לפני כשנה יצאה האקדמיה במיזם "עברית מן העבר" וקראה לציבור להעמיד לרשותה טקסטים כתובים עברית בעלי אופי של כתיבה אישית, כמו מכתבים, יומנים ומחברות מראשית המאה העשרים. מטרת המיזם לנסות להתחקות על דרכי ההבעה בעברית החדשה בתקופת התהוותה, מתוך מחשבה שהסיפור ההיסטורי של החזרה לדיבור העברי תואר ונחקר רבות, ואילו תיאור דמותה של העברית המתחייה עצמה עדיין אינו שלם.

בעקבות הפנייה לציבור הגיעו לאקדמיה טקסטים רבים בני התקופה, ובהם הזמנה לחתונה, מחברת לימודים של תלמידת הגימנסיה הרצלייה משנת 1915 שנמצאה מוטלת באשפה, יומן של בת הארץ שנסעה ללמד עברית בבגדאד, מכתבים של כמה בני זוג שנאלצו להיפרד לזמן מה, מכתבים של הורים וילדיהם ועוד.

בין שלל המסמכים שהתקבלו הגיע לידינו אוסף מכתבים עצום של שני בני זוג, אברהם ורחל שטאכר. רחל שטאכר הייתה מורה בבית הספר העממי בזיכרון יעקב, ובין מאות המכתבים בקופסה שנמסרה לנו מצאנו מעטפה קטנה ובה מכתבים שנשלחו אליה מתלמידיה בכיתה ג בבית הספר בקיץ של שנת 1928, כאשר שהתה באוסטרייה.

במעטפה היו כארבעים מכתבים מ 22 ילדים ילידי שנת 1919–1920. 19 מתוכם הם ילידי הארץ, ורבים מהם דור שלישי למייסדי זיכרון יעקב, ושלושה ילדים הם ילידי רוסיה ופולין.

מכתבי הילדים הם אוצר של ממש בעבור מחקר הלשון של התקופה. ראשית, מפני שמדובר בילדים דוברי עברית חדשה, רובם ילידי הארץ המתחנכים במערכת החינוך העברית, שהלשון שלהם היא עדות ישירה לדרכי הביטוי שהילכו בארץ בראשית המאה העשרים. שנית, המכתבים כמעט לא עברו הגהה או תיקון. הם עשירים ב"שגיאות כתיב" והאותנטיות שלהם ניכרת בכל משפט ומשפט, לדוגמה:

שבתי התנהג לפני המר [=המורה] החדש לא יפה וגם אברהם לאל התנהג טב [=טוב] אצל המור [=המורה]. אז המור קעס וכתב את שבתי ואככך [=ואחר כך] גם את אברהם . וגם בא אלנו תלמיד חדש ושמו משה שבבו. אככך אברהם בא מאחורי החלון וצעק כו כו קרקו [=קוקוריקו].

דרכי הכתיב של המכתבים והעובדה שהם לא עברו הגהה או עריכה בידי מבוגר חושפות בפנינו מבחר תופעות לשון שבדרך כלל אינן באות לידי ביטוי בטקסטים אחרים בני התקופה. תופעות לשון מתחום ההגה ראויות לציון באופן מיוחד. ההתחקות על דרכי ההגייה בתקופה ההיא היא מורכבת ביותר, מכיוון שאין בידינו הקלטות של דיבור אותנטי. מסיבה זו הרשימה כאן תעסוק בכמה תופעות מתחום ההגה הנגלות במכתבי הילדים.

"בית חרושת של סכוכיות" – הידמות בקוליות

הגאים שונים הנמצאים זה בקרבת זה משפיעים זה על זה, והגייתם משתנה בגלל סמיכותם. אחת מתכונות ההגה המושפעות מקרבתו של הגה אחר היא הקוליות. שפתות הקול (המכונות בלשון העממית מיתרי הקול) נמצאות במורד הגרון, ובהגייה של צלילים מסוימים כגון ג, ד, ז הן רוטטות, נפתחות ונסגרות לסירוגין. לעומת זה בהגאים אחרים כמו כ, ת, ס  הן נותרות פתוחות, והאוויר עובר דרכן ללא הפרעה. לעיתים כאשר הגה קולי (שבו שפתות הקול רוטטות) נהגה מיד אחרי הגה בלתי קולי (שבו שפתות הקול אינן רוטטות), ההגה השני משפיע על הראשון והוא הופך להגה בלתי קולי. וכן להפך. כך קורה לדוגמה במילה "סבתא" – בלשונם של רבים התי"ו הבלתי קולית גורמת לבי"ת להפוך בלתי קולית גם היא, וכך נהגית למעשה כפ"א רפה: "ספתא". 

