הדמומית והכלנית

לשוננו לעם יב, ו (תשכ"א), עמ' 149

בהביאי בקונטרס על חידושי המלים של אליעזר בן־יהודה את הצורות דמומה, דמומית כחידושיו של אב"י לעניין Anemone, היה עליי להעיר שלמעשה מקובל שם זה – דמומית – לפרח Adonis, ואילו Anemone שאב"י תרגמו דמומית, היא כלנית.

פסח אוירבך ומרדכי אזרחי, מחברי "ילקוט צמחים" של ועד הלשון העברית, קבעו בתר"ץ הבחנה זו בין פרחים אלה למשפחת הנוריתיים, והבחנה זו הייתה קיימת, כפי שמוסרים לי מורים ותיקים לטבע, עוד שנים רבות קודם לכן, ואין מהם זוכר חילופי יוצרות בין שני פרחים אלה, שלמרות דמיונם תמיד ידעו ילדי הארץ להבחין ביניהם.

בעלי הילקוט הנ"ל מייחסים את השם דמומית במובן Adonis לאליהו ספיר, ואת השם כלנית במובן Anemone, לעמנואל לֵב. אפשר שאב"י, שלא ידע על השם כלנית (שאינו נזכר במילונו), טעה בהגדרת המלה דמומית שחידש, וספיר תיקן טעות זו. השם כלנית שהציע לב הוא צורה עברית של כלניתא (נ"א כולניתא), הנזכרת בתוך דיבור ארמי בפסחים לה ע"א ומתפרשת ע"י כמה מפרשים, בהם בעל הערוך, כ־Anemone. ויש מפרשים Papaver, היינו פרג.

 

על זיהוי הכלנית – הרחבה מן המזכירות המדעית

המילה הארמית כלניתא/כולניתא – שלפי המלומד עמנואל לעף היא Anemone – היינו כַּלָּנִית מְצוּיָה של ימינו – נזכרת כאמור בתלמוד הבבלי. נרחיב מעט במקור תלמודי זה.

הסוגיה שבה המילה "כלניתא" נזכרת – בפסחים לה ע"א – דנה בזיהויָם של מיני דגן. בין היתר נזכר מין דגן שנקרא בעברית "קרמית", אלא שלחכמים – ששפתם הרגילה היא ארמית – לא ברור לאיזה צמח בדיוק הכוונה. מוצע שָׁם ש"קרמית" הוא הצמח הקרוי בארמית "שֵׁיצְנִיתָא", וכדי לאפיין אותו נאמר עליו כי הוא "שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא" [= 'השיצניות שמצויות בין הכלניות']. זהו אפוא ההקשר שבו נזכרת "כלניתא".

דעה מאוחרת יותר במחקר ימינו הציעה ש"כלניתא" הנזכרת בהקשר זה אינה הכלנית של ימינו אלא צמח המים "גומא", ולפי זה "שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא" הוא צמח הגדל בסמוך לצמח הגומא. לזיהוי המודרני הזה ש"כלניתא" היא גומא קדם זיהוי דומה בספרות הגאונים (הניקוד במקור): "קָרָמית שפירשוהו 'שיצַניתא דמישתכחא בין כָלַנְיָאתָא' הוא מין שאנו יודעין אותו ונמצא בכפרים בבבל בין הגמא שהוא כולניאתא באגמים" (תשובות אל קאבס, עמ' 179).

לפי חוקר התלמוד יעקב נחום אפשטיין המילה נזכרת שוב בתלמוד הבבלי, במסכת יומא עח ע"ב, בצורת היחיד 'כולי' (רק באחד מכתבי היד; גרסת הדפוס: 'דיבלי'; ובכלל רבו כאן הגרסאות ועל כן לא הבחינו בקשר בין 'כולי' ובין 'כולניתא'). סוגיית התלמוד הבבלי במסכת יומא עוסקת בסנדלים שאפשר להכין מן הצומח, והפירוש 'גומא' מסתבר ביותר. כך או כך, המילה 'כלנית' אומצה זה מכבר, היא נשתרשה דייה ואין מי שחושב לשנות זאת.

לא מיותר לציין שבימי הביניים ר' אברהם אבן עזרא זיהה את הכלנית עם 'נעמנים' שבמקרא: "עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז, י). אבן עזרא מפרש בקצרה: "כמשמעו בלשון קדר", היינו על פי הערבית. בערבית שמהּ של הכלנית הוא شَقَائِق النُّعْمَانِ, 'שקאיק אלנעמאן', ולפי אבן עזרא 'אלנעמאן' ו'נעמנים' חד הם. לפי פירושים אחרים נַעֲמָנִים אלו הם 'צמחי בר' סתם, ואולי דווקא צמחים נאים למראה (מן השורש נע"ם).

• יעקב נחום אפשטיין, מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות השמיות, כרך א, ירושלים תשמ"ד, עמ' 31, 154
• זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 253–254