דפנה

דַּפְנָה הוא שם נרדף לשם העץ עָר אָצִיל (השם המדעי: Laurus nobilis), ממייצגיו המובהקים של החורש הים־תיכוני. עלי דפנה נמכרים בשווקים ובחנויות התבלינים, והעץ נודע במיוחד הודות לצורה הסמלית של זרי הניצחון שקלעו היוונים הקדמונים מענפיו. מכאן מטבע הלשון “נח על זרי הדפנה” במובן ‘נהנה מן ההצלחה ואינו מתאמץ עוד’ – ביטוי המוכר מלשונות אירופה (כגון גרמנית, צרפתית, רוסית ואנגלית).

שם הצמח דפנה נשאל מן היוונית (Δάϕνη; בתעתיק Dafne). השם מופיע בתלמוד הבבלי, בדרך כלל בטקסט הארמי בצורה ‘דפנא’ ולצד המילה ‘הוצא’ (=ענפי דקלים). בעולמם של חכמי התלמוד הצמד “הוצא ודפנא” הם כינוי למחיצה פשוטה עשויה ענפים שהכנתה קלה. כך למשל מתירה ההלכה לסתום פִּרצה בחול המועד (שסתם כך אסור לעשות בו מלאכה) בהוצא ודפנא: “ומקָרין [לשון קירוי] את הפירצה במועד. כיצד מקרין? רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא” (מועד קטן ז ע”א).

כבר במקורות יש לשיח הדפנה שם שמי־עברי – עָר. הוא מופיע בארמית של התלמוד הבבלי: בקטע ארוך במסכת גיטין (סט ע”ב) מוצעים מיני תרופות ושיקויים למכאובים שונים; לטיפול במחלת מעיים ממליצה הגמרא לשתות “אנפקא דחמרא באטרפא דעראה” [=כוס יין בעלי ער].[1] רש”י על אתר מזהה: “עלה של עץ שקורין לוריי”ר”. lorier בצרפתית עתיקה הוא גלגול השם הלטיני (והמדעי בימינו) של הצמח – Laurus.

במקומות אחרים בתלמוד יש המזהים את האֹרֶן (הנזכר פעם אחת במקרא ופעם אחת במשנה) עם ער, דפנה: “עשרה מיני ארזים הם, שנאמר ‘אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו’ (ישעיהו מא, יט)”, ולפי אחת הדעות בתלמוד, שלושת העצים הנוספים הם “ארונים ערמונים אלמוגין”, ובהמשך מסבירים: “ארונים – עָרֵי [צורת רבים של ‘ערא’]” (ראש השנה כג ע”א; וכן בבבא בתרא פא ע”א). במסורת זיהוי זו של אורן אף צידדו כמה מן החוקרים בעת החדשה.

מופעים קדומים יותר של ער בספרות העברית קשים לפיענוח. לפי הצעת קריאה אחת (בטקסט שקריאתו מסופקת) הצמח נזכר כבר בספר בן סירא (מן הספרים החיצוניים למקרא, המאה השנייה לפנה”ס): “חסד כער לא תכרת” (מ, יז).[2] בספרים חיצוניים אחרים (ספר היובלים, צוואת שנים עשר השבטים) באה המילה ערא בגרסה הארמית תחת ‘דפנה’ בגרסה היוונית. אין חולק אפוא כי ער ודפנה חד הם: השם היווני והמושרש דפנה נקבע כשם העממי, ואילו עָר, הידוע מן העברית, הארמית והערבית (غَار), נקבע כשם הרשמי.[3]

השם דפנה ניתן בעת החדשה לבנות, כנראה בהשפעת כמה גורמים: (א) המגמה הרווחת בעברית להעניק לילדים שמות עצים (וּפִריים), כגון תמר, תומר, דקל, ארז, אורן, דולב, רותם, רימון, גפן, שקד, שקמה; (ב) הסיומת ־ָה נתפסת סיומת נקבה; (ג) השם הפרטי Daphne (לבנות) ניתן בחלק מלשונות אירופה על שם נימפה בשם זה מן המיתולוגיה היוונית.[4] שמו של הצמח לא נפקד גם מרשימת שמות המשפחה הלועזיים בישראל: לורברבוים ודומיו ניתנים על פי שמו של עץ הדפנה בגרמנית (Lorbeerbaum).

דפנה הוא שמו של קיבוץ בעמק החולה, אלא שהוא נקרא בשמו של יישוב קדום שנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות חז”ל (בדרך כלל בצירוף ‘דפני של אנטוכיא’).

____________________________

[1] בפסחים נו ע”א נזכר משקה בשם “שיכרא דדפנא”.

[2] לפי הצעת ההסבר – בניגוד לצמח אחר (קַרְמִית) שנזכר בפסוק קודם: “כקרמית על גפות נחל”.

[3] אף ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל משנת תשס”ג (2003) בחרה האקדמיה להותיר את השם הידוע דפנה לצד ער אציל ולהעיר כי מדובר בשם עממי. במילוני האקדמיה נזכר גם צמח אחר בשם דַּפְנִית – שמו המדעי הוא Daphne, אך כדי להימנע מבלבול הוחלט להעניק לו שם אחר.

[4] על פי הסיפור המיתולוגי הנימפה דפנה הפכה לצמח והוא נקרא בשמהּ.