ו' ההיפוך
שתי צורות הפועל המרכזיות בעברית לדורותיה הן אלו: (א) זו שהגופים מצוינים בסופה: לבשתי, לבשנו, לבשתם וכו'; (ב) זו שהגופים מצוינים בתחילתה: אלבש, תלבש, ילבש, נלבש. את האחת – המכוּנה קָטַל – אנו נוהגים לזהות עם העבר, ואת האחרת – המכוּנה יקטול – עם העתיד. ואולם אף בעברית ימינו – ולבטח בעברית המקרא – הזיהוי הזה רחוק מלהיות מדויק. לא אחת תיקרה במקרא צורת קָטַל שההקשר מעיד בה כי אינה מכוּונת לעבר, או צורת יקטול שאינה מכוּונת לעתיד. כך למשל בדברי אלוהים לאברהם "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בראשית כב, ב) את הפועל אָהַבְתָּ, המציין מצב מתמשך של אהבה, אנו מבינים כהווה; וכאשר אנו קוראים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א) ברור לנו שהפועל יָשִׁיר מכוון לעבר. לא בכדי העסיקה מערכת הזמנים של עברית המקרא חוקרים רבים כל כך, ואלה יצאו מגישות שונות מאוד והציעו פתרונות מגוּונים מאוד; ולא זה המקום להרחיב בעניין.
ובכל זאת בדברים שלהלן נתייחס לצורות קטל כמציינות בדרך כלל פועל בעבר ולצורות יקטול כמציינות פועל בעתיד. לצד צורות אלו נוהגות במקרא צורות פועל שנראות קרובות להן אך מובנן הפוך:
א. צורות העתיד המהופך
הסיפור המקראי מרבה להשתמש בפעלים כגון וַילך, וַיקרא, וַידבר, וַיאמר, פעלים המכוּונים לעבר אבל צורתם הבסיסית היא יקטול. הקורא מזהה אותם בנקל בזכות הו' המיוחדת שבראשם: בעוד שניקודה הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (וְ), ניקודה הרגיל של הו' בפעלים כגון וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ הוא פתח ודגש (חזק) באות שאחריה. כאשר צורת הפועל פותחת בתחילית אל"ף, תחילית המדבר, שבה דגש חזק הוא מן הנמנע, הניקוד הוא בקמץ: וָאֹמַר, וָאָקוּם.[1]
ו' מיוחדת זו נראית כִּמְהפּכת את משמעות הפועל: בעוד שהפועל יִשְׁמֹר מכוון בדרך כלל לעתיד, הפועל וַיִּשְׁמֹר מכוון לעבר ('הוא שמר' ולא 'הוא ישמור'), ועל כן נהוג לכנותה ו' ההיפוך. לעומת זאת אם לפני פועל בצורת יקטול באה ו' רגילה, הפועל אינו מכוון לעבר. וכך למשל כשאנו קוראים "וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר" (שמואל א ט, כז), הפועל וְיַעֲבֹר – בו' החיבור הרגילה – מובנו בעברית ימינו 'שיעבור', ואילו וַיַּעֲבֹר – בו' ההיפוך – מובנו 'והוא (הנער) עבר'.
במבט ראשון נראה שההבדל היחיד בין צורות יקטול לצורות וַיקטול הוא תוספת ו' ההיפוך, ואולם מבט נוסף מגלה שבמקרים רבים צורת הפועל שאחרי ו' ההיפוך שונה מצורת הפועל הרגילה. ההבדל יכול להיות בתנועה בלבד: וַיַּשְׁלֵךְ (הלמ"ד בצירי) לעומת יַשְׁלִיךְ (הלמ"ד בחיריק). הבדל ניכר יותר הוא בהברה שלמה: יְצַוֶּה לעומת וַיְצַו, ואף יִהְיֶה לעומת וַיְהִי.[2] צורות וַיקטול אינן בנויות אפוא מצורות יקטול רגילות, אלא מצורות יקטול שביסודן היו קצרות יותר (ובחלק מן המקרים עודן קצרות יותר, כמו בדוגמה של יְצַוֶּה לעומת וַיְצַו). כשצורות מקוצרות כאלו באות בלי ו' ההיפוך הן מביעות איווי, כלומר רצון, בקשה, משאלה, תחינה. למשל: יְהִי פירושו 'שיהיה', כלומר 'אני רוצה שיהיה'. ואולם בבואן עם ו' ההיפוך הן מכוונות כאמור לעבר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). בפסוק זה מודגמת צורת האיווי יְהִי לצד צורת וַיקטול וַיְהִי. כמובן גם צורות האיווי יכולות לבוא עם ו' רגילה, כגון "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" (שמות יח, יט), כלומר 'שיהיה אלוהים עמך'.
