בשמות הבאים הפתח בהברתם האחרונה (או היחידה) משתנה לקמץ קיים:

1. בנטיית שמות שרי"ש בסופם, בא קמץ לתשלום דגש[1] בהברה פתוחה.[2] למשל: בַּר[3] בָּרִים בָּרֵי־, הַר הָרִי הָרְךָ הָרִים הָרֵי־, פַּר פָּרִים, צַר צָרָהּ צָרֶיהָ, שַׂר שָׂרֵיהֶם, מֶלְצַר מֶלְצָרִים, סוּגַר סוּגָרוֹ, פַּרְפַּר פַּרְפָּרִים פַּרְפָּרֵיכֶם, סְמָדַר סִמְדַר־ סִמְדָרִים סִמְדָרֵי־, צְרָצַר צִרְצָרִים צִרְצָרֵי־. בדרך זו נוטה גם שם התואר רַע: רָעָה רָעִים רָעֵי־.

הערה: אחרי ה' הידיעה ינוקדו השמות הַר, עַם, פַּר בקמץ: הָהָר, הָעָם, הַפָּר. המילה חַג תנוקד בפתח גם אחרי ה' הידיעה: הַחַג.[4]

2. בשמות המסתיימים ב־ַי, ־ַאי, ואינם מגזרת הכפולים, הפתח משתנה בנטייה לקמץ קיים.[5] למשל: זַכַּאי זַכָּאִים זַכָּאֵי־, חַשְׁמַלַּאי חַשְׁמַלָּאִים, כִּילַי כִּילָיִים, לְוַאי לְוָאוֹ לְוָאִים לְוָיוֹ לְוָיִים, תְּנַאי תְּנָאוֹ תְּנָאֵיכֶם.

אבל מן הכפולים: דַּי דַּיּוֹ דַּיְּכֶם, חַיִּים חַיַּי חַיֵּיכֶם, שַׁי שַׁיּוֹ; בנסמך היחיד: דֵּי־, חֵי־/חַי־, שַׁי־.

בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.

יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).