נושא: בניין קל

צורות ותצורות

מי צריך בניינים?

בעברית, כבלשונות שמיות אחרות, הפעלים נוצרים משילוב של שורשים בבניינים השונים, וכך בשינויים קלים – כגון ברצף התנועות או בהוספת תחיליות – מתקבלים פעלים בעלי משמעויות שונות.
המשך קריאה >>

מילה נולדת

על מהגרים והגירה

איך קרה ששם הפעולה של הפועל הִגֵּר מבניין פיעל הוא הֲגִירָה במשקל השייך לבניין קל?
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

אָבַד, נֶאֱבַד והלך לאיבוד

רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.
המשך קריאה >>

גם וגם

טען והטעין

במילוני האקדמיה יש העדפה מובהקת לצורות מבניין קל – טָעַן, טְעִינָה – המשקפות את הפועל הבסיסי, ואולם מן ההיסטוריה של העברית עולה שאין פסול בצורות מבניין הפעיל – הִטְעִין, הַטְעָנָה.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר

בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
המשך קריאה >>

.

הפועל בגזרת פ"א

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

[1] ראו עוד חטף במקום שווא.

.

הקדמה – גזרת עו"י והכפולים (ע"ע)

הכללים אושרו בישיבה רסה. תיקונים והשלמות אושרו בישיבה רסו ובישיבה רסח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה.

הן בגזרת ע"ו-ע"י הן בגזרת ע"ע אנו מוצאים במקורותינו שתי דרכי נטייה: האחת על דרך השלמים, כגון רָוַח, גָּוַע, שִׁוַּע, הִצְטַיֵּד (במקרא), צִיֵּן, זִוֵּג, הֶחְוִיר (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ו; זָמַמְתִּי, בָּזַזְנוּ, הִלֵּל, רֻכְּכָה (במקרא), חָקַקְתִּי, נִכְפָּף (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ע. הדרך השנייה היא צורות המיוחדות לגזרות אלו. כבר בלשון חז"ל וביתר שאת בעברית החדשה ניכרת מגמה להעדיף את הצורות על דרך השלמים, בייחוד בבניינים קל ונפעל כגון יַחֲגֹג במקום יָחֹג, נִבְזַז במקום נָבֹז, הִתְבַּיֵּשׁ במקום הִתְבּוֹשֵׁשׁ.

במקרא ולאחריו אנו מוצאים ריבוי צורות של פעלים בגזרת ע"ע, בעיקר מן הבניינים קל ונפעל. למשל: וַיָּסֹלּוּ (איוב יט, יב), יִתַּמּוּ (במדבר יד, לה), וַיִּתְּמוּ (דברים לד, ח), יָזְמוּ (בראשית יא, ו); נָסַב (במדבר לד, ד), נָמֵס (יחזקאל כא, יב), וְנָגֹלּוּ (ישעיהו לד, ד), נִחַר (תהלים סט, ד), נֵחַנְתְּ (ירמיהו כב, כג), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג); יִסַּבּוּ (יחזקאל א, ט), יִמָּלוּ (תהלים לז, ב). מקצת הצורות מעידות על מעבר מגזרת הכפולים לגזרות אחרות. מגוון הצורות אינו עולה כדי מערכת נטייה אחידה, אך אפשר על פי רוב להצביע על מערכות נטייה ראשיות. אלה שימשו נר לרגלי האקדמיה בבואהּ לקבוע את דרך המלך בנטיית הפועל בגזרת ע"ע בעברית בת ימינו. הצורות החריגות המתועדות במקורות כשרות כמובן לשימוש בימינו.

גם בגזרת ע"ו-ע"י מתועדות במקורות צורות מצורות שונות, בעיקר בבניין נפעל, למשל: נְבֻכִים (שמות יד, ג), נְמַלְתֶּם (בראשית יז, יא), נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא, יז ועוד). עם זאת אפשר להעמיד מערכות נטייה סדירות לשימוש העברית בת ימינו.

הכללים להלן באים להסדיר את הנטייה של צורות הפועל הנוהגות שלא על דרך השלמים.

