), 'אין ידו משגת' (=משיגה), 'עד מקום שחוכמתו (או השגתו וכדומה) מגעת' (=מגיעה).

המילה רוֹפְאָה היא צורת הנקבה של הבינוני (הווה) בבניין קל לצד הצורה רוֹפֵאת (כמו קוֹרְאָה, קוֹרֵאת). ועדת הדקדוק של האקדמיה התלבטה בשאלה מה תהיה צורת הנסמך של רוֹפְאָה. האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה־האחות רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים). יש לציין שצורה זו היא בבחינת חידוש.

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו:

1. ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון כָּתַב–כָּתְבָה.
2. ־ת, כגון נַהָג–נַהֶגֶת, חִוֵּר–חִוֶּרֶת, כּוֹכָב–כּוֹכֶבֶת, צַדִּיק–צַדֶּקֶת (לצד צַדִּיקָה), יְרַקְרַק–יְרַקְרֶקֶת (לצד יְרַקְרַקָּה), תִּינוֹק–תִּינֹקֶת. סיומת זו משנה את מבנה המילה: היא משפיעה על התנועה שלפני הסיומת והמילה המתקבלת היא מלעילית.
3. ־ִית, רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית, מנכ"ל–מנכ"לית, קנצלר–קנצלרית. סיומת ־ִית מוכרת קודם כול משמות הייחוס: ישראלי–ישראלית, מצרי–מצרית. סיומת זו אופיינית גם לשמות שפות (עברית, ארמית), וכן היא משמשת בשמות נקביים אחרים (רֵאשית, שׂממית). גם מילים אחדות ממין נקבה מגזרת ל"י מסתיימות ב־ִית (תרמית, מחצית).

התפלגות סיומות הנקבה לפי משקלים וקבוצות מילים

יש משקלים וקבוצות מילים שרגילה בהם אחת הסיומות:
למשל למשקלים האלה נוספת סיומת ־ָה: פָּעִיל (נְשִׂיאָה, עֲנִיָּה), פָּעֵל (שְׁכֵנָה, עֲמֵלָה), פָּעָל (יְשָׁרָה, חֲכָמָה), פָּעוֹל (לָקוֹחָה, פָּעוֹטָה).
סיומת ־ת רגילה בשמות במשקל פִּעֵל (עִלֶּגֶת, חֵרֶשֶׁת לעומת טִפְּשָׁה).
סיומת ־ִית אופיינית למילים במשקל פַּעְלָן ולמילים אחרות בסיומת ־ָן (שַׁדְרָנִית, תַּחְקִירָנִית, אבל אחות רַחְמָנִיָּה). הוא הדין למילים המסתיימות ב־אי (חַזָּאִית, הַנְדְּסָאִית). סיומת ־ִית היא גם הסיומת שדוברי העברית מעדיפים במילים שהן ראשי תיבות כגון ח"כית, רב"טית, ובמילים לועזיות כגון וטרינרית, קונסולית.

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה סיומת אחת לסיומת השגורה, ואילו הסיומת האחרת או שאינה משמשת כלל או שמוצאים אותה רק בלשון ספרותית או בצירופים כבולים.

ברוב הבניינים הסיומת השגורה היא ־ת, ואילו בבניין הפעיל שגורה הסיומת ־ָה. כך למשל בבניין קל רגילים לומר 'יושבת', 'עומדת' אבל בספרות מוצאים 'יושבה', 'עומדה' כבשיריו של ביאליק: "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ", "לֹא בָהָר וְלֹא בַבִּקְעָה שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה". לעומת זאת בבניין הפעיל אומרים 'מרגישה', אבל בספרות ההלכה יש 'מַרגשת'; בדרך כלל אומרים 'משיגה' אבל 'אין ידו מַשגת'.

הוא הדין לצורות בינונית משורשים המסתיימים באל"ף (להבדיל משורשים שיו"ד בסופם): בהפעיל – 'מקריאה', 'ממציאה', ובשאר הבניינים סיומת ־ת: 'קוראת', 'מדכאת', 'ממולאת', 'מומצאת', 'מתבטאת'. אבל כפי שמותר לומר 'יושבה' במקום 'יושבת', מותר לומר 'קוֹרְאָה' במקום 'קוֹרֵאת' (בבניין קל), 'מְמַלְּאָה' במקום 'מְמַלֵּאת', 'מְקַנְּאָה' במקום 'מְקַנֵּאת' (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן.

