רגע של עבריתהמֵגֵן מֵגֵן על השער, כשם שהשומר שומר, המרגל מרגל, המדריכה מדריכה והמיילדת מיילדת. אם כן המֵגֵן – צורת הווה של הפועל הֵגֵן – נקרא כך על שום הפעולה שהוא עושה.
המשך קריאה >>
צורות ותצורותרבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה.
צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד.
מה הצורה הנכונההצורה התקנית שנקבעה עוד במילוני ועד הלשון היא מרוֹץ בחולם כבמקרא. בנטייה: מֵרוֹץ־, מֵרוֹצִים, מֵרוֹצֵי־.
המשך קריאה >>
מה הצורה הנכונהמבחן קצר נקרא בֹּחַן (בלי ניקוד: בוחן). זו המילה הרווחת בציבור בהקשר זה, והיא המתועדת בכל המילונים בני זמננו.
המשך קריאה >>
מילים מתגלגלותקהילה היא מילה תנ"כית ששימשה גם בספרות חז"ל וגם בעברית שלאחריה, ואילו קהילייה היא מילה מחודשת שנקבעה במשמעות אחת בלבד.
המשך קריאה >>
מה הצורה הנכונהאַרְכָּה היא הארכת הזמן שנקבע, מתן שהות נוספת לדבר. צורתה התקנית של המילה היא בתנועת a – אַרְכָּה, כמו אַשְׁרָה, דַּרְגָּה, קַסְדָה, שַׁלְוָה.
המשך קריאה >>
ט"ו בשבטמה ההבדל בין עץ לאילן? יוצאים לנטוע או ליטוע? שְׁתיל או שָׁתיל? פירות יבשים או מיובשים? שקמים ירוקות או ירוקים?
המשך קריאה >>
גם וגםהאפונה והאפון מוכרים שניהם לדוברי העברית. ומה אומרים המילונים? יש הגורסים אפון, יש הגורסים אפונה, ויש המביאים את שתי הצורות. התרוצצות זו באה לידי ביטוי גם במילוני ועד הלשון והאקדמיה.
המשך קריאה >>
מילים לועזיות ותעתיקעדיף לגזור שם תואר מן המילה פקולטה בצורתה בעברית – את זאת אפשר לעשות בכמה דרכים. הצורה הנראית לנו ביותר היא פקולטאי, כגון ועדה פקולטאית.
המשך קריאה >>
מילים מתגלגלותשתי המילים מוֹעָצָה ועִירִיָּה נתחדשו בתקופת תחיית הלשון – האחת על יסוד מילה מקראית והשנייה בתבניתה של מילה ערבית.
המשך קריאה >>
צורות ותצורותהסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור עיתונָאִי.
המשך קריאה >>
המכנה המשותףיודע חקלאי פיקח מה הם יוגב, ניר, עידית, ושלחין! על מונחי חקלאות עבריים.
המשך קריאה >>
גם וגםהפרג מוכר מפריחתו בשדות, אך גם מן השימוש בגרגיריו במטבח – למשל במילוי אוזני המן. בשני ההקשרים אפשר לומר גם פֶּרֶג וגם פָּרָג.
המשך קריאה >>
מילים מתגלגלותביום הבחירות נעמוד מאחורי הפרגוד, נכניס פתק למעטפה ולאחר מכן נשלשל את המעטפה לקלפי – שתי המילים פרגוד וקלפי יווניות במקורן והגיעו לעברית בת זמננו מלשון חז"ל.
המשך קריאה >>
מה הצורה הנכונההשם התקני הוא מַטְפֶּה – את המונח חידש ועד הלשון העברית במילון למונחי כבאות שיצא לאור בשנת תש"ז (1947) בשיתוף מרכז מכבי האש בארץ ישראל.
המשך קריאה >>
מה ההבדלשתי המילים מָצוֹק ומָצוּק קיימות בעברית אך אינן זהות במשמען. מָצוֹק בחולם משמעו מְצוּקָה; לעומת זאת מָצוּק בשורוק הוא סלע זקוף וגבוה.
סיפורה של מילההמילה שדרוג נוצרה מלכתחילה לציון 'דירוג מחדש' לשני הכיוונים: כלפי מעלה וכלפי מטה. אבל בהמשך היא נתפסה כמציינת רק דירוג כלפי מעלה.
