אופני התקשורת
שפה היא מערכת תקשורת ייחודית לבני אדם, והיא מובחנת ביכולתה לבטא רעיונות מורכבים. השפה מוגדרת כתכונה אנושית מובהקת. בשפה אנחנו מעבירים מסרים ומביעים מחשבות, דמיונות, רגשות, רצונות ועוד.
אנשים נוטים לחשוב כי הדרך היחידה לתקשר ולהעביר מסרים היא באמצעות קול (הפקת צלילי דיבור) ושמיעה (קליטת המסר דרך האוזניים ועיבודו במוח). התַּסְמִיךְ (=אסוציאציה) הראשון שעולה אצלנו בנוגע לשפה הוא היכולת לדבר ולשמוע. אך לא כך הדבר.
מחקרים ותצפיות הראו כי כאשר ערוץ השפה הראשי – הדיבור והשמיעה – אינו זמין, בני האדם מגייסים באופן ספונטני ערוץ אחר – הערוץ החזותי, כלומר נעזרים בידיים ובמחוות גוף נוספות.
שפות סימנים הן תוצר של אותו מוח אנושי ושל אותו צורך תקשורתי העומדים ביסודן של שפות דבורות. נדמה כאילו האינסטינקט התקשורתי שלנו גורם לשפה לפרוץ החוצה. אם הערוץ השמיעתי זמין, השפה פורצת מהפה ונקלטת באוזניים, אך אם ערוץ זה אינו זמין, השפה פורצת דרך הידיים, הפנים והגוף ונקלטת באמצעות העיניים.
אם כך כדי לתקשר ולהעביר מסרים לזולת עומדים לרשותנו שני ערוצים:
א. הערוץ המילולי-שמיעתי המתבסס על איברי הדיבור והשמיעה ועל קולות המתממשים למילים ולהנגנה. בערוץ זה משתמשים בשפה דבורה.
ב. הערוץ הידני-חזותי המתבסס על מחוות הגוף – סימון באמצעות הידיים, הראש, הגבות, הלשון, השפתיים, הגֵּו (טורסו) וכו’. בערוץ זה משתמשים בשפה מסומנת.
שפות חזותיות-ידניות נוצרו באופן ספונטני ונצפו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה בחברות אנושיות ברחבי העולם. מתועדת היווצרותן של שפות סימנים בקרב אנשים חירשים ובתוך הקהילות החירשות, כגון שפת הסימנים בניקרגואה ושפת הסימנים של שבט א־סייד בנגב.
נוסף על כך יש תיעוד של היווצרות שפות חזותיות במקרים של הגבלות חברתיות חמורות על דיבור (למשל, שפות סימנים של נזירים ושל אלמנות בחברת Warlpiri באוסטרליה).
