נֹסַח (במלעיל) או נוּסָח (במלרע).
הנטייה המקובלת בפי הדוברים היא על פי נוּסָח: נוּסָחוֹ, נוּסָחִים נוּסְחֵי־ נוּסְחֵיהֶם.

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).