רבתי
- "מהומה רבתי פרצה בעקבות הפסד הנבחרת המקומית"
- "בניו יורק רבתי חיים כמיליון וחצי יהודים"
המילה רַבָּתִי, המוכרת בעיקר מן הספרות ומן העיתונות, היא ברייה מעט משונה בעברית: כלום מדובר בצורת זכר או בצורת נקבה? שם תואר או תואר הפועל? ואומנם לא פעם אנו נשאלים על שימושיה: יש הרואים לנגד עיניהם שם תואר בזכר דוגמת 'מציאותי' או 'בריאותי', ועל כן שואלים אם בנקבה יש לומר "רבתית" (כמו 'מציאותית' ו'בריאותית'); מנגד יש מי ששמים לב שהיא באה לצד צורות נקבה ('מהומה רבתי', 'ניו יורק רבתי') ושואלים אם היא עשויה ללוות גם שם עצם בזכר ("כינוס רבתי") או ברבים ("הפגנות רבתי"). הינה סיפורה הקצר והמסקרן של המילה רבתי.
למעשה יש במקורותינו שתי צורות רבתי שונות –
- רַבָּתִי בהטעמת מלעיל מלשון המקרא
- רַבָּתִי בהטעמת מלרע מארמית
רב֫תי (במלעיל) באה פעמיים במקרא, שתיהן בפסוק הפותח את מגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס". הפסוק, והמגילה בכלל, כתובים בלשון שירית, ועל כן נמצא בהם לא מעט צורות קשות לפיענוח. לענייננו רבתי – לבטח בצירוף רַבָּתִי עָם – היא המילה רַבַּת־, צורת הנסמך של רַבָּה ('גדולה'), כמו "רַבַּת בָּנִים" (שמואל א ב, ה). "רַבָּתִי עָם" היא אפוא 'רבת עם' – עיר גדולה שיש בה תושבים רבים. מקובל להסביר כי הסופית ־י במילה רבתי (וגם במילה שָׂרָתִי) היא שריד של צורה קדומה בעלת תנועה סופית (המשקפת יחסה), וכמוה אפשר למצוא מדי פעם במקרא (בעיקר בלשון השירה): "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט" (ישעיהו א, כא), "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז), וכן בסופית ־ו: "חַיְתוֹ אֶרֶץ" (בראשית א, כד) או "מַעְיְנוֹ מָיִם" (תהלים קיד, ח).[1]
רבת֫י (במלרע) היא מילה ארמית, אחת מקומץ צורות נקבה מתועדות של שמות תואר בארמית הבבלית שמסתיימות בסופית ־תִי (ולא בסופית ־תָא הרגילה), והוראתה: 'גדולה'.[2] הצורה רבתי מצויה מעט בתלמוד, למשל "הלכתא רבתי לשבת" (בבלי שבת יב ע"א), וכן בצירוף "אבֵל רבתי" – כינויה של מסכת שמחות (בלשון סגי נהור), מן "המסכתות הקטנות" בתלמוד.[3] בשמות כגון אלו מוכרים גם החיבורים המדרשיים 'איכה רבתי'[4] ו'פסיקתא רבתי'.
שם התואר הארמי רבתי החל לשמש גם בהקשרים אחרים ובטקסטים בעברית: למן ימי הביניים בעלי המסורה נתנו את התואר רבתי לאות גדולה בנוסח המסורה, כגון בי"ת רבתי במילה הראשונה בתורה בְּרֵאשִׁית או דל"ת רבתי במילה אֶחָד בפסוק הפותח את קריאת שמע.[5] בימינו מוכר הביטוי "לא, באל"ף רבתי" שמובנו 'בהחלט לא'.[6]
שם התואר רבתי משמש גם שם לוואי לְעיר (לאו דווקא גדולה) על פרווריה ובנותיה, כגון "תל אביב רבתי" או "לונדון רבתי". עם זאת נראה ששימוש זה הושפע מלשון המקרא, משני כיוונים: (א) המילה המקראית רַבָּ֫תִי שבמקורהּ באה בהקשר של עיר: "הָעִיר רַבָּתִי עָם". לאמיתו של דבר אין להוציא מכלל השערה שהשימוש הזה התגלגל ישירות מהביטוי המקראי; פעמים מוצאים בספרות העברית צירופים שבהם רַבָּתִי עָם מתאר עיר מרובת אוכלוסין, כגון "ווין [=וינה] רבתי עם" ('ראשית לימודים' א, 1778), "ובעיר קַאירָא [=קהיר] רַבָּתִי עָם" ('תולדות הטבע' ג, 1872). אפשר שמשלב מסוים נשמטה המילה 'עַם', ובשונה מתפקידה התחבירי המקורי (צורת נסמך), המילה רבתי באה עתה לבדה אחרי השם; (ב) כמו כן סביר שהדהֲדו כאן גם הצירופים הכוללים את שם העיר ואת התואר רַבָּה: "צִידוֹן רַבָּה" (יהושע יא, ח) או "חֲמַת רַבָּה" (עמוס ו, ב).[7] ואומנם במילון למונחי תכנון מרחבי משנת תשמ"ה (1985) קבעה האקדמיה ללשון העברית את שני שמות הלוואי רַבָּה וגם רַבָּתִי כנגד greater בלוויית הדוגמה "תל אביב רבה, תל אביב רבתי".
