איתן

אֵיתָן הוא שם פרטי נפוץ בישראל, וכבר בתקופת המקרא מוכרים אישים בשם זה – אחד מהם הוא אֵיתָן הָאֶזְרָחִי, שהיה סמל לחוכמה בימי שלמה, ככתוב: "וַתֵּרֶב חׇכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחׇכְמַת כׇּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חׇכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכׇל הַגּוֹיִם סָבִיב" (מלכים א ה, י–יא). בעקבות המקרא איתן הוא גם שם פרטי (לבנים) בקרב דוברי אנגלית (Ethan ודומיו).

משמעותה המקובלת של המילה איתן היא 'חזק', 'יציב', ולפעמים המילה משמשת גם תואר הפועל: "עמד איתן", כלומר 'בתקיפות', 'ביציבות'.

לראשונה מופיעה המילה 'איתן' בתיאור חזרת מי ים סוף על מצרים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" (שמות יד, כז). על פי הדעה המקובלת השורש של איתן הוא ית"ן, והוא מקביל לשורש הערבי ות"ן שמשמעו 'נצחי', 'מתמיד'. על כן יש שפירשו "לאיתנו" – 'להרגלו', 'למצבו הקבוע'. פירוש שונה מעט יש בתרגום אונקלוס – "לְתֻקְפֵיהּ" (כלומר לחוזקו, לכוחו), ובעקבותיו הלכו גם רש"י, אבן עזרא ואחרים למן ימי הביניים ועד ימינו. דבר חזק הוא דבר יציב המאריך ימים, ולכן גם פירוש זה יכול להתיישב עם משמע ההתמדה.

הֶקשר מקראי ידוע אחר של המילה אֵיתָן הוא הצירוף נַחַל אֵיתָן. על פי דברים כא, ד מורידים לנחל איתן את העֶגלה הערופה (עֶגלה הנערפת בטקס כפרה על מת שלא נודע מי הרגוֹ), ובעמוס נאמר: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (ה, כד). אחד הפירושים לצירוף נחל איתן הוא 'נחל שזרימתו קבועה' והוא שהוליד את השימוש המוכר בימינו. מכאן גם ההנגדה בין נחל איתן לנחל אכזב – צירוף שיסודו בירמיהו טו, יח: "הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ". המילה אַכְזָב שקוּלה במשקל הנדיר בעברית אַפְעָל, ומקובל לשייך אליו גם את אֵיתָן. בערבית המשקל הזה מציין יתרון והפלגה, כגון אַכְּבַּר – גדול מאוד, הגדול ביותר. לפי זה אַכְזָב פירושו 'מכזיב ביותר' ואֵיתן פירושו 'חזק ביותר' או 'יציב ביותר'.

המילה איתן היא חלק מצירופים שונים: במקרא הצירוף יֶרַח הָאֵתָנִים (מלכים א ח, ב; כך, בלי יו"ד) הוא כינוי לחודש תשרי. צירופים נוספים הם איתן בדעתו, אֵיתָנֵי הטבע, אֵיתָנֵי אֶרֶץ (אנשים חזקים ונכבדים; על פי 'איתני עולם' – כינוי מדרשי לאבות). וכשאומרים על אדם 'חזר לאיתנו' או 'שב לאיתנו' מתכוונים ש'הבריא', ש'כוחותיו שבו אליו' – כמֵי ים סוף לאחר מעבר בני ישראל.