ממכתבי הילדים עולה כי תופעה זו, המוכרת בלשון ימינו, הילכה כבר בשנת 1928:

באז [=ואז] ישבנו בחורשה על יד בית חרושת של סחוחייות שם ישבנו ואכלנו ושבנו [=ושבענו].

"המורה אמר שאני אציר ציור יפה והוא יעשה מזגרת ויתלע [=ויתלה] את זה על הקיר"

שנים אחדות לאחר מכן מוצאים עדויות בקרב בני התקופה על הגייה זו, כפי שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1930:

גם איש הלשון יצחק אבינרי העיד על כך באותה שנה:

"שתכּתבי עוד מכתבים" – הגיית בגדכפ"ת

בעברית הקלסית לעיצורים המסומנים באותיות בגדכפ"ת יש שני אלופונים, שתי דרכי הגייה. בעברית שלנו השתמרו שתי דרכי ההגייה רק בעיצורים בי"ת כ"ף ופ"א. כאשר צלילים אלה באים ללא תנועה לפניהם, בתחילת המילה או לאחר שווא נח, הגייתם היא בּ, כּ, פּ ואילו כאשר הם באים לאחר תנועה אנו מוצאים את ההגייה בֿ, כֿ, פֿ. כבר במקרא יש עדות לערעור הסדירות הזאת, ובהמשך, בלשון חכמים, חוסר הסדירות מתרחב, וכך גם בעברית בת ימינו – "שָׁבַר" נהגה בפי רבים "שָׁבַּר", "כְּתָב" נהגה "כְתָב" ועוד. חוסר הסדירות מתגלה לעיתים דווקא בשאיפה של הדוברים ליצור מערכת סדירה. לדוגמה, מצורת העבר כָּתַב בכ"ף דגושה גוזרים חלק מן הדוברים את צורת העתיד "יכּתוב" ואת צורת המקור "לִכְּתֹב" – שתיהן בכ"ף דגושה גם כן.

גם במכתבי הילדים משנת 1928 מוצאים דוגמות רבות להגייה זו בעיקר בפועל "יכתוב":

יותר אן [=אין] לי מה לק.. לקתב

שתקכתבי עד [=עוד] מכתבים.

אבל דוגמות אלו אינן חזות הכול. בתקופה הזאת, כמו בימינו, גם דרך ההגייה התקנית מצויה, לדוגמה:

 ויתר אן [=ויותר אין] לי מה לחתוב לכם

גם תופעה זו באה לידי ביטוי בביקורת של בני התקופה על הלשון המהלכת סביבם. כשנתיים  לאחר חיבור מכתבי הילדים העיר איש הלשון צבי הר־זהב על הגיית בגדכפ"ת שלא כדין בפי בני דורו:

בשנת 1937, כמעט עשור לאחר חיבור המכתבים, מעירים אנשי הלשון על אותן צורות ממש שנמצאו במכתבי הילדים:

כפי שנאמר, בגדכפ"ת הבאות בראש מילה דגושות בדרך כלל. אך כאשר באות לפניהן בי"ת היחס, למ"ד היחס,  כ"ף הדמיון, ווי"ו החיבור – ההגייה הדגושה הופכת רפה, לדוגמה: "פְּרִי" אבל "וּפְרִי" "בֹּקֶר" אבל "בְּבֹקֶר". כך על פי דקדוק לשון המקרא, אך בלשון חכמים ובמסורות העדות לרוב ההגייה תהיה דגושה כאילו המילה נפתחת באותיות בגדכפ"ת. תופעה זו נמשכת גם בימינו, והיא מתועדת במכתבי הילדים מזיכרון יעקב:

הוא לומד בּכּתּתּנו וגם בכּתה ששית וגם בכּתה שביעית

גם במכתבי אבשלום פיינברג מן העשור הראשון של המאה העשרים נמצא לכך תיעוד, למשל:

"מורה חדש ושמו ישעיהו" – הגיית וי"ו החיבור

דרך הגייה אחרת שבאה לידי ביטוי במכתבי הילדים היא הגיית וי"ו החיבור, והיא מפתיעה מעט. בעברית הקלסית להגיית וי"ו החיבור יש כמה דרכים. בדרך כלל היא מנוקדת בשווא נע, אבל בביטויים מסוימים היא נהגית בתנועת a שהייתה ככל הנראה התנועה המקורית, כמו בביטויים "כַּפְתֹּר וָפֶרַח" (שמות כה, לג) "שֹׁד וָשֶׁבֶר" (ישעיהו ס, יח) ועוד. כאשר וי"ו החיבור באה לפני אות המנוקדת בשווא או לפני אחד מעיצורי השפתיים (בומ"ף) היא נהגית בתנועת u, לדוגמה "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי" (אסתר ב, ה) "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי" (תהלים מג, ה).

