נושא: ציווי

ועד הלשון

סיפורה של תמונה

סיפורה של מילה

מחי כפיים

שאלות נפוצות

עתיד בתפקיד ציווי

שגיאות נפוצות

כנסו או היכנסו?

באתרי אינטרנט רבים משתמשים במילה "כנסו" כדי לעודד גולשים להיכנס לאתר –
בהקשר זה נכון לומר היכנסו ולא "כנסו".
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

הן יִהְיוּ או הן תִּהְיֶינָה – נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי

.

א. הבלעת הנו"ן או קיומה בפועלי פ"נ

1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

  • בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
  • בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
  • בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִסִּיק, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

  • בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
  • בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
  • בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
  • בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

[1] ראו עוד להלן סעיף ב.
[2] ראו עוד חילופי גזרותסעיף 5, 8, 9.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן.
[2] קיימות גם צורות בינוני נקבה המסתיימות בה"א, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

א. הנטייה בבניין קל – עתיד ציווי ושם הפועל

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

  1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
  2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
  3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
  4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

[1] ראו עוד על צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
[2] וכן וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל, לח; מן יח"ם, קרוב אל חמ"ם).
[3] נמצאת גם הנטייה על דרך השלמים: יַהֲלֹךְ, לַהֲלֹךְ.
[4] במקרא יִצַּתּוּ (ישעיהו לג, יב; ירמיהו נא, נח).

.

כלל ב – התנועה החוצצת סגול בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי בגזרת עו"י וע"ע

צורות הנוכחות והנסתרות בעלות התנועה החוצצת סגול מותרות בכל הבניינים בזמן עתיד ובזמן ציווי. לדוגמה: תְּקוּמֶינָה (לצד תָּקֹמְנָה), תְּשִׂימֶינָה (לצד תָּשֵׂמְנָה), תְּסֻבֶּינָה (לצד תָּסֹבְנָה); תְּקִימֶינָה (לצד תָּקֵמְנָה), תְּסִבֶּינָה (לצד תָּסֵבְנָה); קוּמֶינָה (לצד קֹמְנָה), סֻבֶּינָה (לצד סֹבְנָה).

.

ד. צורות נוכחות ונסתרות

בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.

הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).

.

כלל ב – תשלום דגש בבניין נפעל

בבניין נפעל בעתיד, בציווי, בשם הפועל ובמשקל הִפָּעֲלוּת התחילית מנוקדת בצירי לפני פ' הפועל גרונית (=אהח"ע) או רי"ש, כגון יֵאָמֵר, תֵּהָרֵס, הֵעָלֵם, לְהֵחָשֵׁב, הֵרָתְמוּת, הֵאָחֲזוּת.

הערה: בשם הפועל לֵהָנוֹת נוהגים להשמיט את ה' הבניין.

.

כלל ו – התנועה לפני ע' הפועל גרונית בציווי נוכחת ונוכחים בבניין קל

בבניין קל כשע' הפועל גרונית – פ' הפועל מנוקדת בפתח בצורות ציווי נוכחת ונוכחים, כגון לַחֲצוּ, מַחֲקִי, שַׁאֲלִי.

יוצאים מכלל זה פועלי פ' הפועל אל"ף, שפ' הפועל מנוקדת בהם בסגול, כגון אֶחֱזוּ, אֶהֱבוּ.
אין הדברים אמורים בפועלי ל"י.

.

כלל ח – התנועה בע' הפועל גרונית ולפני ל' הפועל גרונית בבניין קל בעתיד ובציווי

1. אין העיצור הגרוני בע' הפועל מחייב נטייה במשקל יִפְעַל בבניין קל עתיד וציווי. לפי זה:  יִמְחַק וגם יִמְחֹק; דְּחַף וגם דְּחֹף.

2. בבניין קל בעתיד ובציווי – פועלי ל' הפועל גרונית באים במשקל יִפְעַל, כגון יִגְבַּהּ, פְּתַח, שְׁמַע, וכן יִשְׂנָא (באל"ף נחה; בע' הפועל בא קמץ במקום פתח בהברה פתוחה).

במקרא גם טְבֹחַ (בראשית מג, טז), אסלוח (ירמיהו ה, ז; לפי הכתיב).

.

כלל י – התנועה לפני ל' הפועל הח"ע בנוכחות ובנסתרות בעתיד ובציווי

בצורות העתיד והציווי המסתיימות ב־נָה (צורות הנוכחות והנסתרות) – שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בהן בצירי או בפתח – ע' הפועל שלפני ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח. למשל: תֵּדַעְנָה (לעומת תֵּשֵׁבְנָה[1]), תִּפָּתַחְנָה (לעומת תִּכָּתֵבְנָה[1]), תַּרְגַּעְנָה (לעומת תַּרְגֵּזְנָה), שַׂמַּחְנָה (לעומת סַפֵּרְנָה), תִּתְמַהְמַהְנָה (לעומת תִּתְגַּלְגֵּלְנָה).

.

כלל יא – התנועה לפני הח"ע סופית

בסוף המילה ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח גנובה כאשר ע' הפועל אינה בתנועת a (כלומר כשהיא מנוקדת בחיריק, בחולם, בשורוק או בצירי), כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, פָּתוּחַ, תָּמֵהַּ, מְשַׂמֵּחַ.