מה ההבדל

נָעַל והנעיל

נוכל לנעול לילד נעליים או להנעיל לו נעליים – הן על פי המקורות הן על פי שימושם של פעלים מקבילים.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

הפועל יכול

הפועל יכול רגיל מאוד בלשוננו, אך צורתו בנטיותיו השונות איננה רגילה כלל.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

פוחד ומפחד

בימינו פּוֹחֲדִים – בבניין קל, וגם מְפַחֲדִים – בבניין פיעל, ללא הבחנת משמעות.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

גָּדֵל או גּוֹדֵל? יָשֵׁן או יוֹשֵׁן?

הפעלים גדל וישן אומנם שייכים לבניין קל אך יש להם משקל מיוחד בהווה: פָּעֵל. על כן יש לומר יָשֵׁן ולא יושן, גָּדֵל ולא גודל.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

חָנָה והֶחֱנָה

רבים מתלבטים כיצד יש לומר – חניתי או החניתי? שתי הדרכים מקובלות בפי דוברי העברית, ואיננו רואים סיבה לפסול אותן.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

קָרָא והִקְרִיא

רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'? תשובתנו: שתי הצורות תקינות.
המשך קריאה >>

הגייה

תּוֹקְפָן

למה אין דגש בפ"א במילה תּוֹקְפָן? המילה נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל.
המשך קריאה >>

חנוכה

חנוכה חינוכית

המקור של הצירוף חנוכת המזבח הוא בתנ"ך – חֲנֻכָּה הוא שם פעולה של הפועל חָנַךְ. שם זה שקול במשקל שמות הפעולה גְּאֻלָּה, חֲלֻקָּה, חֲתֻנָּה, וגם המילה פְּעֻלָּה עצמה.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

הִשְׁמִין והִרְזָה או שָׁמַן ורָזָה?

אפשר לומר שמנתי וגם השמנתי; רזיתי וגם הרזיתי. הבניינים קל והפעיל עשויים שניהם (ולא רק הם) לציין שינוי מצב.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

מינוי ומנוי

מָנוי – האדם שנמנֶה על רשימה או דבר, כלומר משתתף בו (subscriber).
מינוי – פעולת ההרשמה (subscription).
המשך קריאה >>

סיפורה של מילה

עורק

את המילה עורק יש לומר במלרע: עוֹרֵק (כמו ש‏וֹמֵר), וברבים עוֹרְקִים (כמו שׁוֹמְרִים). מה הסיבה להגייה המלעילית הרוֹוחת? מה מקור המילה ואיך קיבלה את המשמעות המוכרת כיום?
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

לִרְכֹּב או לִרְכַּב?

אומנם האקדמיה לא דנה בצורת שם הפועל של רָכַב, אך עיון במקורותינו מעלה כי הצורה לִרְכֹּב (בלי ניקוד: לרכוב) היא הצורה התקנית.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

לנסוע או ליסוע?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות ולכתוב את שם הפועל של נָסַע – בקיום הנו"ן או בהבלעתה? והתשובה: אף על פי שהנו"ן נבלעת בצורת העתיד – יִסַּע, בשם הפועל הנו"ן מתקיימת: לִנְסֹעַ.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
המשך קריאה >>

.

א. הבלעת הנו"ן או קיומה בפועלי פ"נ

1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

  • בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
  • בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
  • בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

  • בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
  • בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
  • בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
  • בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

[1] ראו עוד להלן סעיף ב.
[2] ראו עוד חילופי גזרותסעיף 4, 7.

.

כלל א – התנועה החוצצת חולם אחרי ל' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת עו"י וע"ע

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

.

א. תנועת ע' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל"י

בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.

בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

א. הנטייה בבניין קל – עתיד ציווי ושם הפועל

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

  1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
  2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
  3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
  4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

[1] ראו עוד על צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
[2] וכן וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל, לח; מן יח"ם, קרוב אל חמ"ם).
[3] נמצאת גם הנטייה על דרך השלמים: יַהֲלֹךְ, לַהֲלֹךְ.
[4] במקרא יִצַּתּוּ (ישעיהו לג, יב; ירמיהו נא, נח).

.

א. צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

.

ב. חילופי גזרות בפעלים שונים

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).

בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

4. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

5. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

6. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

7. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

8. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

9. מן השורש החדש זו"ח נגזרים בעברית ימינו הפעלים זָח (כגון תזוּח דעתו), הֵזִיחַ. הפועל הֵזֵחַ (מגזרת ע"ע) משמש בעיקר בלשון הספרותית.

