מצפון ל־ או צפונית ל־

אנו נשאלים לא פעם כיצד נכון להתנסח: 'צפונית לתל אביב' או 'מצפון לתל אביב'? ומה הניסוח המומלץ כשמדובר בכפל כיוונים: 'צפונית־מזרחית ל־' או 'מצפון־מזרח ל־' ואולי 'צפון־מזרחית ל־'?

ממקורות העברית הקלסית מצטיירת תמונה די ברורה – הדגם צפונית ל־ אינו משמש כלל. לעומת זאת הדגם מצפון ל־ מתועד במקורות לצד דגמים נוספים.

הינה פירוט הדברים (והם יפים כמובן לכל רוחות השמיים ולא רק לצד צפון).

מצפון ל־

בלשון המקרא נמצא רק הדגם מצפון ל־: "וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי" (יהושע ח, יא); "וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת כׇּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר" (שם יג); "מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן" (בראשית ג, כד).[1] וכן מוצאים בהיפוך הסדר: "וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד, וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן [ולא 'מצפון לו'], מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק" (שופטים ז, א). מצָפון ל־ (בקמץ) רווח בעברית החדשה, והוא הדגם המומלץ.[2]

צפונה ל־

עוד נמצא בלשון המקרא את הדגם צפונה ל־ – בה' המגמה – אך הוא נדיר: "וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל" (דברי הימים ב לג, ד). חיפוש זריז מראה כי הדגם הזה נדיר גם במקורות מאוחרים יותר, אבל הוא רגיל על לשונם של רבים מדוברי העברית בימינו: 'מזרחה לכביש 4 כבר לא תמצא חבצלות'; ולצידו אף צפונה מ־: 'הגענו לקיבוץ מעגן מיכאל וצפונה משם חזינו בפריחת צבעונים מרהיבה'.

(ל)צפונו של

בלשון חכמים דרך ההבעה הרגילה היא "סמיכות כפולה" (להרחבה – ראו כאן), היינו כינוי חבור + המילית שֶׁל: "בית המטבחיים היה לצפונו שלמזבח" (משנה מידות ג, ה), "היכן שורפין אותן? בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם לִצפונה של ירושלם חוץ לשלש מחנות" (תוספתא כיפורים ג, יז); "אסור להלך למזרחו שלמצורע ארבע אמות" (ויקרא רבה טז, ג).[3] דגם זה אינו משמש כלל בלשוננו כיום.

צפונית ל־

הדגם הרווח בלשון ימינו הוא צפונית ל־. הוא מבוסס על שם התואר 'צפוני', 'צפונית' שהתגלגל לתואר הפועל לציון מקום. בעברית של ימינו אנו מורגלים ביצירת שם תואר משם עצם באמצעות הוספת הסופיות ־י (לזכר) ו־ית לנקבה, למשל 'אזרחי' מ'אזרח' או 'ציורית' מ'ציור'. שמות תואר בסיומת ־י המבוססים על שמות ארבע רוחות השמיים עולים לראשונה בלשון חכמים, לדוגמה "בא לו לפשפש הצפוני" (משנה תמיד ג, ז); "קרן מזרחית־צפונית" (משנה מידות ד, ה).[4]

ניצנים לשימוש במבנה צפונית ל־ (בהוספת ל־ לתיאור המקום) לציון מיקום יחסי אפשר למצוא בספרות הרבנית בימי הביניים – ועדיין בתפקיד שם תואר. כך למשל בפירוש רבנו חננאל (המאה ה־11) לתלמוד הבבלי, על מקומה של אחת הלשכות במקדש: "'צפונית' – צפונית לעֲזרה… 'דרומית' – דרומית לחיל" (יומא יז ע"א). וכן בפירוש רש"י (המאה ה־11) ליחזקאל (מב, י): "חצר הפנימית שהיא מערבית לחיצונית", כלומר 'החצר המערבית ל[חצר ה]חיצונית'. לפי זה, ככל שם תואר, כשמדובר בשם עצם בזכר ההתאם יהיה לזכר, ולכן את הפסוק "וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ" (עמוס ח, יב) מפרש אבן עזרא (המאה ה־12): "ונעו מִים סוף שהוא דרומי לארץ ישראל".

דגם חדש זה מתרוצץ לצד הדגמים הוותיקים ממנו. כך למשל את הפסוק "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיהו א, יד) מפרש אברבנאל (המאה ה־15): "רומז לבבל שהיא צפונית לארץ ישראל", ולעומתו אצל רש"י: "בבל לִצפונה של ארץ ישראל היא", כדרכה של לשון חז"ל. בפירוש הרמב"ן (המאה ה־13) לבראשית לה, יח משמשים שני מבנים בערבוביה:

ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים, שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל… ויעקב עבר את הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל, והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל. נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה [של ארם].

