נושא: ציטוט

נקודתיים באות –

א. לפני ציטוט או דיבור ישיר. למשל:
(1)   וזה לשון החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית" וגו'.
(2)   היו אומרים לי: "דברי עברית!"

ב. לפני פירוט שקדם לו ביטוי מכליל. למשל:
(3)   לא רבים יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי מצויה, למדנות לאין קץ, יושר חסר־פשרות, אהבת האדם וחוכמה אמיתית וצרופה.
(4)   אבקש לשלוח אליי את הפרסומים האלה:
        1. לשוננו – שתי החוברות האחרונות
        2. כללי התעתיק
        3. לקט תעודות.

(לדוגמאות נוספות – ראו סעיף 2, סעיף 13 דוגמה 5, סעיף 19 ד דוגמה 7.)

ג. לפני מילים, צירופים או משפטים המוסרים את תוכן המוזכר לפניהם או את שמו. למשל:
(5)   אדם זה נוכל ורמאי, בדאי, גנב אף רוצח; בקיצור: ברייה מסוכנת.
(6)   פרק א: תחולה; פרק ב: פירוש מילים וביטויים.
(7)   הערה: צורות ההפסק אינן נוהגות בדרך כלל בעברית החדשה.

ד. לפני משפטים שהם הסבר של מה שקדם להם. למשל:
(8)   ספר בן־סירא ממלא חלל ריק בהיסטוריה של הלשון העברית: הוא חוליה יחידה כמעט בין ספרי המקרא המאוחרים ביותר ובין מגילות מדבר יהודה וספרות חז"ל.
(9)   רק במסגרת המדינה יתפוס כל אדם את המקום הראוי לו: המהנדס יתכנן, הבנאי יבנה, הרופא ירפא והמנהיג ינהיג.

הערה: בשימושים ב–ד אפשר שיבוא קו מפריד במקום הנקודתיים (ראו קו מפריד ג).

קו מפריד בא לעיתים –

א. לציין חילופי דוברים בתיאור שיחה. למשל:
(1)   כבר בפתח קראה בעליצות מעושה:
       – כל זה לא הספיק לנו!
       תמהנו: על מה הוצאתם?
       – על כרטיסים ועל בילויים.

(2)   – ומה אתה עושה בכוכבים הללו?
       – איני עושה מאומה. אני מחזיק בהם.
       – ומה בצע לך שאתה מחזיק בכוכבים?

– אני מחזיק בהם כדי להיות עשיר.
– ומה בצע לך בעושר?
– כדי לקנות לי עוד כוכבים, אם יתגלו אי־פעם.

ב. לציון קיטוע, השמטה או ערפול. למשל:
(3)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר –

(לדרכים אחרות לציון קיטוע וכדומה ראו רצף נקודות ג; רצף קווים.)

סוגריים משמשים –

א. לציון הוספות מסבירות שאינן שייכות לגוף המשפט, ובייחוד אם הקֶשר שבין ההוספה ובין גוף המשפט רופף (לפי שיקול דעתו של הכותב) מכדי שיובלט בפסיקים או בקווים מפרידים. למשל:
(1)   על אף חומו של אוגוסט הוא הקפיד ללבוש את חליפת הצמר הכהה (היא הייתה חליפתו היחידה).
(2)   ר' יהודה אבן תבון (בהקדמה לחובות הלבבות) מתנצל על חידושיו באוצר המילים.

(ראו עוד פסיק להפרדת ביטוי מוסגר דוגמה 5; זוג קווים מפרידים א דוגמה 1.)

ב. להקפת פרטים שאינם מגוף הטקסט, כגון הוראות בימוי (במחזות) או תיאורים שאינם מדברי המרואיין (בראיונות) או מראי מקומות והפניות (בציטוטים). למשל:
(3)   נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה איומה מבחוץ.)
(4)   יהושע: אילו לא היית ילד, אפשר היה לשער שאתה גמד.
       ילד (בזעם): אתה גמד! גזר גמדי. רואים מייד שאני לא גמד!
(5)   "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

ג. לציון תגובה או הערה של הכותב לדברים שבמובאה, בכלל זה גם סימן קריאה או סימן שאלה משל הכותב. למשל:
(6)   אתה פותח את הפפירוס וקורא, ואינך מאמין למה שאתה קורא: "שמעון בן כוסבא הנסי (הנשיא) על ישראל".

(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה דוגמה 7; סימן קריאה א דוגמאות 9, 10.)

ד. לציון אותיות או מספרים הבאים לשם מניין (בראשי סעיפים וכיו"ב). למשל:
(7)   בלימוד ההבעה בכתב על התלמיד לרכוש מיומנויות בשלושה מישורים: (א) הגישה לחומר ("הנושא"), לעיבודו ולעריכתו; (ב) ארגון הכתיבה; (ג) השימוש המובחן וההולם באוצר המילים ובמבנים התחביריים.

לעיתים משמש לצורך זה סוגר שמאלי בלבד. למשל:
(8)   למושג הסתגלות שלוש משמעויות:
       א) תהליך של התאמה של איבר מן האיברים לשינוי ארעי בתנאים
       ב) תהליך שבו פרט או קבוצה מתאימים את עצמם לתנאי סביבה חדשים
       ג) המצב של התאמה בין היצור החי ואיבריו ובין תנאי קיומו ותפקודו.