10. הפועל הֵגֵס (מן השורש גס"ס) נוטה גם על דרך ע"ו – הֵגִיס – בשתי המשמעויות (גם הגסת הדעת וגם הגסת הקדרה).

11. השורש מש"ש בבניין נפעל נוטה על דרך ע"ו – נִמּוֹשׁ או נָמוֹשׁ.

12. השורש יק"ץ נוטה בבניין הפעיל על דרך ע"ו, כגון הֵקִיץ מֵקִיץ יָקִיץ.

ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ.

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
.

כלל ג – בניין קל בגזרת עו"י וע"ע

1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

[1] בפועל 'חיה' בבניין קל מקצת הצורות נוהגות על דרך ע"ע: חַי חַ֫יָּה חַ֫יּוּ בעבר; חַי חַיָּ֫ה חַיִּים חַיּוֹת בבינוני.

.

ג. צורות נוכחות ונסתרות

בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.

הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).

.

כלל ג – הסגול בצורות נקבה מלעיליות

שמות שצורתם כשל השמות המנויים בכלל ב, והם צורות נקבה של משקלים זכָריים, נטייתם ביחיד כנטיית השמות בכלל ב, ובריבוי כשל השמות הזכָריים. למשל: דּוֹבֶרֶת דּוֹבַרְתָּם אבל דּוֹבְרוֹת (על פי דּוֹבֵר דּוֹבְרִים), זַמֶּרֶת זַמַּרְתֵּנוּ אבל זַמָּרוֹת זַמָּרוֹתֵינוּ, מַגֶּדֶת אבל מַגִּידוֹת, מַמְזֶרֶת אבל מַמְזֵרוֹת, צַדֶּקֶת אבל צַדִּיקוֹת (על פי צַדִּיק צַדִּיקִים).

נטיית היחיד של השם מֵינֶקֶת – מֵינִקְתּוֹ מֵינִקְתָּהּ.

.

ד. משקל פָּעֵל בבניין קל

1. הפעלים במשקל פָּעֵל בעבר נסתר מותרים גם בפתח.[1] למשל: אָפַס, זָקַן, חָמַץ, חָפַץ, חָצַב, טָהַר, יָבַשׁ, יָשַׁן, נָבַל, שָׁלַם, שָׁמַם, שָׁפַל.

הערות

א. אין הכלל חל על הפעלים מגזרת ל"א דוגמת טָמֵא.[2]
ב. צורת הבינוני היא גָּדֵל ולא גּוֹדֵל, יָשֵׁן ולא יוֹשֵׁן וכיו"ב.
ג. צורת הבינוני קָטֵן מותרת אף על פי שאינה במקורות. בעבר: קָטֵן/קָטַן קָטַנְתִּי קְטַנְתֶּם.
במקרא הנטייה במשקל פָּעֹל: קָטֹנְתִּי.
ד. צורת הבינוני של אָפַס היא אָפֵס. לפי זה יש לומר 'הסיכויים הולכים וַאֲפֵסים' (ולא 'אופסים').

2. צורת הבינוני של הפועל גָּבַהּ היא גּוֹבֵהַּ וגם גָּבֵהַּ.

[1] במקרא פעלים אלו מנוקדים בצירי (צורת עבר נסתר של 'ישן' אינה מזדמנת במקרא).
[2] ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.

.

כלל ג – ניקוד התחילית בבניין קל עתיד לפני פ' הפועל גרונית

1. פ' הפועל הח"ע
(א) בבניין קל אותיות ית"ן במשקל יִפְעֹל והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בפתח לפני הח"ע [1], כגון יַהֲרֹס, תַּחְשְׁבִי, יַהֲדֹף[2], יַחֲשֹׂף[2], לַעֲמֹד;
כך גם בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם עי"ן [3], כגון יַעֲשֶׂה.
(ב) במשקל יפעַל אותיות ית"ן מנוקדות בסגול, כגון תֶּהְדַּר, יֶחְכַּם, יֶעְשַׁן.

התחילית אל"ף מנוקדת תמיד בסגול, כבפעלים שפ' הפועל שלהם אינה גרונית, כגון אֶהֱדֹף, אֶחְכַּם.