כך או כך, למן ספרות ההשכלה הניסוח הזה כבר רווח יותר גם לא כשם תואר, אלא כתואר הפועל – לדוגמה: "פקיעין הוא כפר קטן, מערבית דרומית לצפת על דרך עכו" ('מארץ ישראל' ליהודה גור, 1897), כלומר ללא התאם למין הדקדוקי של השם הקודם לו.[5]

ומה מעמד התקן של צפונית ל־ בימינו? בספרי תקנת הלשון הדגם צפונית ל־ לא התקבל. אבא בנדויד הנחה את עורכי השידורים להימנע ממנו משום שאינו מוכר ממקורות העברית הקלסית ולהעדיף את המבנה המורש (והרגיל) מצפון ל־. ברם נראה כי קשה לפסול את צפונית ל־, משני טעמים: (א) המבנה הזה מהלך בספרות העברית מאות בשנים; (ב) בעברית ימינו יש שימוש נרחב בשם התואר בנקבה בתפקיד תואר הפועל (כגון [מבחינה] טכנית, דקדוקית, מוסרית וכיו"ב), והרי הוא חלק מהתפתחות טבעית שכבר קנתה שביתה בלשוננו, ואין מי שפוסלה על הסף.

כיצד נביע כפל כיוונים?

ממה שראינו עד עתה נראה שלרשות דוברי העברית עומדות שתי דרכים עיקריות להבעת כפל כיוונים: מצְפון־מזרח ל־ וגם צפונית־מזרחית ל־. עם זאת נמליץ לקבוע שיטה אחידה: מי שנוקט 'מצפון ל־' יכתוב מצפון־מזרח ל־ ומי שנוקט  'צפונית ל־' יכתוב צפונית־מזרחית ל־.

למעשה עוד דגם משמש: צפון־מזרחית ל־. לפי האמור עד כה דומה שאין מקום לדגם זה. ואולם גם במקרה זה יש מקום לשיקול דעת: לפי הבירור שלעיל, יסודו של המבנה צפונית ל־ בשם תואר, ואם אומנם אין דופי בשם התואר המורכב צפון־מזרחי (לזכר) או צפון־מזרחית (לנקבה) – כדין שמות תואר מורכבים אחרים שנוצרו מהוספת ־י לצירוף, דוגמת יום־יומי, ים־תיכוני, ארץ־ישראלי – קשה לפסול אף את צפון־מזרחית ל־.

סיכומו של דבר: אין פסול בצפונית ל־ (ולפי זה גם ב'צפונית־מזרחית ל־' ואף 'צפון־מזרחית ל־'). המבקשים ללכת בדרכם של מקורות העברית הקלסית יקפידו על מצפון ל־ (וממילא גם על 'מצפון־מזרח ל־').

________________________________

[1] יָם פירושו 'מערב' (על פי מקומו של הים התיכון ביחס לארץ). על קֶדֶם במובן 'מזרח' ראו כאן.

[2] המילה צפון באה בשווא בצד"י ברוב ההיקרויות. פעם אחת בקמץ – ביחזקאל ח, ב: "מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ". בירור הצורה צְפון בשווא הוא סוגיה לעצמה ולא עסקנו בה כאן (ראו מאמרו של בן־דוד ב'מבחר מקורות').

[3] המבנה של סמיכות כפולה, כשהאיבר הראשון מציין אחת מארבע רוחות השמיים, משמש בלשון חכמים גם לציון 'החלק הצפוני (של דבר)', ולא רק מה שמצפון לו (מבחוץ), כגון "תלש צפונהּ שלשדה לקנות דרומהּ" (ירושלמי בבא בתרא ג, א), "אכל במזרחהּ שלתאנה [=עץ תאנה] ובא לאכול במערבהּ" (ירושלמי ברכות ו, ח). אין זה המקום להרחיב על חילופי מילות היחס ב־/ל־ בלשון חכמים.

[4] דוגמה אחת אפשר למצוא גם במקרא בספר יואל: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (יואל ב, כ), במקרה זה מדובר בשם תואר "מועצם".

[5] ואולי תרם כאן רוב מוחלט של היקרויות בהתאם לנקבה – בעיקר כיוון שמדובר בשם פרטי של ארץ או מדינה או עיר שהוא תמיד בנקבה.