איך דיברו כאן פעם?

דרכי ההתחקות על העברית המדוברת בתקופת התחייה

מה הם מקורות המידע העומדים לרשות החוקרים בבואם להתחקות על העברית המדוברת בתקופת התחייה?

הדברים המובאים להלן מעובדים מתוך מאמר של פרופ' יעל רשף, החוקרת את העברית של ראשית המאה העשרים, הדן בשאלה זו.

בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים חזרה העברית להיות שפת דיבור ושפת אם. העדויות ההיסטוריות על התהליך הזה רבות ומגוונות, אבל העדויות בדבר טיבה הלשוני של השפה החדשה שצמחה לה – עדויות שאפשר ללמוד מהן איך נשמע דיבור עברי טבעי בראשית המאה העשרים – מעטות, ואינן נגישות לנו על נקלה. איך בכל זאת נוכל לשחזר כיצד נשמעה העברית החדשה בראשית ימיה?

העברית בתקופה העותמאנית

דמותה של העברית בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה כמעט איננה מוכרת לנו. העדויות בנות הזמן מספקות בדרך כלל התרשמות כללית בלבד, כמו עדותו של "רב צעיר" (חיים טשרנוביץ):

בעדויות המעטות מן התקופה העותמאנית שעניינן העברית המהלכת בציבור אין דוגמות לשימושי לשון שרווחו אז.

לעומת העדויות האלה, שתי רשימות של תיקוני לשון שפורסמו מטעם ועד הלשון בשנת 1908 ובשנת 1911 מספקות הצצה קלה לקווי לשון מוגדרים מן העברית המדוברת בתקופה הזאת. מן הרשימות האלה אנו למדים שכבר באותה תקופה הילכה בדיבור הצורה "יושנת" ולא רק "יְשֵנה". גם דרך ההבעה "אני מָביא" נשמעה באותם זמנים ולא רק "אני מֵביא", וכך גם "אצלהם" במקום "אצלם", "אותכם" במקום "אתכם", "לחם עם חמאה" במקום "לחם בחמאה", "מַכְשֵׁפָה" במקום "מְכַשֵּׁפָה" ועוד ועוד. ייצוגים אלו של השפה המדוברת הוסיפו להלך בעברית למן אותם ימים ולא נעקרו מן הדיבור אף על פי שהם שגויים בעיני הדקדוק הקלסי. אלמלא התיעוד שלהם בחוברות אלו כשגיאות שיש לעוקרן, לא היינו יכולים לדעת שהם ותיקים בעברית החדשה והילכו בה כבר בראשית ימיה בתחילת המאה העשרים.

בצד הצורות האלה מצויות צורות לשון אחרות שהילכו באותה תקופה, אך עם הזמן נפלטו מן השפה ואינן מוכרות יותר בעברית. למשל: "תִּכְנַס" במקום "תִּכָּנֵס", "דם הולך" במקום "דם נוזל", "לחכות על" במקום "לחכות ל", "שבוע העבר" במקום "שבוע שעבר" ועוד.

לרבות מן הצורות המדוברות האלה יש סימוכין גם במקורות אחרים בני התקופה, ולכן סביר שהן אכן הילכו בעברית החדשה בראשית ימיה – כמו "חיכה על" ו"שבוע העבר" בטקסטים האלה:

עמדתי איזו רגעים יצא צבי ואמר יולביץ, בא נלך, ואני על זה חיכית<י> שיארע לי איזה חבר שאוכל ללכת למסור את ליבי. (יומנו של זליג יולביץ משנת 1922; נאסף במסגרת המיזם "עברית מן העבר" – תודה לעדנה הורוביץ אלדובי)

קראתי במכתב החוזר של הסתדרות המורים, וגם בגליון ה"השקפה" בשבוע העבר, את הקריאה של החכם הנכבד מר ישראל הלוי טלר, מזכיר הועד, שקורא לכל בני עמנו ובפרט לגננות, כי, ישלחו אליכם את הספקות במלים הנחוצות לדבור החי. (מכתבה של הגננת רבקה הורביץ לוועד הלשון, ג' בשבט תרס"ח [6 בינואר 1908]; ארכיון האקדמיה ללשון העברית, תעודה 6)