2. פ' הפועל אל"ף
לפני פ' הפועל אל"ף בסגול אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בסגול, כגון יֶאֱסֹף תֶּאֶסְפִי יֶאֶסְפוּ לֶאֱסֹף; יֶאֱרַךְ יֶאֶרְכוּ. גם צורות נוכחת, נוכחים ונסתרים בפתח על דרך תַּאַסְפִי יַאַסְפוּ שבמקרא כשרות.

3. פועלי ל"י שפ' הפועל שלהם ה"ח
(א) בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם היא ה"ח – אותיות ית"ן מנוקדות בסגול או בפתח, כגון יֶחֱצֶה או יַחֲצֶה, יֶהֱמֶה, יַחֲנֶה.
(ב) הלמ"ד בשם הפועל מנוקדת בפתח, כגון לַהֲמוֹת, לַחֲסוֹת.
(ג) בפעלים לחיותלהיות אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בחיריק, כגון יִהְיֶה, תִּחְיֶה, לִחְיוֹת.

[1] כן מנוקדות בפתח ב"כ השימוש וּו' החיבור בבואן לפני צורות המקור, כגון בַּעֲבֹר, כַּעֲשׂוֹת, וַחֲשֹׁב.
[2] במקרא יֶהְדֹּף, יֶחֱשֹׂף.
[3] על פועלי ל"י שפ' הפועל בהם ה"ח ראו סימן 3 להלן.

.

כלל ו – התנועה לפני ע' הפועל גרונית בציווי נוכחת ונוכחים בבניין קל

בבניין קל כשע' הפועל גרונית – פ' הפועל מנוקדת בפתח בצורות ציווי נוכחת ונוכחים, כגון לַחֲצוּ, מַחֲקִי, שַׁאֲלִי.

יוצאים מכלל זה פועלי פ' הפועל אל"ף, שפ' הפועל מנוקדת בהם בסגול, כגון אֶחֱזוּ, אֶהֱבוּ.
אין הדברים אמורים בפועלי ל"י.

.

כלל ח – התנועה בע' הפועל גרונית ולפני ל' הפועל גרונית בבניין קל בעתיד ובציווי

1. אין העיצור הגרוני בע' הפועל מחייב נטייה במשקל יִפְעַל בבניין קל עתיד וציווי. לפי זה:  יִמְחַק וגם יִמְחֹק; דְּחַף וגם דְּחֹף.

2. בבניין קל בעתיד ובציווי – פועלי ל' הפועל גרונית באים במשקל יִפְעַל, כגון יִגְבַּהּ, פְּתַח, שְׁמַע, וכן יִשְׂנָא (באל"ף נחה; בע' הפועל בא קמץ במקום פתח בהברה פתוחה).

במקרא גם טְבֹחַ (בראשית מג, טז), אסלוח (ירמיהו ה, ז; לפי הכתיב).

.

כלל יג – תנועת החטף בפועל

1. חטף פתח
בדרך כלל בא חטף פתח במקום השווא, כגון אֲמַרְתֶּם, תִּבְחֲרִי, לַעֲמֹד, עֲשׂוּ, נִשְׁאֲרָה, נֹהֲלוּ, מֻעֲמָד.

במקרים אחדים תנועת החטף אינה פתח, ואלו הם:

2. חטף סגול
(א) אחרי תחילית המנוקדת בסגול, כגון לֶאֱסֹף, נֶהֱרָס, הֶחֱשִׁיב, הֶעֱבִידוּ.

במקרא יש גם צורות כגון יֹאחֱזוּךָ (ירמיהו יג, ב), וְאֶחֳזִי (רות ג, טו).

(ב) בפועלי פ' הפועל אל"ף בציווי של בניין קל (בגוף נוכח ונוכחות, בדומה לצורת העתיד), כגון אֱגֹר, אֱמַץ, אֱגֹרְנָה, ובצורת המקור הנטוי, כגון בֶּאֱסֹף, כֶּאֱכֹל.[1]

במקרא גם בחטף פתח, כגון אֲבֹד (דברים ז, כ), וּבַאֲבֹד (משלי יא, י), אֲחֹז (מלכים א ו, ו), בַּאֲכֹל (במדבר כו, י).

