שיפוד – שפוד
נכתב בעקבות החלטת האקדמיה ללשון העברית בישיבתה באדר תשס"ט.
כמה דוברי עברית יודעים ששמו של אותו מוט מחודד שמושחלים בו נתחי מזון לצלייה הוא שַׁפּוּד, בפתח בשי"ן? כמעט כולנו גדלנו על השִׁפּוּד, בחיריק בשי"ן, בשעה שכמעט בכל המילונים מן המאה העשרים מובא הניקוד שַׁפּוּד (לעתים לצד ניקודים אחרים), ובכלל זה גם שישה ממילוני ועד הלשון והאקדמיה (בשני מילונים – טכניקה תרפ"ט וטכניקה תש"ו – באים ניקודים אחרים: שִׁפּוֹד וְשִׁפּוּד).
היש הצדקה לחייב להגות שַׁפּוּד ולא שִׁפּוּד?
נחלקו החוקרים בשאלת גיזרונה של המילה, אם היא יוונית או שמית מקורית. במקבילות השמיות יש תנועת a ודגש: سَفُّود (סַפّוּד, בערבית); ܫ݀ܶܦܽܘܕܳܐ (שַׁפּוּדָא, בארמית הסורית). על סמך ההשוואה לשפות האחיות נקבע הניקוד שַׁפּוּד ונחשב לניקוד התקני של המילה. ואולם במקורות העברית עצמה אין לניקוד הזה יסוד מוצק. המילה באה כבר במשנה, ובמסורותיה הטובות אנו מוצאים לרוב את הקריאה שְׁפוּד, ולפעמים שְׁפוֹד, שָׁפוּד, שָׁפוֹד. הניקוד שַׁפּוּד אינו מתועד.
במסורת האשכנזית הגויה המילה לרוב שְׁפּוּד (בשווא נח!), וכך היא מנוקדת במשניות בניקוד אשכנזי-עממי (כגון חֹק לישראל, ורשה תרס"ה). בניקוד הזה, המנוגד לכללי העברית המוכרים, מובאת המילה במילונים עממיים ישנים (כגון י' גרזובסקי וד' ילין, המלון העברי, יפו 1927; מיכאל דרור, מילון עברי–רוסי, תל-אביב 1975). יש שראו בהגייה זו השתקפות של הדגש המצוי בערבית ובארמית. אפשר שהשפיעה כאן המילה המקבילה ביידיש – שְׁפִּיז, בשל הדמיון הצלילי למילה העברית (שפּיז הוא התרגום הקבוע למילה שפוד בתרגומים של המשנה ליידיש). יש אפוא מקום להניח שההגייה שְׁפּוּד התפתחה מן שְׁפוּד, שכאמור שולטת במקורות המהימנים של העברית.
הניקוד שִׁפּוּד בחיריק מתועד באשכנז זה כמאה וחמישים שנה לפחות. במחזורים אשכנזיים מתקופה זו מזדמנת המילה שִׁפּוּדין בניקוד זה בתפילה לשבת חול המועד סוכות; ואם כן, ייתכן שההגייה שִׁפּוּד ממשיכה במישרין את המסורת האשכנזית (כפי שאירע למילים רבות בעברית החדשה).
אמור מעתה: מבחינת העברית המוּרשת אין עדיפות של ממש להגייה שַׁפּוּד על שִׁפּוּד – לשתי ההגיות גם יחד אין תיעוד במסורות ההגייה הקדומות של המילה המשנאית. על רקע זה יתרונה של שִׁפּוּד הוא היותה הצורה השגורה בפי דוברי העברית של ימינו, ועתה היא קיבלה גם את ההכשר של האקדמיה.
כתב דורון יעקב
התפרסם לראשונה באקדם 40 (תש"ע–2010) ומובא כאן בעדכונים קלים.