חן

חֵן פירושו 'יופי', 'נועם' והוא מוכר במשמעות הזו מן הביטויים המקראיים 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי', 'יַעֲלַת חֵן', 'אֶבֶן חֵן', 'חֵן חֵן' ועוד.

חֵן בתנ"ך מציין גם 'חסד', 'רחמים'. המילה חֵן גזורה מן השורש חנ"ן (הנו"ן השנייה נרמזת בדגש החזק בנטייה: חִנּוֹ, חִנָּהּ וכו') שהוראתו היא 'נטה חסד', 'העניק'. קשר זה בין 'חן' ל'חסד' ו'רחמים' נרמז בפסוקים דוגמת "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר" (בראשית לט, כא), ובמקבילה מספר דניאל: "וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים" (דניאל א, ט). בתפילת העמידה ובברכת המזון ידועה השלישייה: "חן וחסד ורחמים". כך גם 'מצא חן בעיני' שבמקרא פירושו 'מצא [זכה ל־] חנינה ורחמים אצל זולתו'. בלשוננו הוא מובן כך ש'חן' מציין רגש אהדה וחיבה, ומי ש'מצא חן בעיני הזולת' הוא מי שגילה או ראה בעיניו רגש חיובי כלפיו, ואולי בהשפעת הפירוש המוכר יותר של 'חן' והביטוי המקביל 'נשא חן בעיני'.

מן המילה חֵן נוצרה המילה חִנָּם במשמעות 'ללא תמורה', כמו בפסוק "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא, יא). לשם העצם חֵן נוספה הסיומת ־ָם לציון תואר הפועל, ולפי זה חִנָּם פירושו 'בחנינה', 'במתנה'.

חן הוא שם נפוץ בימינו לבנות ולבנים,[1] ולצידו גם השם בַּת־חֵן.[2]
מן השורש חנ"ן נגזרים גם השמות המקראיים יוֹחָנָן, חֲנַנְאֵל, אֶלְחָנָן, חֲנַנְיָה וחָנָן, וגם שם של אישה אחת: חַנָּה.

___________________________

[1] חֵן נזכר בזכריה ברשימת שמות פרטיים: "וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה" (ו, יד). ואולם פרשנים וחוקרים הסתפקו אם אומנם מדובר בשם פרטי, שכן כמה פסוקים לפני כן השם אינו נזכר ברשימה מקבילה: "לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן צְפַנְיָה אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל" (ו, י). יש לציין כי שם זה ידוע גם בפניקית.

[2] בַּת־חֵן הוא כינוי מקובל לאחד ממיני החיננית (Bellis).