(ג) בפעלים הָיָה וחָיָה בעבר נוכחים לצד הניקוד בחטף פתח הֲיִיתֶם־ן, חֲיִיתֶם־ן, יש גם ניקוד בחטף סגול: הֱיִיתֶם־ן, חֱיִיתֶם־ן; בפועל הָיָה, הָוָה בציווי: הֱיֵה, הֱיִי (לצד הֲיִי), הֱיוּ, הֱיֶינָה; הֱוֵה, הֱוִי, הֱווּ, הֱוֶינָה.

3. חטף קמץ
בבניין הופעל אחרי תחילית המנוקדת בקמץ קטן, כגון הָאֳרַךְ, מָעֳמֶדֶת, אָחֳזַק; בבניין פוּעל אחרי פ' הפועל המנוקדת בקמץ קטן, כגון מְשָׁעֳרָךְ.

ראו עוד כלל ה על בניין הופעל שפ' הפועל בו גרונית וכלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

[1] על נטיית פועלי פ"א ראו גזרת פ"א.

.

כלל יד – חטף לפני שווא בפועל

באמצע המילה, במָקום שהיה צריך לבוא חטף לפני שווא, באה רק תנועת החטף, כגון תַּעַמְדִי, יֶאֶסְפוּ, נֶאֶסְפָה, הָאָכְלָה, שִׁעַשְׁעָה.
אבל בתחילת המילה – בציווי של בניין קל – בא חיריק, כגון הִרְסוּ, חִשְׁבִי, עִמְדוּ.

ראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

.

כלל יד – משקלי פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל

במשקלים פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מְפוֹעֵל (=מְפוֹלֵל), מִתְפַּעֵל, מִתְפּוֹעֵל (=מִתְפּוֹלֵל) הצירי משתנה לשווא. לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול.[1] בשמות שע' הפועל בהם מאותיות אהח"ע הצירי משתנה לסגול או לפתח, וכשל' הפועל מאותיות אהח"ע, הצירי יכול גם להישמר. למשל: סוֹפֵר סוֹפְרֵנוּ סוֹפֶרְךָ סוֹפֶרְכֶם סוֹפְרִים סוֹפְרֵי- סוֹפְרוֹת סוֹפְרוֹתֵינוּ, אוֹהֵב אוֹהֲבִי אוֹהַבְךָ או אוֹהֶבְךָ אוֹהַבְכֶם או אוֹהֶבְכֶם אוֹהֲבֵינוּ, שׂוֹנֵא שׂוֹנְאִי שׂוֹנַאֲךָ או שׂוֹנֵאֲךָ שׂוֹנַאֲכֶם או שׂוֹנֵאֲכֶם שׂוֹנְאֵינוּ; מְלַמֵּד מְלַמֶּדְךָ מְלַמְּדַי מְלַמְּדֵי־, מְנַהֵל מְנַהַלְךָ או מְנַהֶלְךָ, מְפַקֵּחַ מְפַקַּחֲכֶם או מְפַקֵּחֲכֶם מְפַקְּחוֹת, מְשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֶרְכֶם מְשׁוֹרְרִים מְשׁוֹרְרֵי־; מִתְאַגְרֵף מִתְאַגְרְפֵי־, מִתְגּוֹשֵׁשׁ מִתְגּוֹשְׁשִׁים.

הערה
צורת הנקבה יחידה של שמות במשקלים האלה שקולה כרגיל במשקל סגולי ונוטה על פי כללי המשקלים הסגוליים. למשל: סוֹפֶרֶת, אוֹהֶבֶת, רוֹפֵאת (בנפרד ובנסמך, וראו להלן), מְפַקַּחַת, מְשׁוֹרֶרֶת, מִתְאַגְרֶפֶת; ובנטייה: סוֹפַרְתָּם, אוֹהַבְתּוֹ, רוֹפֵאתוֹ, מְפַקַּחְתּוֹ וכיו"ב.
ויש שצורת הנקבה יחידה מסתיימת ב־ְ־ָה, כגון רוֹפְאָה, ונטייתה: רוֹפְאַת־(שיניים) רוֹפְאָתִי רוֹפְאַתְכֶם. הוא הדין לשמות עצם מובהקים כגון דּוֹבְרָה – דּוֹבְרַת־ דּוֹבְרָתִי דּוֹבְרַתְכֶם.

ראו גם כלל טו – משקלי פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה.

[1] במקרא יש אוֹיִבְךָ.

עברית לשבת

פרשת בהעלותך – אָצַל והֶאֱצִיל