גולל, סורג, שובר

המילים גולל, סורג ושובר משמשות בלשוננו תדיר – כשהן לעצמן ובתוך צירופים, כגון ‘נסתם הגולל’, ‘סורג ובריח’, ‘מאחורי הסורגים’, ‘שוברי קנייה’. בשלוש המילים הללו יש הבדל בין דרך ההגייה המומלצת אצל מתַקני לשון ובמילונים ובין דרך הגייתן הרווחת בפי דוברי העברית. מתקני הלשון והמילונים מנחים להגות את השמות הללו במשקל קוֹטֵל: גּוֹלֵל, סוֹרֵג, שׁוֹבֵר; כך נהג למעשה בשידורי “קול ישראל”, ואולם בדיבור השמות הללו הגויים על פי רוב במשקל קוֹטָל: גּוֹלָל, סוֹרָג, שׁוֹבָר (ובריבוי: סוֹרָגִים, שׁוֹבָרִים).

מה הרקע להגיות השונות? האם יש הצדקה לתקן את ההגייה הרווחת?

כדי לקבוע ניקוד תקני למילים האלה ראוי לבחון את גלגוליהן לאורך הדורות – למן לשון המשנה, ששם הן נקרות לראשונה, ועד למילונים בני ימינו.

עיון במסורות הקריאה של המשנה – כתבי יד מנוקדים ומסורות שבעל פה – מעלה שיש להן ניקודים שונים.

המילה גולל מזדמנת בכתבי היד המעולים של המשנה, וברובם מנוקדת הלמ”ד בתנועת e: בכתב יד קאופמן ובקטע גניזה קדום של המשנה מנוקד כמעט תמיד גּוֹלֶל (המשקף קרוב לוודאי את ההגייה המלעילית – גֹּלֶל); בכתב יד פרמה ב ובקטע גניזה אחר מנוקד גּוֹלֵל. אבל מסורות שבעל פה בקריאת המשנה גורסות גּוֹלָל: זו הקריאה המקובלת בפי בני תימן ובני חַלַבּ כפי שתועדה מפי מסרנים בני העדות האלה; במסורות קריאה אחרות (בגדאד ומרוקו) ­– גּוֹלֵל. גם רב סעדיה גאון קרא בצירי, כמוכח מספרו ‘אשא משלי’ שער סה, שבו המילה ‘גולל’ חורזת במילה ‘כולֵל’; זו עדות קדומה ואותנטית לאופן שבה נקראה המילה בסביבתו של רס”ג במאה העשירית לספירה.

המילה סורג סובלת במיוחד מחוסר יציבות, ומתרוצצים בה ניקודים שונים: סוֹרֵג (במשנה לפי כתב יד קאופמן ומסורת אחת במרוקו ובחַלַבּ), סוֹרָג (פיוטים אשכנזיים מנוקדים מימי הביניים, מסורת בגדאד ומסורת אחרת במרוקו), סֹרֶג (מסורת אחרת בחַלַבּ) ואף סוּרַג (תימן – כנראה על משקל המילה הנרדפת סוּגַר שבמקרא, יחזקאל יט, ט).

כמו במילה גולל, גם במילה שובר משתקפים שלושה משקלים שונים: בכתבי היד של המשנה מנוקדת צורת היחיד שׁוֹבֵר או שׁוֹבֶר, ובכתבי יד המנוקדים ניקוד בבלי היא מנוקדת שׁוֹבָר. שׁוֹבָר היא גם מסורת הקריאה הנהוגה בעדות המזרח. ואולם בכל כתבי היד ובכל המסורות הצורות הנוטות  מנוקדות על דרך שׁוֹבָר – שׁוֹבָרִין, שׁוֹבָרוֹ (אם כי אפשר שהניקוד שׁוֹבָרִין משקף ריבוי של שֹׁבֶר – שֳׁבָרִין, על דרך קֹדֶשׁ–קֳדָשִׁים, גֹּרֶן – גֳּרָנוֹת). אף כאן החריזה בפיוט יכולה להיות לנו לעזר: הפייטן אֲמִתַּי בר שפטיה (בן המאה התשיעית, איטליה) בזולת לחתן ‘אז בהיות כלה’ חורז את שובר  במילים המסתיימות בתנועת a – מדוּבָּר, עָבַר, דָּבָר.