אבל מדוע נשמעות דווקא בפעלים משורשים המסתיימים באל"ף צורות נקבה בה"א במקום בתי"ו? מדוע למשל ייכתב וייאמר מקנאה או מתרפאה אך לא 'מבקְשה' במקום 'מבקשת' או 'מתקלְחה' במקום 'מתקלחת'? זאת ועוד, צורות כמו מְקַנְּאָה או מִתְפַּלְְּאָה אומנם אפשריות אבל אינן קלות לביצוע שהרי את האל"ף, הבאה במקרים האלה אחרי שווא, ראוי להגות.

האמת היא שהאומרים מקנאה או מתפלאה הוגים מן הסתם משהו מעין מְקַנָּאה, מִתְפַּלָּאה (ואינם הוגים את האל"ף!) – על פי הדגם המוכר מפעלים בלי אל"ף בסופם, כמו 'מְשַׁנָּה' או 'מִתְאַוָּה' (מן השורשים שנ"י, או"י). צורות אלו אינן תקניות. על כן עדיף לדבוק בצורות הפשוטות והרגילות מוֹצֵאת, מְקַנֵּאת, מִתְפַּלֵּאת וכיו"ב.

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

במילים האלה נפתח ההמנון הלאומי של מדינת ישראל "הַתִּקְוָה", המבוסס על שני בתיו הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵנוּ" שחיבר המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, בשנת תרל"ח (1878/1877) בעת שישב ברומניה.

בשורות השנייה והרביעית נחרזות המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המוכרות לנו למן המקרא. הומייה היא הוֹמָה, ומילה זו נקרית במקרא שלוש פעמים: פעם אחת בישעיהו "תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה" (כב, ב) ופעמיים במשלי. צופייה היא צוֹפָה, ומילה זו נקרית פעם אחת במשלי: "צוֹפִיָּה הילכות (קרי: הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ" (לא, כז). לצד הומייה וצופייה מצויות במקרא גם בוכייה (במגילת איכה) ופורייה (בישעיהו, ביחזקאל ובתהלים).

הצורות האלה מיוחדות במקרא ללשון השירה והנבואה, ולצידן משמשות הן בשירה המקראית הן בפרוזה צורות הבינוני (הווה) הרגילות בנקבה דוגמת עוֹלָה, עוֹשָׂה ורוֹאָה (כולן בבניין קל). כך בִּמקום עיר הומייה בישעיהו מדובר בספר מלכים על קריה הומה (מלכים א א, מא).

השירה המקראית ידועה בצורותיה המיוחדות. רבות מהן משמרות מאפייני לשון קדומים, והצורות הנ"ל – המשמרות את אות השורש האחרונה – הן דוגמה לכך: הומייה וצופייה, כמו הצורות הרגילות עוֹלָה ועוֹשָׂה, שייכות לשורשים שעיצורם האחרון הוא יו"ד (או וי"ו). יו"ד זו הייתה לכתחילה הגויה, כמו במילים צָפוּי, גָּלוּי, עֶלְיוֹן, בִּנְיָן, אבל במקרים רבים היא הפכה לאות לא הגויה, כמו בפעלים עָלִיתִי, תִּרְאֶינָה, ובמקרים אחרים נשמטה כליל, כבמילים קָנָה, קָנוּ, יִקְנֶה, יִקְנוּ, לִקְנוֹת, מִקְנֶה. כך קרה גם בצורות הבינוני הרגילות: קוֹנֶה, קוֹנָה, קוֹנִים, קוֹנוֹת.