בנקודה זו יש לעמוד על השפעה מקראית נוספת: המילה הארמית על פי דקדוקהּ צריכה הייתה להיות "רַבְּתִי" בשווא בבי"ת, כמו מקבילתהּ רַבְּתָא (כגון "סבתא רבְּתא"). ואולם בכל מקום היא נהגית רַבָּתִי בקמץ, אפילו במסורת הגיית התלמוד שבפי יהודי תימן, שנחשבת שמרנית, ואין ספק שהמילה העברית הידועה ממגילת איכה – הנקראת מדי שנה בתשעה באב – השפיעה על ניקודהּ של המילה הארמית (שחדרה לעברית), וכך היא מוכרת לכול – רַבָּתִי.[8]
אם כן צורת כלאיים לפנינו: מילה שמקורה בארמית אך ניקודה על פי מילה מקראית הזהה באותיותיה.
בשאלת ההטעמה לא היו הדברים חותכים מאז ומעולם: בתמוז תש"י (1950) כתב מאיר מדן, מזכיר ועד הלשון ועורך כתב העת 'לשוננו לעם' מטעם ועד הלשון, שיש להנהיג את הגיית רבתי במלעיל כהגיית המילה במקרא (הדוגמות הנפוצות של אותם ימים היו 'תל אביב רבתי' לשאלת חיבור יפו ותל אביב או 'תוכנית סוריה רבתי'); ואולם פחות או יותר באותו הזמן כתב הבלשן ניסן ברגגרין בעיתון 'דבר' כי אין המילה המקראית רבתי במלעיל זהה עם רבתי הארמית במלרע,[9] ובעקבות דבריו המליץ איש הלשון יצחק פרץ על ההגייה המלרעית. כעשור מאוחר יותר נדרש לסוגיה חוקר הלשון משה גושן־גוטשטיין ב'טור הלשון' שלו בעיתון הארץ, ואף שהיטיב לעמוד על ההבחנה בין המילה העברית למילה הארמית, צידד בהגייה המלעילית דווקא, כדי להקל על ההבחנה בינה ובין שמות תואר בזכר שהגייתם מלרע (כגון 'מציאותי' ו'בריאותי' שנזכרו לעיל). בהגייה זו צידד גם יועץ הלשון אבא בנדויד. ובכל זאת – בציבור ההגייה הרווחת היא במלרע.
הדיון בהגיית המילה 'רבתי' בצירוף 'תל אביב רבתי' ודומיו התחדש שוב בימי מלחמת המפרץ בשנת 1991 בעקבות חלוקת הארץ לאזורי התרעה. במליאת האקדמיה היה מי שהעלה שוב את רעיון ההגייה המלעילית על דרך המקרא, ואולם על פי עדותו של נשיא האקדמיה באותם הימים פרופ' יהושע בלאו – פרופ' זאב בן־חיים, הנשיא הקודם, הוא שנחלץ להזכיר את מקורהּ השונה של רבתי במלרע. על הטעמת המילה במלרע העמידה שושנה בהט, שהייתה המזכירה המדעית של האקדמיה, ב'לשוננו לעם' בשלהי שנת תשנ"א (1991).
סיכומו של דבר: שם התואר רַבָּתִי – ניקודו בקמץ בבי"ת, הטעמתו מלרע, והוא מלווה שם עצם בנקבה (יחידה) בלבד.
[1] נראה כי הצירוף השני (רַבָּתִי בַגּוֹיִם) משקף לשון שירית מיוחדת אף יותר, צירוף סמיכות ש"נשבר" באמצעות מילת יחס: "רַבָּתִי בַגּוֹיִם" = רבה ('גדולה ומכובדת') בגויים; וכן "שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת" = שׂרה ('חשובה') במדינות; מבנים דומים של צורת נסמך לפני צירוף יחס אפשר למצוא עם מילת היחס 'על', למשל בשירת דבורה: "יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ" (שופטים ה, י).
[2] וכן זוטַרְתי ('קטנה'), א(ו)חְריתי ('אחרת'), אוכַמְתי ('שחורה'), חיוַרְתי ('לבנה'), חדתי ('חדשה').
[3] התואר 'רבתי' מוסב על המילה 'מסכת' שנעדרת מן הצירוף. הכינוי 'אבל רבתי' נועד להבדילהּ מחיבור דומה אחר בשם 'אבל זוטרתי'.
[4] להבדיל מ'איכה זוטא'; אבל יש מי שסבר שהשם בא מ"רבתי" שבפסוק הראשון באיכה. שמות אחרים לחיבור זה: הגדת איכה ומדרש קינות (על פי כינויים אחרים של מגילת איכה: 'מגילת קינות', 'ספר קינות' או סתם 'קינות').
[5] הצצה בכתבי היד מלמדת שהיו בשימוש גם כינויים אחרים: 'גדולה' בעברית ("אות גדולה") או 'רב' בזכר ("בי"ת רב"). ללא מחקר מקיף יותר לא נוכל לקבוע שיש בכורה לכינוי 'רבתי' בעניין הזה.
[6] אפשר למצוא בספרות העברית החדשה גם "לא, באל"ף גדולה".
[7] והשוו התרגום הארמי ל"נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה" (יונה ד, יא) – "נִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא".
[8] על בלבול זה עמדו כבר גדולי מדקדקי הארמית כתֵאודור נלדקה לפני למעלה ממאה שנה.
[9] ולדעתו בכלל מוטב להימנע מן המילה הארמית ולהעדיף תחתיה את התואר העברי "העיר הגדולה" מספר יונה. יש לציין שמאיר מדן בעצמו הביא את דברי ברגגרין ב'לשוננו לעם' בכסלו תשי"ב.