גם המילונים של לשון חז”ל חלוקים בניקודיהן של המילים הללו. במילונו של יוהנס בוקסטורף (המשקף את מסורת אשכנז של אמצע המאה השבע־עשרה) מנוקדים הערכים בדרך זו: גּוֹלַל, גּוֹלָל; סוֹרֶג; שׁוֹבֶר. במילון אחר, של מרקוס יסטרוב (ניו־יורק–ברלין 1926), מנוקד גּוֹלֵל, סוֹרֶג, שׁוֹבֵר. אבל בקונקורדנצייה ללשון המשנה של קוסובסקי (מהדורא קמא משנת תרע”ד): גּוֹלָל, סוֹרֵג, שׁוֹבֵר. וכאן המקום להזכיר גם את ניקוד המשנה של חנוך יָלון: גּוֹלֵל, סוֹרֵג, שׁוֹבָר.

והרי הנתונים במילוני העברית המקובלים: במילון בן־יהודה מנוקד גּוֹלֵל, סֹרֶג, שׁוֹבֵר, ואף נוספה הערה: “הנקוד שׁוֹבָר הנמצא במשניות מנקדות אינו מכֻון”. במילון אבן־שושן (בכל מהדורותיו) מנוקד גּוֹלֵל, סוֹרֵג, שׁוֹבֵר, ובמילונו של יהודה גור (במהדורות תרצ”ה ותש”ו): גּוֹלֵל; סֹרֵג (אולי הכוונה לסֹרֶג), סוֹרֵג; שׁוֹבֵר.

אבא בנדויד, מן המובילים במתקני העברית החדשה, קבע בספרו ‘מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה’: הגולֵל (עמ’ 29), סוֹרֵג (עמ’ 39, 82), שובֵר (עמ’ 29, 89). ובעקבותיו נהגו לתקן את ההוגים אחרת. לעומתו מתקן לשון אחר, יצחק אבינרי, קבע: גּוֹלָל, סוֹרָג, שׁוֹבֵר (היכל המשקלים, עמ’ 174, 387; והעיר שבדיבור: שׁוֹבָר).

נראה שההגייה הרווחת של שלושת השמות – במשקל קוֹטָל – נובעת גם מהרצון להבדיל בין שמות העצם ובין צורות הבינוני הפועל גּוֹלֵל, סוֹגֵר ושׁוֹבֵר. ואולם כפי שראינו יש להגיות האלה שורשים קדומים במסורות העברית, ובפרט במסורות שבעל פה לקריאת המשנה. למסורות שבעל פה משקל חשוב בעיצוב פניה של העברית, ואדרבה, אפשר שהגייה חיה של הצורות היא גורם מכריע יותר מכתב יד דומם המוכר בעיקר לחוקרים.

מן הנתונים שהבאנו עולה שאי אפשר לדבר על ניקוד ברור אחד לשמות האלה – במקורות העברית כמו גם במילונים השונים ­– ועל כן אין סיבה מוצדקת לשרש את ההגייה הרווחת במשקל קוֹטָל.

בעקבות הממצאים הכשירה ועדת הדקדוק של האקדמיה את ניקודן של המילים הללו במשקל קוֹטָל על פי הדיבור הרווח, לצד הניקוד  במשקל קוטֵל – גּוֹלֵל, גּוֹלָל; סוֹרֵג (וברבים סוֹרְגִים), סוֹרָג (וברבים סוֹרָגִים; הניקוד סֹרֶג אינו בכלל); שׁוֹבֵר (וברבים שׁוֹבְרִים), שׁוֹבָר (וברבים שׁוֹבָרִים).

מליאת האקדמיה אישרה את ההחלטה הזאת בישיבה שך (א’ באדר שני תשע”א, 7 במארס 2011), ועתה רָווח לשתי ההגיות – זו המקובלת זה שנים בפי הדקדקנים ומתקני הלשון וזו המהלכת אצל רוב דוברי העברית של ימינו.

כתב דורון יעקב

התפרסם לראשונה באקדם 44 (תשע”ב–2012) ומובא כאן בעדכונים קלים.