בצורות עבר, עתיד, ציווי ושם הפועל ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית)  מנוקדת בצירי – כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה – אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; הֵרַע, הֵרֵעַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; יִתְמַהְמַהּ, יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.

.

כלל יג – תנועת החטף בפועל

1. חטף פתח
בדרך כלל בא חטף פתח במקום השווא, כגון אֲמַרְתֶּם, תִּבְחֲרִי, לַעֲמֹד, עֲשׂוּ, נִשְׁאֲרָה, נֹהֲלוּ, מֻעֲמָד.

במקרים אחדים תנועת החטף אינה פתח, ואלו הם:

2. חטף סגול
(א) אחרי תחילית המנוקדת בסגול, כגון לֶאֱסֹף, נֶהֱרָס, הֶחֱשִׁיב, הֶעֱבִידוּ.

במקרא יש גם צורות כגון יֹאחֱזוּךָ (ירמיהו יג, ב), וְאֶחֳזִי (רות ג, טו).

(ב) בפועלי פ' הפועל אל"ף בציווי של בניין קל (בגוף נוכח ונוכחות, בדומה לצורת העתיד), כגון אֱגֹר, אֱמַץ, אֱגֹרְנָה, ובצורת המקור הנטוי, כגון בֶּאֱסֹף, כֶּאֱכֹל.[1]

במקרא גם בחטף פתח, כגון אֲבֹד (דברים ז, כ), וּבַאֲבֹד (משלי יא, י), אֲחֹז (מלכים א ו, ו), בַּאֲכֹל (במדבר כו, י).

(ג) בפעלים הָיָה וחָיָה בעבר נוכחים לצד הניקוד בחטף פתח הֲיִיתֶם־ן, חֲיִיתֶם־ן, יש גם ניקוד בחטף סגול: הֱיִיתֶם־ן, חֱיִיתֶם־ן; בפועל הָיָה, הָוָה בציווי: הֱיֵה, הֱיִי (לצד הֲיִי), הֱיוּ, הֱיֶינָה; הֱוֵה, הֱוִי, הֱווּ, הֱוֶינָה.

3. חטף קמץ
בבניין הופעל אחרי תחילית המנוקדת בקמץ קטן, כגון הָאֳרַךְ, מָעֳמֶדֶת, אָחֳזַק; בבניין פוּעל אחרי פ' הפועל המנוקדת בקמץ קטן, כגון מְשָׁעֳרָךְ.

ראו עוד כלל ה על בניין הופעל שפ' הפועל בו גרונית וכלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

[1] על נטיית פועלי פ"א ראו גזרת פ"א.

.

כלל יד – חטף לפני שווא בפועל

באמצע המילה, במָקום שהיה צריך לבוא חטף לפני שווא, באה רק תנועת החטף, כגון תַּעַמְדִי, יֶאֶסְפוּ, נֶאֶסְפָה, הָאָכְלָה, שִׁעַשְׁעָה.
אבל בתחילת המילה – בציווי של בניין קל – בא חיריק, כגון הִרְסוּ, חִשְׁבִי, עִמְדוּ.

ראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

שמות ומשמעויות

יאיר ואורי

השורש או"ר, בדומה לשורש רנ"ן, העניק לעברית ימינו מספר גדול של שמות פרטיים: אור, אורי, אורה, אורית, יאיר, מאיר, נאור, מאור, ליאור, אורלי הם רק חלק מהם.
המשך קריאה >>

שמות ומשמעויות

ירון, רוני ורונן

השורש רנ"ן הוא מן השורשים שהעניקו לעברית ימינו את מספר השמות הפרטיים הגדול ביותר: ירון, רוני, רינה, רון, רן, רונן, רונית, רנן ורננה הם רק חלק מהשמות.
המשך קריאה >>

.

23 – סימן קריאה: שימושים

א. סימן קריאה בא אחרי משפט המביע ציווי, משאלה, תמיהה, התרגשות ופתוס, חשיבות של דבר וכדומה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים). למשל:
(1)   שמרו על עצמכם!
(2)   הס!
(3)   יהי חלקי עימכם!
(4)   כמה נאים מעשיה של אומה זו!
(5)   לא! לא! אינני מעשן.
(6)   אדרבה! נסה נא לעשות כמותו. (במקום סימן קריאה יכול לבוא פסיק. ראו פסיק להפרדת ביטוי המכוון לאמירה קודמת.)
(7)   חייל! עצור! (במקום סימן הקריאה הראשון יכול לבוא פסיק. ראו פסיק להפרדת פנייה [דוגמה 1].)

הערה א: אחר קריאה עקיפה אין שמים סימן קריאה. למשל:
(8)   רק אז נודע לי מה נורא המקום ההוא.

(לדוגמה נוספת ראו נקודה בסוף משפט דוגמה 4.)

הערה ב: סימן קריאה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי לציין שהדברים האמורים במשפט נכונים, בייחוד כשיש חשש לאי־דיוק או לטעות סופר וכדומה. למשל:
(9)   על כך נאמר במדרש "יפה כתבתה(!) אותה".
(10) למעלה מעשרת אלפים איש (!) ליוו את המנהיג לבית עולמו.

(על תפקיד הסוגריים בדוגמאות 9 ו־10 ראו סוגריים: שימושים ג.)

ב. במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה (ראו סימן שאלה הערה א).