בעברית בת ימינו בדרך כלל הגיית וי"ו החיבור היא  ve, וכבר בשנות השלושים יש עדויות להגייה זו:

אך לפי מכתבי הילדים מזיכרון יעקב מתברר שהגיית ve לא שלטה בכול. לעיתים במקומות שאמורה להופיע תנועת u אכן מוצאים u. מכתבי הילדים משקפים זאת ללא עוררין:

והילדים נהנ נהיו ילדים תובים [=טובים] מאד אוביחוד [=ובייחוד] דוד חדור.

שלום אוברכה [=וברכה]

ואותה ילדה במכתב אחר:

קבלנו את מכתבה בשמחה רבה. אומקוים (ומקוים) אנו שגם היא תקבל את מכתבנו. (לפי הכתב, התיקון נעשה בידי אדם מבוגר ולא בידי הכותבת)

שלום לך מורתי היקרה. מה שלומך, אמה [=ומה] היא עושה.

אמי ילדה ילדה אושמה [=ושמה] רות.

נראה שההגייה התקנית של וי"ו החיבור לא הופיעה תמיד אלא רק בצירופים או מילים שהילדים שמעו רבות בהגייתם. דוגמה אחת מלמדת שאולי חלקם אף לא הבינו שמדובר בוי"ו החיבור. ילדים רבים סיפרו על המורה שבא להחליף את מורתם במשפטים דומים לזה: "בא אלינו מורה חדש ושמו ישעיהו ברטוב".

אחד הילדים לא הבין את "ושמו" וכתב כך:

יש לנו מורה טוב, הוא שמוא [=ושמו] ברטוב ישעיהו

מחבר המכתב ניתח את התנועה מחדש ופירש אותה ככינוי גוף: "הוא שמוא ברטוב ישעיהו הוא בא מירושלים הוא לומד בּכּתּתּנו".

---

ראינו כאן שלוש תופעות לשון שעולות במכתבי הילדים מזיכרון יעקב בשלהי שנות העשרים. רק כמה עשורים קודם לכן עיקר שימושה של העברית היה בכתב, אבל בתהליך מהיר שהיה חלק משינוי כללי שחל בחברה היהודית היא הפכה לשפה המדוברת ואף לשפת האם של רבים מן היושבים בארץ ישראל.

כאשר מדברים על תחיית הלשון העברית, רבים נוטים לחשוב בראש ובראשונה על חידושי המילים – על מונחים שחודשו כדי להתאים את הלשון העתיקה למציאות חדשה. אך המילים עצמן הן רק קצה הקרחון במהפכה הלשונית שהתחוללה. עם צמיחתה של העברית החדשה נוצרה מערכת לשונית חדשה – מערכת שלמה של דקדוק, תחביר, הגייה, הרגלי שיח, סגנונות כתיבה ודיבור – שלא התקיימה מעולם בצורה זו. זוהי עברית ששאבה ממקורות קדומים ומשפות זרות שהיו שפות אימם של הדוברים הראשונים, אך כל זה עוּבד מחדש, ונילוש ליצירה חדשה.

השפה הזאת לא נוצרה במעבדה לשונית. היא נבנתה תוך כדי השימוש בה ברחוב, בבית, בכיתה. בניגוד לעברית העולה מהקלטות רשמיות בנות התקופה, זו לא הייתה שפה בעלת הגייה מוקפדת ומופתית. זו הייתה שפה דבורה ככל השפות הדבורות, והילכו בה תופעות לשון אופייניות.

אסופת המכתבים שנכתבו בידי ילדים בתקופה זו היא מקור יקר ערך לחקר העברית החדשה. המכתבים הללו מאפשרים לנו להציץ אל תוך עולמם הלשוני של דוברים שהעברית הייתה שפת אימם כבר בתקופה המוקדמת הזאת. ההצצה במכתביהם מלמדת אותנו איך נשמעה השפה החיה שבפיהם. התופעות שראינו הן רק מעט מזער מן התופעות המשתקפות במכתבים. אסופה ומסמכים נוספים שנמסרו לנו במיזם "עברית מן העבר" הם אוצר של ממש והם מסייעים לנו בבואנו לחקור את לשון התקופה.                        

תודה לאפרת שטאכר בעלת אוסף המכתבים, ללירון פוגל מן הארכיון לתולדות זכרון יעקב, ולחיליק לייטנר שהכיר את הילדים מחברי המכתבים.