ב. צורות העבר המהופך
בדומה לצורות העתיד המהופך יש במקרא גם צורות עבר מהופך, כלומר צורות קָטַל שבראשן ו' החיבור – שאינן מכוונות לעבר אלא לעתיד. צורות אלה – צורות וְקטל – קשות לזיהוי מקודמותיהן משום שהו' הבאה בראשן אינה ו' מיוחדת אלא ו' חיבור רגילה. על הקורא להבין אפוא מן ההקשר אם פועל כגון וְשָׁמַר מכוון לעבר ('והוא שמר') או שמובנו 'הוא ישמור' או 'עליו לשמור'. בדרך כלל ההקשר ברור דיו, ואין בכך כל קושי. הינה דוגמאות לפועלי וְקטל מן הפסוק האחרון בנבואת ישעיהו על אחרית הימים: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד).
הגם שבאותיותיהם ובניקודם זהים פועלי קָטַל שבראשם ו' (אלה המכוונים לעבר) לפועלי וְקטל (העבר המהופך), בשניים מהגופים יש ביניהם הבדל בהטעמה: בפועלי וְקטל בגוף ראשון יחיד (מדבר) ובגוף שני יחיד (נוכח) עוברת בדרך כלל ההטעמה לסיומת הגוף (־תִי או ־תָ). כלומר, הטעמת הפועל היא מלרע (בהברה האחרונה) במקום מלעיל (בהברה שלפניה): הפועל שָׁמַרְתִּי הטעמתו מלעיל; כך גם אם נוספת לו ו' החיבור והוא מכוון לעבר: וְשָׁמַרְתִּי. אבל אם מדובר בצורת עבר מהופך, צפויה הטעמתו להיות בהברה האחרונה: וְשָׁמַרְתִּי. הרי דוגמה: בפסוק שלהלן מתוך חלום שלֹמה הפועל שאלת או ושאלת מכוון לעבר והטעמתו מלעיל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא). לעומת זאת בחוק העוסק בעיר נידחת הפועל וְשָׁאַלְתָּ, כמו שני הפעלים שלפניו, מכוונים לעתיד ולמעשה מחליפים ציווי, והטעמתם מלרע: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים יג, טו). הבדל זה בהטעמה מצומצם כאמור לשני גופים בלבד, אבל הם מהגופים השכיחים בפועלי המקרא בכלל ובחוק המקראי בפרט (במיוחד גוף נוכח). תשומת לב להטעמה עשויה אפוא לסייע בהבנה הנכונה של זמן הפועל.
נעיר כי לתזוזת ההטעמה בצורות וְקטל בגופים מדבר ונוכח יש כמה וכמה חריגים. אחד הבולטים בהם הוא צורות הפסק – שבהן נשארת ההטעמה מלעיל.
בשלוש הפרשות של קריאת שמע – השגורות בפי המתפללים – משמשים פועלי וְקטל רבים, ואין פלא בדבר, שהרי פרשות אלו עניינן ציווי. הינה כמה דוגמאות מתוכן:
- "וְאָהַבְתָּ [מלרע!] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ [מלרע!] בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ה–ו)
- "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי […] וְנָתַתִּי [מלרע!] מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ [מלרע!] דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי [מלרע!] עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ [מלרע!] וְשָׂבָעְתָּ [מלעיל בגלל ההפסק]: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא, יג–טז)
- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ [מלרע!] אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר טו, לז–לט).
______________________
[1] במקרה נוסף לא יבוא דגש בתחילית שאחרי הו' – אם מדובר ביו"ד בשווא, כגון וַיְדַבֵּר.
[2] דוגמאות נוספות: יִבְכֶּה לעומת וַיֵּבְךְּ, יִרְאֶה לעומת וַיַּרְא, יֵרָאֶה לעומת וַיֵּרָא, יָשׁוּב לעומת וַיָּשָׁב. בפעלים כגון וַיָּשָׁב, וַיָּגָר, וַיָּמָת הקמץ הראשון הוא לפי ההגייה הספרדית קמץ רגיל, ואילו הקמץ השני הוא קמץ קטן ומבוטא o.