המשך קריאה >>
המכנה המשותףתְּמָנון או תַּמְנון? איפה נזכרה השונית לראשונה? מה ההבדל בין רַכִּיכָה לצִדְפָּה? ומה היחס בין צֶדֶף לצדפה?
המשך קריאה >>
הגייהלשם הצמח שיפון שתי מסורות הגייה בפי דוברי העברית: בפ"א רפה – שִׁיפוֹן, ובפ"א דגושה – שִׁפּוֹן. הצורה התקנית בימינו היא שִׁיפוֹן בפ"א רפה.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםבלשון הדיבור משמשת לפעמים צורת היחיד 'מִכְנָס' במשמעות של פריט הלבוש כולו, ואולם מִכְנָס הוא רק מחצית המכנסיים – החלק שלתוכו מכניסים רגל אחת.
המשך קריאה >>
מה ההבדלהצירופים עברית תקנית ועברית תקינה משקפים שתי נקודות מבט. אך נראה שבפועל יש חפיפה מלאה למדי בין שני הצירופים: עברית תקנית היא גם עברית תַּקִּינָה ולהפך.
המשך קריאה >>
צורות ותצורותמפי דוברי העברית נשמעות שתי הגיות של המילה: סִפְרוּת וסַפְרוּת. ההגייה הנחשבת תקנית היא סִפְרוּת, כפי שנקבע במילוני האקדמיה ללשון העברית.
המשך קריאה >>
מה ההבדלבצמד הודיה–הודאה ניצלה לשון ימינו את כפל הצורות לבידול בין שתי המשמעויות של הפועל הודה: המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה.
המשך קריאה >>
הגייההצורות התקניות הן צֶדֶף וצִדְפָּה. צִדְפָּה היא רַכִּיכָה החיה במים ומכוסה בקוֹנכייה בעלת שני חלקים צמודים (קְשָׂווֹת). צֶדֶף הוא השכבה המבריקה שיש בצד הפנימי של הקונכייה.
המשך קריאה >>
מילים לועזיות ותעתיקהמונח העברי התקני הוא ארכיון או גַּנְזַךְ (כגון 'גנזך המדינה').
המשך קריאה >>
צורות ותצורותהמונח התקני שנקבע באקדמיה ללשון העברית הוא מַקְלֵף. השם שקול במשקל מַפְעֵל, משקל המכשירים, כמו מַצְפֵּן, מַגְהֵץ, מַפְסֵק, מַחְשֵׁב ועוד.
המשך קריאה >>
גם וגםהצורות הרווחות בלשון ימינו לוויה והלוויה אינן אלא קיצור של הצירופים המלאים: 'לוויית המת' וכן 'הלוויית המת'. שתי הצורות כשרות לשימוש כאחת.
המשך קריאה >>
מה ההבדלמצד הדקדוק שתי הצורות אפשריות: איכותי, כמותי בהוספת סיומת ־ִי (כמו מהותי), או איכותני, כמותני בהוספת סיומת ־ני (כמו אופייני, סמכותני).
המשך קריאה >>
מה הצורה הנכונההצורה התקנית היא היתכנות (בניקוד: הִתָּכְנוּת) – על דרך היצמדות, הימנעות, וכך גם נקבע במונחי האקדמיה (תשנ"ז, 1997).
המשך קריאה >>
יחיד ורביםהאם צריך לומר רָאשֵׁי ממשלה או רֹאשֵׁי ממשלה? צורת הרבים של רֹאשׁ היא בתנועת a: רָאשִׁים (בקמץ). מכאן גם צורת הנסמך רָאשֵׁי־, כגון רָאשֵׁי עם, רָאשֵׁי המדינה שבמקרא, וכך גם רָאשֵׁי ממשלה.
המשך קריאה >>
גם וגםהמילים חצוף וחוצפן אינן נבדלות במשמעותן אלא במקורן. המילה חצוף נוצרה בלשון חכמים (והיא מקבילה למילה הארמית 'חציף'). חוצפן היא יצירה של העברית החדשה.