(ראו עוד: נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין.)

סוג הסוגריים: סוגריים עגולים ( ); סוגריים מרובעים [ ]; וכן סוגרים מזוּוים < >; סוגריים צומדים/מסולסלים { }

א. כשצריכים להקיף בסוגריים מילים בתוך רצף הנתון כולו בסוגריים, משתמשים בצורות שונות של סוגריים. למשל:
(1)   אי אפשר להסביר מתוך כללי הניקוד את היו"ד במילה אֵיד (אסון, כנגד אד [קיטור]).
(2)   תן דעתך על מאמרו של נחום סוקולוב "מגפת המליצה הנכריה" (מאזנים א [תרצ"ד], חוברת ו, עמ' 38 ואילך).

ב. סוגריים מרובעים משמשים לסימון הוספות והשלמות למובאה. למשל:
(3)   בסעיף Iב נאמר: "[תפקידו של ועד הלשון הוא]… לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון…"

(על נקודות לסימון השמטה הנתונות בסוגריים מרובעים ראו רצף נקודות א הערה ודוגמה 2.)

ג. לעיתים, בעיקר בספרות מקצועית – כגון בההדרת כתבי יד, משתמשים גם בסוגריים מזווים ובסוגריים מסולסלים.

שלוש נקודות רצופות מורות –

א. על השמטה בציטוט דברים. למשל:
(1) "…וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, ב–ג).

הערה: במקום שהקורא עלול לחשוב ששלוש הנקודות היו במקור המצוטט, נותנים את שלוש הנקודות בסוגריים מרובעים. למשל:
(2)   דוד ילין דיבר על "המבטא הנכון המזרחי […] שאי אפשר לזוז ממנו מצד האמת המדעית ושאין לוותר עליו […] מפני התועלת".

ב. על השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך. למשל:
(3)   מה ששנוא עליך… [ההשלמה הצפויה: אל תעשה לחברך.]
(4)   ירצו יאכלו… [ההשלמה הצפויה: לא ירצו לא יאכלו.]

ג. על רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על שתיקה, על קיטוע בדיבור או על דיבור מושהה ומהורהר שאינו רצוף ופסקני, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם. למשל:
(5)   אבל מי יודע… מי יודע אם כך היינו צריכים לעשות, מי יודע אם אי־אפשר היה למצוא עצה אחרת… מי יודע אם לא מיהרנו…
(6)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר… [וראו באותו תפקיד גם קו מפריד ב.]
(7)   "אני מציעה לקיים הצבעה חוזרת," אמרה שגית, "בכלל לא ידעתי שאפשר להימנע."
"בסדר," הסכים מושיק, "מי ב…"
"אין דבר כזה!" צעק יואב בכעס, "אין הצבעות חוזרות."

ד. על אירוניה, לגלוג או חוסר אמון. למשל:
(8)   (מתוך ספר הבדיחה והחידוד:) שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: "ייהרג ואל יעבור"; השני פוסק: "שומע כעונה"; והשלישי סובר: "שב ואל תעשה עדיף"…

נוהגים להקיף במירכאות (כפולות או יחידות):

א. דיבור ישיר או ציטוט. למשל:
(1)  "אדם מתקן עצמו מתקן עימו את העולם", אמר עגנון.
(2)  אפשר כמדומני כבר לקיים בנו את הכתוב "ושבו בנים לגבולם".

ב. שם של יצירה (ספר, מאמר, שיר, סרט וכדומה) או שם פרטי של מוסד (מפעל, אגודה וכדומה), ובייחוד כשהם מובאים בתוך משפט. למשל:
(3)   את השיר 'על השחיטה' כתב ביאליק בשנת תרס"ג.
(4)   בקולנוע "מוגרבי" בתל אביב הוקרן הסרט "השוטר אזולאי".

ג. מילה הזקוקה להבלטה במשפט, בייחוד כשאינה משמשת במשמעותה הרגילה או בתפקידה הרגיל. למשל:
(5)   המילה 'כי' משמשת בארבע משמעויות.
(6)   הציונות אינה "שם פרטי" אלא "שם משפחה".
(7)   אדם מופיע בטלוויזיה והציבור "מתרשם" כך או אחרת מאישיותו.

הערה: בבחירת סוג המירכאות – כפולות או יחידות – יש מנהגים שונים בהוצאות לאור ובמערכות כתבי עת. האקדמיה לא קבעה מסמרות בעניין זה.

בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הינה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:

שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1)  והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
(2)  הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(3)  "האם יכול אלוהים," שאל, "לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?"
(4)  "מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
(5)  "אני מסכימה," אמרה. "מתי ניסע?"
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת."

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7)  איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?

שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8)  והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9)   הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(10)  אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"

כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת".

כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12)  "מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13)  "לְמה אפשר לצפות?" נד בראשו.

כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14)  "בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15)  "בסדר," אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]