התנועה שלפני הסיומת ־וֹן מתקיימת או משתנה לשווא – כבנטיית המילה שהסיומת מצטרפת אליה. למשל: קְלַסְתֵּרוֹן קְלַסְתֵּרוֹנִים (הצירי מתקיים, על דרך קְלַסְתֵּר קְלַסְתֵּרֵיהֶם), מַחְשְׁבוֹן (הצירי משתנה לשווא, על דרך מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִים), תַּקָּנוֹן תַּקָּנוֹנִים (הקמץ מתקיים על דרך תַּקָּנָה תַּקָּנוֹתֵיהֶם), מִטְבָּחוֹן מִטְבְּחוֹנִים (על דרך מִטְבָּח מִטְבָּחִים מִטְבְּחֵיהֶם), מַעֲרָבוֹן מַעַרְבוֹנִים, מַעֲרָכוֹן מַעַרְכוֹנִים.
מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >>