המשך קריאה >>
צורות ותצורותהמונח התקני הוא סֻכֶּרֶת (בלי ניקוד: סוכרת). המונח שנקבע הוא שילוב של המילה סוכר ושל משקל המחלות פַּעֶלֶת, כלומר: ראשיתו בתנועה u כמו סוכר, והמשכו בשני סגולים כמשקל המחלות.
המשך קריאה >>
יום המשפחהלמרות הדמיון בין אָב לסָב דרכי הנטייה של שתי המילים שונות – לאָב דרך נטייה מיוחדת בתוספת יו"ד: אָבִיךָ, אָבִינוּ, אֲבִיכֶם. כך גם נוטות המילים אָח וחָם. לעומתן סָב נוטה ללא יו"ד: סָבְךָ, סָבֵנוּ, סַבְכֶם.
המשך קריאה >>
מה ההבדלמן המקרא עולה כי חֵמָר לעצמו וחֹמֶר לעצמו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא, ג).
המשך קריאה >>
יחיד ורביםעֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.
המשך קריאה >>
ט"ו באבלא פעם אנחנו נשאלים איך יש לומר – בת זוגו או זוגתו או בת זוגתו. לשתי הצורות הראשונות יסוד במקורות העברית ואילו הצורה השלישית התפתחה בדורות האחרונים ויש לה על מה להיסמך.
המשך קריאה >>
סיפורה של מילהמוֹחַ או מֵחַ? ואולי בכלל לְשַׁד? בתחילה קבעה האקדמיה את המונח לשד העצם. אולם הצירוף לא קנה שביתה בציבור, ובמקומו רווח השימוש ב"מוח עצם". כדי להבחין בין החומר שבתוך גולגולתנו, ובין החומר שבעצמות קיבלה האקדמיה את בקשת הרופאים ואישרה לבסוף את הצירוף 'מֵחַ עצם' (לצד לְשַׁד עצם).
המשך קריאה >>
צורות ותצורותועד הלשון קבע את המונח מְקָרֵר בשנת תרפ"ח (1928), והשם נותר בצורתו זו עד היום.
המשך קריאה >>
מה הצורה הנכונהעד היום יש המתלבטים מה הצורה הנכונה – סינר או סינור. האקדמיה נדרשה לשאלה זו, וקבעה כי הצורה התקנית היא סִינָר.
המשך קריאה >>
מה ההבדלהצורה 'אחזקה' משמשת לעיתים במקום 'תחזוקה' ולעיתים במקום 'החזקה', ואולם לפי האקדמיה מומלץ לנקוט את המילים 'תחזוקה' ו'החזקה'.
המשך קריאה >>
מה ההבדלמכיוון שאת האיכות אין מאבטחים, אין מגִינים עליה מפני אויב כלשהו – יש לומר הבטחת איכות. לעומת זאת ארגונים מבקשים שהמידע שיש ברשותם יישאר חסוי, ויש אפוא לשמור ולהגן עליו מפני גורמים זרים המעוניינים לשים עליו את ידם – לכן יש לומר אבטחת מידע.
המשך קריאה >>
מה ההבדלבישיבת מליאת האקדמיה בשנת תש"ע (2010) הוחלט שבמונחי האקדמיה יבואו המילים הַסְפָּקָה ואַסְפָּקָה בלי הבדל משמעות.
המשך קריאה >>
מה ההבדלמשקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הפעיל. לצידו יש שמות במשקל אַפְעָלָה. לצד שמות שנוצר בהן בידול משמעות יש ששתי הצורות משמשות ללא הבחנה.
המשך קריאה >>
שגיאות נפוצותהצורה "מזרון" רגילה על לשונם של רבים, ואולם הצורה התקנית היא מִזְרָן. מילה זו באה במשנה ומנוקדת בקמץ ברי"ש: מזרָן. במקומות אחרים בספרות חז"ל שאין בהם ניקוד הכתיב הוא בלי וי"ו.
המשך קריאה >>
מה ההבדלבעברית החדשה משמשים שני שמות של מכשירים מן השורש יצ"ת: מַצִּית – מכשיר להצתת אש בסיגריות, בכיריים וכדומה (lighter); מַצָּת – התקן הצתה במנוע המכונית וכדומה (plug).