והנה בכמה מקרים, בעיקר בשירה, משתקפת היו"ד המקורית, למשל בפעלים חָסָיוּ (דברים לב, לז – במקום חָסוּ), אֶהֱמָיָה (תהלים עז, ד – במקום אֶהֱמֶה), יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו, יא – לצד יֶחֱזוּ). לאלה מצטרפות צורות הבינוני יחידה הנ"ל וגם הצורה עֹטְיָה (שיר השירים א, ז – במקום עוֹטָה), הבנויה בדגם צורות הבינוני נקבה יוֹשְׁבָה, מוֹשְׁלָה, שׁוֹפְטָה ודומותיהן. אף צורת רבות בעלת יו"ד עיצורית מזדמנת לנו במקרא: הֹמִיּוֹת (משלי א, כא).

בעברית בת ימינו הצורות הומייה, צופייה ובוכייה משמשות בעיקר בלשון המליצית ובצירופים כגון 'ערבה בוכייה', 'יונה הומייה'. מזלה של הצורה פורייה שפר עליה אף יותר: בלשונם של רבים היא מחליפה לגמרי את פּוֹרָה כצורת הנקבה הרגילה של פּוֹרֶה, ובעקבותיה אף נולדה צורת הרבים פּוֹרִיִּים.

השיר 'שיבולת בשדה' מאת מתתיהו שלם, איש העלייה השלישית, הוא אחד השירים האהובים המזוהים עם חג השבועות. השיר עשיר במילים ובאזכורים מקראיים וניחוח מקראי עולה גם מכמה צורות שהכותב בחר בהן.

כּוֹרְעָה בָּרוּחַ – 'כורעה' (במקום כּוֹרַעַת) היא צורה בינונית חגיגית על דרך "הֹלְכָה" (ירמיהו ג, ו), "יֹרְדָה" (איכה א, טז). ובחלק השני של השיר בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת – 'מזהרת' (במקום מַזְהִירָה) היא צורת בינונית על דרך "מַשֶּׂגֶת" (ויקרא יד, כא), "מַחֲזֶקֶת" (נחמיה ד, יא).

עוּרוּ הוֹי עוּרוּ – השוו למשל "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן" (ישעיהו נב, א).

יוֹם כְּבָר יָפוּחַ – על פי "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז; ד, ו). לפי הפירוש המקובל זו לשון קצרה של 'יפוח (רוח) היום'. יפוח אינו אלא יִנשוב (או יִשֹּׁב).

הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב – כֶּתֶם היא מילה מקראית נרדפת למילים פז, זהב. למשל: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג, יב), "אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי" (איוב לא, כד). מן המילה כֶּתֶם נגזר בעברית החדשה שם הצבע כָּתֹם (חידושו של יחיאל מיכל פינס).

שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים – שׁוּרוּ, כלומר 'הביטו', כגון "הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ" (איוב לה, ג).

קָמָה הֵן בָּשְׁלָה – קָמָה היא תבואה לקראת הקציר, על שום קומתן הגבוהה והזקופה של השיבולים בשלב האחרון של גידולן. מילה זו מוכרת לנו מן המקרא, כגון בפסוק "וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים" (ישעיהו יז, ה).

עַל פְּנֵי הַכָּרִים – למילה המקראית כַּר כמה משמעויות. אחת מהן היא שטח מרעה, וזו המשמעות שבשיר. משמעות נוספת היא כֶּבֶשׂ שָמן. המפרשים נחלקו בין שתי משמעויות אלו בפסוק: "יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב" (ישעיהו ל, כג). כך או כך, מן הפסוק הזה ירשנו את הביטוי המושאל 'כר נרחב', 'כר נרחב לפעולה'.

שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה / זֵר חַג עוֹטֶרֶת – המילה 'שדה' משמשת כאן בלשון נקבה: 'שדה… תמה (=שְׁלֵמָה)… עוטרת'. שימוש זה אופייני דווקא ללשון חז"ל כגון "היתה שדהו זרועה חיטים" (משנה כלאים ב, ג). אף שהשיר משופע ברמזי מקרא, כאן בחר המשורר לסטות מדרך המקרא – ונראה שבחירתו זו היא לצורך משקל השיר והחריזה.

נִירוּ לָכֶם נִיר – על פי הפסוקים "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים" (ירמיהו ד, ג); "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר" (הושע י, יב).