בקבוק יין עם שתי עיניים על הבקבוק כתוב על פיקח ופיכח

פיקח ופיכח

השורש פק"ח מציין ביסודו פתיחה, והוא קרוב לשורשים פק"ע ובק"ע. במקרא הוא מציין בעיקר פתיחה של עיניים: "אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם" (ירמיהו לב, יט), ומכאן פיקח הוא מי שאינו עיוור: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר, הֲלֹא אָנֹכִי ה'" (שמות ד, יא). ומעניין לציין שבספרות חז"ל פיקח הוא לרוב ההפך של חירש. הצירוף 'פקיחת עיניים' משמש בהשאלה לציון הבנה נכונה יותר של המציאות כדברי הנחש: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית ג, ה), ומכאן פיקח הוא גם אדם נבון וחכם – מי שעיניו בראשו: "אמרו לו ומפני שוטה אחד נחייב את כל הפקחין?" (תוספתא שבת יא, טו).

מילה אחרת היא פיכח – מי שאיננו שיכור. השורש פכ"ח מוכר בעברית למן ספרות חז"ל ומקורו ארמי. שורש זה מציין ביסודו עמימות, החלשה והרגעה, ומכאן המשמע המוכר לנו: הפגת היין, הסרת השפעתו של היין. בעברית בת ימינו קיבל השורש פכ"ח משמעות מושאלת של הכרה והתעוררות: אפשר להתפכח מיין ואפשר להתפכח מאשליה או מתפיסת עולם שגויה. כך נעשה השורש פכ"ח קרוב עוד יותר לשורש פק"ח בתודעת הדוברים.

הערות

א. חוקר המקרא והלשון נפתלי הרץ טור־סיני הציע לראות בשורש פכ"ח גלגול של פק"ח. ואולם רוב חוקרי הלשון אינם קושרים בין השורשים האלה – בין השאר משום שהחילופים ביניהם נדירים מאוד (דוגמה לחילוף נדיר כזה יש בכתב יד רומא של התלמוד הבבלי, בבא בתרא י ע"א: "יין קשה שינה מפקחתו" לעומת "מפכחתו" בעדי הנוסח האחרים).

ב. אשר לצורת הנקבה של פיקח ופיכח – הצורה המתבקשת היא פִּקַּחַת, פִּכַּחַת (בלי ניקוד: פיקחת, פיכחת) על דרך חִוֵּר-חִוֶּרֶת, עִלֵּג-עִלֶּגֶת, פִּסֵּחַ-פִּסַּחַת.
לצד פִּקַּחַת רווחת צורת הנקבה פִּקְּחִית (בלי ניקוד: פיקחית), שהיא מיסודה צורת הנקבה של פיקחי (למשל מבט פיקחי, עיניים פיקחיות).