המשך קריאה >>
מה ההבדלמָנוי – האדם שנמנֶה על רשימה או דבר, כלומר משתתף בו (subscriber).
מינוי – פעולת ההרשמה (subscription).
המשך קריאה >>
מה ההבדלהמילים הַגָּדָה ואַגָּדָה קשורות שתיהן לפועל הִגִּיד, וביסודן שימשו באותה המשמעות. איך נפרדו שתי המילים זו מזו ואיך קיבלה כל אחת מהן את המשמעות הייחודית לה?
המשך קריאה >>
צורות ותצורותיש היגיון דקדוקי הן בצורה גַּזְעָן, גַּזְעָנוּת, הן בצורה גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת, ואולם הצורה התקנית שנקבעה היא בחיריק: גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםבתחום התחבורה הונהג השימוש בצורת היחיד שׁוּל המאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה.
המשך קריאה >>
סיפורה של מילהאת המילה עורק יש לומר במלרע: עוֹרֵק (כמו שוֹמֵר), וברבים עוֹרְקִים (כמו שׁוֹמְרִים). מה הסיבה להגייה המלעילית הרוֹוחת? מה מקור המילה ואיך קיבלה את המשמעות המוכרת כיום?
המשך קריאה >>
מה ההבדלכאשר מדובר בפעולתו של המבחין בין שני דברים יש לומר ולכתוב 'הבחנה' ולא 'אבחנה'.
המשך קריאה >>
שאלות נפוצותשתי הצורות הִדַּרְדֵּר (בלי ניקוד: הידרדר) והִתְדַּרְדֵּר הן צורות תקינות, וכך גם שמות הפעולה הִדַּרְדְּרוּת והִתְדַּרְדְּרוּת.
המשך קריאה >>
הגייההמילה 'קניון' משמשת בעברית גם במשמע 'מרכז קניות' וגם במשמע 'גיא צר ועמוק באזור הררי'. בשניהם הצורה התקנית היא קַנְיוֹן בפתח ובמלרע (הטעמה בהברה האחרונה).
המשך קריאה >>
מילים לועזיות ותעתיקמן ההיגיון לגזור משם הארץ איטליה את שם הייחוס איטלי. מניין אפוא הגיעה הקו"ף לשֵם הייחוס הנוהג בעברית?
המשך קריאה >>
1. סואס וגם סואץ.
2 בשם החודש השלישי בשנה הכללית מקוימות שתי צורות: מֵרְץ ומארס.
זכר ונקבהנשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. המלצתנו היא כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o).
המשך קריאה >>
זכר ונקבהאומנם שתי צורות נקבה יכולות להיגזר משמות במשקל פַּעָל: גַּנֶּנֶת (כמו חַשֶּׁבֶת, מן חַשָּׁב), גַּנָּנִית (כמו סַפָּרִית, מן סַפָּר). ואולם צורת הזכר אחת היא: גַּנָּן. הצורה "גַּנֵּן" (או "גָּנֵן") נוצרה בתהליך המכונה גזירה לאחור מן גַּנֶּנֶת, ויסודה בטעות.
המשך קריאה >>
זכר ונקבהצורת הנקבה של רַב המשמשת זה דורות היא רַבָּנִית (בדומה לצורת הרבים 'רבנים'). מילה זו משמעותה 'אשת הרב' ויכולה לשמש גם ל'אישה־רב'. נראה שהמילה רַבָּה מצאה לה אף היא מהלכים בציבור כצורת הנקבה של רַב.
המשך קריאה >>
אַחֲרַאי וגם אַחְרַאי, אַחֲרָיוּת וגם אַחְרָיוּת (שווא או חטף פתח בחי"ת).
[ישיבת המליאה רכח]
השמות יְבוּא, יְצוּא יכולים לשמש הן לציון שם העצם הן לציון הפעולה.
לציון הפעולה אפשר להשתמש גם בשמות יִבּוּא, יִצּוּא.
לדוגמה: 'הסחורה היא יְבוא מצרפת'; 'הממשלה התירה יְבוא בשר / ייבּוא בשר'.
[ישיבת המליאה ריט]
שמות ומשמעויותהצורה כְּדָאִי (בסיומת ־ִי) היא הצורה המומלצת כשם התואר. צורה זו היא הכרח בנטייה: כְּדָאִית, כְּדָאִיִּים, כְּדָאִיּוֹת.
