בארמית של התלמוד הבבלי באה המילה דַּחְלוּל (בבא בתרא כז ע"ב), ומקובל לפרשה: דמות עץ בצורת אדם שנועדה להפחיד את הציפורים. מילה זו גזורה מן הפועל הארמי דְּחֵל שפירושו פָּחַד, פועל המוכר לדוברי העברית מן הצירוף הארמי בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ – מילולית 'ביראה ואהבה' (כיום הביטוי עניינו 'בזהירות', 'ביראת כבוד').

בעברית החדשה נוצרה על פי דַּחְלוּל הצורה דַּחְלִיל באותה משמעות.