שתי הרשימות המוקדמות של תיקוני הלשון משנת 1908 ומשנת 1911 הן המקור העיקרי שדרכו אפשר ללמוד על צורות לשון של העברית הדבורה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

העברית בתקופת המנדט

לעומת המקורות המלמדים על דמותה של העברית המדוברת מן התקופה העותמאנית, שהם מוגבלים למדי, בתקופת המנדט המקורות עשירים יותר. ואולם גם הם אינם מציירים תמונה שלמה של הדיבור העברי שנהג אז.

בספרות היפה מתקופת המנדט כמעט לא היה ייצוג נאמן ללשון הדיבור. בדיאלוגים הרבים בספרות זו כמעט אי אפשר למצוא קווי לשון מדוברים, אלא שיחה נמלצת למדי הרחוקה מאוד מן העברית שהילכה למעשה באותו זמן. אחד הסופרים המעטים שניסו לתת ביטוי לעברית זו היה יוסף חיים ברנר, ובדיאלוגים בסיפוריו שלובות צורות לשון מן העברית המדוברת. לדוגמה:

ובכן הלך שניאורסון בּעת האחרונה שבי אחרי ספרדיה אַחת […] הספרדיה, כּכל חברותיה הבּאות בּדברים עם הישוב האַשכּנזי, הישן או החדש, יודעת, כּמובן, את הזארגון האַשכּנזי למדי – לא פחות משניאורסון (השוטים בּחוץ־לארץ מדמים, שעברית היא השלטת… גם זוהי אניקדוטה!). ואולם למרות שהיא יודעת ושניאורסון יודע שהיא יודעת, והיא יודעת ששניאורסון יודע שהיא יודעת, ושניאורסון יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת, אַף־על־פּי־כן […] שניהם מתחפּשים, כּי חס ושלום… מי? הם? הם יודעים זארגון? שניהם מתחפּשים, כּי רק השפה העברית היא המקרבת אותם, את שני האלמנטים של הישוב…

"תּאכל שוקולדה, תּאכל" – "למה שזה בּריא בשביל הלב? אני לא חופצה!" – "אָז היא הולכת לדודה שלה?" – "אני לא יושנת שמה; אני באָה להנה" – "אָז לא תשכּח, אני בא אַחריה בחצי התּשיעית, תּמיד איפה שהיא הולכת, אָז גם אני הולך" – "הוא עושה לי כואב ואני נותנת לו נשיקה" – לשון־קודש נחמדה זו אפשר לשמוע מפּיהם בּכל ערב… (י"ח ברנר, שכול וכישלון או ספר ההתלבטות, ניו יורק 1920, עמ' 225)

גם בסוגות ספרותיות שלא נחשבו רציניות או מחייבות באה לידי ביטוי העברית המדוברת בת הזמן. למשל בפזמוני הבידור של אברהם שלונסקי ושל נתן אלתרמן, וכך גם ביצירה ההיתולית לילדים מאת שלונסקי "עלילות מיקי מהו". לא רק פרטים לקסיקליים ותחביריים באו לידי ביטוי ביצירות אלו, אלא גם ההגייה שרווחה בפי הדוברים באותה עת. לדוגמה: "וִ'ם אמרתי כבר, אז מה? ת'עקר עוד לא גמרתי" (אברהם שלונסקי, ספר עלילות מיקי מהו, תל אביב תש"ז, עמ' 12).

