סיפור האהבה של מיכאלינה ודמיאן לשפה העברית

מיכאלינה ידצ׳אק ודמיאן קבפּיסיביץ׳ הם שני צעירים פולנים הלומדים בפקולטה ללימודי העברית באוניברסיטת ורשה בפולין.

בחודש יולי 2020 קיבלנו מהם דרך האתר פנייה מפתיעה: הם ביקשו להודות לנו באופן אישי על הפעילות המקוונת שלנו באתר וברשתות החברתיות. וכך הם כתבו: "כבר שנים רבות אנחנו מתבוננים בתוכן שמפורסם באתרי האקדמיה ברשתות החברתיות. אנחנו מתלהבים מכל הערה והערה על אטימולוגיה, ענייני דקדוק או תקניות לשונית…  האקדמיה היא הארץ המובטחת שלנו (אפילו אם מקוונת)".

התרגשנו מעצם הפנייה היפה הזאת, ותהינו מה עומד מאחוריה: מה גורם לשני צעירים פולנים שאינם יהודים לבחור ללמוד עברית?

ביקשנו ממיכאלינה ודמיאן לכתוב לנו מעט על עצמם ועל החיבור שלהם לשפה העברית: מדוע החליטו ללמוד את השפה? מה הרקע לבחירה שלהם ומה המשמעות של לימוד העברית מבחינתם? עוד ביקשנו מהם לפרט על האתגרים שלהם בלימוד השפה.

מיכאלינה וסיפורה

אני מיכאלינה ואני סטודנטית מפולין. אני לומדת עברית באוניברסיטת ורשה וכבר שנה אני גם מלמדת את השפה הזו.

איך לתאר את החיבור שלי לעברית? איך לספר בקטע קצרצר על התחביב שהפך לכל החיים שלי?

אולי זה התחיל כבר בילדותי? אי אפשר לחיות בפולין ולא להתעניין בהיסטוריה ובתרבות של היהודים! ככה למדתי שנים רבות על תולדות עם ישראל בתור תלמידה וסטודנטית. או אולי זה בא יותר מאוחר כשהבנתי שהדרך הטובה ביותר להכיר את התרבות המסוימת היא ללמוד את השפה שלה? בסך הכול אחרי כמה שנים באוניברסיטה החלטתי לשנות את התוכניות הקודמות שלי ולהגשים את חלומי. לפני ארבע שנים התחלתי ללמוד בחוג ללימודי העברית באוניברסיטת ורשה ומייד ידעתי שזה המקום שלי.

גם אחרי כמה ביקורים בארץ הבנתי שאין לי כבר דרך חזרה! התאהבתי לגמרי בתרבות, בספרות ובעיקר – בשפה עצמה! התאהבתי בשפה עתיקה, אבל חיה ומשתנה כל הזמן; בשפה שמלאה מילים תנ"כיות המתארות חיים יומיומיים; בשפה עם דקדוק מסודר הבונה בנייני מציאות משורשי מילים; בהיגיון של כללים ובשיגעון של אסוציאציות.

אבל שתדעו – לימודי עברית הם מסע יפה אך לא קל! איך בכלל לדעת אם רוצים לשרש,להשריש או להשתרש? וחוץ מזה, אולי בן־גוריון צדק שכדאי לוותר על "את", כי אין צ'אנס להשתמש בזה כראוי! ומה הקטע של  ה״א הידיעה? יא אללה, זה לא יאומן, או ייאמן!

בכל זאת אני רוצה שהמסע המשוגע הזה יימשך – כדי שתמיד יהיה לי עוד משהו לגלות ולהתפלא, עוד משהו ללמוד וללמד, כדי לעבוד בעברית עם עברית וליהנות מזה כמו שנהניתי מן היום הראשון של הלימודים שלי.

דמיאן וסיפורו

אתחיל עם וידוי – אני אחד מחנוני השפות האלה שדווקא מתחלקים על השכל כאשר הם רואים שפה חדשה או מאפיין דקדוק יוצא דופן ואחר כך לא מסוגלים להפסיק לחשוב עליו – ללא ספק כולנו מכירים אנשים כאלה, או, בעיקר, הם אנחנו.

למדתי היסטוריה באוניברסיטת ורשה ועכשיו אני לומד את השפה העברית. למה דווקא עברית? אני בא מלודז׳, גדלתי בשכונות שלפני מאה שנה היוו את הרובע היהודי בעיר ורציתי איכשהו להתקרב אל הנוכחות היהודית של לודז׳.

אולי צריך הייתי אז לפנות אל יידיש שהייתה רווחת בקרב תושבי העיר היהודיים, אבל באותו זמן חשתי סוג של נטייה לטקסט המקראי כטקסט תרבות וגם כמורשת לשונית מרשימה. אז הלכתי לחוג ללימודי העברית ואחרי שבוע אחד של שיעורים הבנתי שני דברים:

א. אני אוהב את השפה, ומשפחת השפות השמיות חסרה לי כל חיי – אני כרגע לא יודע מה עשיתי עד כה בלי הרהורים על ערבית, ארמית, סורית ועברית.

ב. אריק איינשטיין הוא מלך המוזיקה ואין ולא יהיה כמוהו. בינתיים התקבלתי לאולפנים בארץ, נסעתי לשוודיה, ראיתי את תל אביב באמצע השיטפון בינואר והתחלתי לעבוד כמורה לעברית בלודז׳.

אחד האתגרים הקשים גם למורה וגם לתלמיד: שומו שמיים! איך אני אקרא את זה ללא תנועות?

בסדר גמור, יש חיים בלי תנועות, אבל הייתי צריך ללמוד ערבית במקביל, אם אני רוצה בכלל להבין מה קורה. זה באותו זמן די מתסכל (כי יש יותר חומר בלתי צפוי ללמוד) ומרתק (יש יותר חומר בלתי צפוי ללמוד!).

סיפורנו

יום אחד דיברנו אחרי הלימודים והתלהבנו (ולא בפעם הראשונה) מתוכן שפורסם באתר האקדמיה. אז תפסה אותנו מחשבה פשוטה ונועזת: "ומה אם כתבנו לאקדמיה… haha, just kidding… unless"?

הודות ללימודים שלנו אנחנו יודעים היטב שהעולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד- אז פנינו אליכם. והסיפור עדיין נכתב.