בין שואה לתקומה

אוּד מֻצָּל

אוד מוצל הוא ביטוי המתאר אדם שניצל בקושי מכליה.
המילה אוד מקורה בתנ"ך ומשמעה גזר עץ. בתלמוד הבבלי נזכר כלי בשם זה – כנראה גזר עץ ששימש להפיכת גחלים. את האוד המקראי אנו פוגשים בשלוש נבואות בהקשר של שרפה ובמשמעות מושאלת: "זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים" (ישעיהו ז, ד), "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד, יא), "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג, ב).
לצד הביטוי 'אוד מוצל' משמשים במשמעות קרובה הצירופים 'שריד ופליט' ו'שארית הפלטה' הלקוחים אף הם מן התנ"ך.

יָד וָשֵׁם

הצירוף 'יד ושם' מקורו בפסוק: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נו, ה), ושם מדובר בהבטחה הניתנת לחשׂוכי בנים העובדים את האל.
שתי המילים 'יד' ו'שם' מופיעות בתנ"ך בהקשרים של הנצחה וזיכרון. יד עשויה להיות מצבה כמסופר על אבשלום: "וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב יח, יח). והמילה שֵׁם נרדפת לזֵכֶר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז).

נֵס

המילה נס מוכרת למן לשון חז"ל בעיקר במשמעות 'מעשה פלאים', כגון בברכה "שעשה נסים לאבותינו". בתנ"ך נס הוא קודם כול מוט או תורן – "כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה" (ישעיהו ל, יז), והוא גם מה שמונף בראש התורן – בדומה לדגל בימינו. את הנס מרימים או נושאים: "הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (ישעיהו סב, י), "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה" (ירמיהו ד, ו). מן המשמעות של דבר המוצג לראווה נתגלגלה המשמעות של אות ומופת, ובהמשך – מעשה פלאים.
המילה 'נס' במשמעות המקראית משתמרת בביטוי 'הֵרים על נס' או 'העלה על נס' (ציין לשבח) וכן בפועל התנוסס: 'דגלי כחול לבן מתנוססים בחוצות'.

מַשּׂוּאָה

משואה היא שלהבת אש נישאת הנראית למרחוק. המילה מוכרת ממשנת ראש השנה המתארת כיצד העבירו את הידיעה על מולד הירח באמצעות הַשָּׂאַת משואות בראשי ההרים. מקבילתה בלשון המקרא היא מַשְׂאֵת, כגון "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן" (שופטים כ, מ). המילה נזכרת באחד מן המכתבים שנמצאו בלכיש (מתקופת חורבן ממלכת יהודה) בהקשר של שמירת קשר על ידי איתות – באש או בעשן: "וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני, כי לא נראה את עזקה".
כיום משיאים משואות – כלומר מדליקים אבוקות אש – בטקסים בימי הזיכרון וביום העצמאות.

קוֹמְמִיּוּת

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג). המילה קוממיות קשורה לפעלים קָם וקוֹמֵם, והיא מתפרשת כתואר פועל שמשמעו 'בקומה זקופה'. כך גם בלשון התפילה והברכות כגון "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו (מהרה) קוממיות לארצנו".
מראשית המאה העשרים החל אט־אט שימוש במילה קוממיות כשם עצם מופשט במשמעות זקיפות קומה מדינית, עצמאות. מכאן השם המליצי למלחמת השחרור – מלחמת הקוממיות.

שְׁבוּת

הנביא הושע אומר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים… וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". המילה "שבות" (לעתים בכתיב "שבית") באה בהקשרים דומים כשלושים פעמים בתנ"ך.
לפי תרגומי המקרא ופרשנים בימי הביניים שבות היא 'שבי' או 'גלות', ומכאן שהצירוף 'שב שבות' עניינו השבת שבויים וגולים. לדעת אחרים שבות היא חזרה למצב הטוב שקדם לפורענות, בדומה למילה שיבה בפסוק הידוע "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".