נוסף על אלה, לעיתים אפשר לשאוב מידע על קווי לשון כאלה ממקורות מבודדים ולא בהכרח צפויים, שאיתורם בידי החוקרים נתון ליד המקרה. כך לדוגמה באוסף יצירות של ילדים שהוציאה אשת החינוך גיטל מייזיל, "הילד בארץ ישראל". מייזל לא תיקנה את לשון הילדים, ולכן מצויות באוסף צורות לשון מן העברית המדוברת. לדוגמה:

האם: תלכי לישון מהר, אני צריכה ללכת לישיבה
שלומית: תשבי על ידי, תהיה לך ישיבה טובה (גיטל מייזיל, הילד בארץ ישראל, תל אביב תרצ"ה, עמ' 45)

הן האם הן הבת נוקטות את צורות העתיד "תלכי" תשבי" תחת צורות הציווי, כפי שנהוג גם בעברית המדוברת בימינו.

גם בספר "מִפִּנָּתִי" מאת איטה פקטורית, מורה בכיתה א', באים ציטוטים מדברי הילדים, תלמידיה בבית הספר. גם פקטורית כמו מייזל לא תיקנה את לשון הילדים בספרה:

שמים את המסמר, עושים ככה, אז זה נכנס בתוך החול; אז אחכך [אחר כך] הולכים בככה אז נתקע; ואם אובדים שני פעמים, אז זה הולך מהתחלה; אחכך כשבאים אצל הקונים  וזה נתקע, אז צריך לאכול דודעס (איטה פקטורית, מִפִּנָּתִי: רשימות מתוך העבודה בכתה א, תל אביב תרצ"ב, עמ' 41)

עדויות על הלשון המדוברת בראשית המאה העשרים אצורות גם במסמכים אישיים בני התקופה השמורים בארכיונים או בידיים פרטיות; למשל: יומנים, מכתבים, מחברות וכיוצא באלו. רוב החומר הזה לא פורסם, ולכן הוא איננו זמין למחקר. לדוגמה, בידי שרגא אירמאי, לימים חבר האקדמיה ללשון העברית, השתמרה רשימה של ביטויי סלנג שהוא אסף בשנת 1927 בהיותו בן 14:

מן הביטויים שהשתמרו ברשימה זו: 'מצֻברח' ו'הצטברח', 'פרה אדומה' (נקבה של פרא אדם), 'לסתום את הכנרת' (לשתוק), 'לקבל חלק' (עונש) 'לתת חלק' (לגעור), 'גזוזניק' (בעל קיוסק גזוז, וכן כינוי לתל־אביבי בפי תלמידי מקווה ישראל).[1]

מקורות מן הסוג הזה הם בעלי ערך גדול למחקר העברית בראשית ימיה, אך מעצם טיבם הם מעטים ביותר. איתורם של חומרים אישיים מעין אלה בדרך כלל איננו קל. רבים מן החומרים האלה כבר אינם קיימים, ואילו החומרים שעדיין מצויים בידיים פרטיות לרוב אינם מגיעים לידיהם של החוקרים. פעמים רבות הבעלים מעוניינים לשמור את החומר ברשותם, ולעיתים הם אינם מעוניינים בפרסומו משיקולים של צנעת הפרט.

עברית מן העבר בחודש האחרון יצאה האקדמיה ללשון העברית במיזם "עברית מן העבר" שמטרתו לאסוף חומרים מן הסוג הזה – כדי לאפשר את מחקר לשון התקופה, הן המדוברת הן הכתובה. עד כה פנו אלינו כשבעים איש ואישה שבידיהם יומנים, מחברות ומכתבים מראשית ימיה של העברית החדשה. החומרים האלה יפורסמו וישמשו ליצירת מסד נתונים לשוני, אשר יעמוד לרשות הציבור ולרשות החוקרים. האם גם לכם יש מסמכים אישיים מראשית המאה עשרים? האם גם אתם מעוניינים להצטרף למיזם? פנו אלינו באמצעות הטופס כאן. המכתבים של סבתא ומחברות בית הספר של סבא הם אוצר של ממש לחקר השפה העברית. היו גם אתם חלק מן המפעל החשוב הזה!

 

---

[1] שרגא אירמאי, "רשימת סלנג עברי של תלמידים משנת 1927", לשוננו לעם מו (תשנ"ה), עמ' 121–122.