אין צריך לומר שצורת כְּדָאִי אינה באה במקום תואר הפועל כְּדַאי.
[ישיבת המליאה רל]
בָּגִיר, קָטִין (בקמץ); בנטייה בְּגִירָה בְּגִירִים, וכן בְּגִירוּת; קְטִינָה קְטִינִים.
שם התואר מן בְּהֵמָה הוא בְּהֵמִי; השם המופשט בְּהֵמִיּוּת.
[ישיבת המליאה רעד]
יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם (דגש בכ"ף), אך לצידן גם יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.
[ישיבת המליאה ריג]
השם לוד מנוקד בחולם חסר: לֹד. שם הייחוס: לֻדִּי (בלי ניקוד: לודי).
הערה: הניקוד לֹד הוא על פי צורת השם כניקודו במקרא. הצורה בחולם היא שנקבעה בוועדת השמות הממשלתית כצורה התקנית, והיא משמשת בפרסומים רשמיים. לצד צורה זו העברית מקיימת מסורת הגייה רבת שנים בשורוק – לוּד, וההוגה כן אינו טועה.
[ישיבת המליאה שכח]
מַטְאֲטֵא; ברבים מַטְאַטְאִים (הצירי מתבטל על דרך משקל מַפְעֵל).[1]
[1] ראו משקלי מַפְעֵל, תַּפְעֵל
[ישיבת המליאה רלט]
מַטָּח, מַטָּס, מַשָּׁט (פתח במ"ם ודגש באות שאחריה).
בנטייה מַטְּחֵי־(יריות), מַטְּסֵי־(הצדעה), מַשְּׁטֵיכֶם וכיו"ב.[1]
[1] לפי הכלל קמץ משתנה לשווא (הכלל הרגיל).
[ישיבת המליאה רל]
לצד נִימָה מותרת צורת הזכר נִים (וברבים נִימִים – הן לנקבה הן לזכר).
[ישיבת המליאה רסה]
נֹסַח (במלעיל) או נוּסָח (במלרע).
הנטייה המקובלת בפי הדוברים היא על פי נוּסָח: נוּסָחוֹ, נוּסָחִים נוּסְחֵי־ נוּסְחֵיהֶם.
[ישיבת המליאה שמב]
עוֹנְשִׁין (כגון פעולת עוֹנְשִׁין, קו העוֹנְשִׁין; חולם מלא בעי"ן, שווא בנו"ן).
[ישיבת המליאה רן]
עַמְלָה וגם עֲמָלָה. בנטייה עַמְלַת־ עֲמָלוֹת עַמְלוֹת־.
ראו גם משקל פְּעָלָה.
[ישיבת המליאה רן]
שם התואר פומבי מנוקד בחיריק: פֻּמְבִּי (וכן השם פֻּמְבִּיּוּת הנגזר ממנו).
הניקוד בחיריק מומלץ גם בתואר הפועל בְּפֻמְבִּי.
[ישיבת המליאה רלה]
פִּרְאִי הוא שם התואר הנגזר מן פֶּרֶא. התכונה היא פִּרְאוּת וגם פְּרָאוּת.
[ישיבת המליאה רכח]
תַּחְרִים וגם תַּחֲרָה הם מעשה רקמה חרורה. צורת הרבים היא תַּחְרִימִים וגם תַּחֲרוֹת.
[ישיבת המליאה קנב]
צורת הרבים של עָקֵב היא עֲקֵבִים (גם עֲקֵבוֹת), עִקְבֵי־ (גם עִקְבוֹת־).
צורת הרבים של עִקְבָה היא עֲקֵבוֹת, עִקְבוֹת־ (על דרך יָעֵל יַעֲלָה יְעֵלִים יְעֵלוֹת יַעֲלוֹת־; יָעֵן [בת־]יַעֲנָה יְעֵנִים).
האקדמיה סומכת את ידה על ההבחנה בעברית החדשה בין השם עָקֵב לציון החלק האחורי של כף הרגל או הנעל ובין השם עִקְבָה לציון סימן שמטביעה כף הרגל ולהוראות קרובות בהשאלה.
[ישיבת המליאה שט]
