ארבל

אַרְבֵּל הוא שם נפוץ בימינו לבנים ולבנות, אבל הוא קודם כול שם של מקום.

יישוב בשם ארבל, בצורה “בֵּית אַרְבֵאל” (בבי”ת רפה ובאל”ף נחה), מופיע לראשונה במקורות העברית בנבואת הושע: “וְכׇל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה” (י, יד). יש מן החוקרים שזיהו מקום זה עם היישוב הקדום ארבל בגליל התחתון, הידוע מימי בית שני כבר מספר חשמונאים ומכּתביו של יוסף בן מתתיהו. אחרים זיהו אותו עם יישוב קדום אחר בשם ארבל בהרי גלעד, בצפון עבר הירדן המזרחי – היא אִרְבִּיד, אחת הערים הגדולות בממלכת ירדן של ימינו.[1] גיזרון השם אינו ברור; אפשר שהוא קשור אל השורש אר”ב,[2] כמו בשמות מקומות מקראיים אחרים – אֲרַב או אֲרֻבּוֹת – אך קשה לדעת.

השם ארבל ידוע בימינו בעיקר כשמו של ההר שמצוּקיו התלולים מתנשאים מעל ים כינרת ממערב, ואולם זהו שם שניתן לו בעת החדשה, על פי שמו של היישוב הקדום שישב למרגלותיו. ארבל היא ככל הנראה עירו של החכם מַתאי הארבלי (לפי גרסה אחרת, ידועה יותר: ניתאי הארבלי) ממסכת אבות, ואף על שמו נקרא הר סמוך בימינו: הר ניתאי. כבר במקורות חז”ל מופיע גם הצירוף ‘בקעת ארבל’, ובהקשר זה ידוע סיפור נאה ואופטימי מן התלמוד הירושלמי:

דלמא [=מעשה]: “ר’ חייא רבא ור’ שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא [היו מהלכים בזו] בקעת ארבל בקריצתהּ [=בזריחתהּ] וראו איילת השחר שבקע אורהּ. אמ’ ר’ חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא… כך היא גאולתן שלישראל: כתחילה קימאה קימאה [בתחילה קמעה קמעה]; כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. (ברכות א, א; ד ע”ג ועוד).

ממקורות העברית ידועה הייתה ארבל כמקום פורה במיוחד: “סאה [של חיטה] ארבלית היתה מוציאה סאה סולת סאה קמח סאה קיבר סאה סובין סאה מורסן סאה גנינין” (ירושלמי פאה ז, ד; כ ע”א ועוד), וכן כמקום לייצור בגדי פשתן (“כלי פשתן הבאין מארבל” – קהלת רבה א, יח) שעל שמו אפילו נקרא כלי אריגה בשם “כּוֹש הארבלי” (תוספתא פרה יב, טז). בכתובת הארמית מבית הכנסת העתיק בחמת גדר נזכרו אנשי ארבל כנדבנים שתרמו לייסודו.

הצורה ‘ארבאל’ באל”ף על פי נוסח המקרא המסור בידינו מוכרת גם ממקורות חז”ל (אם כי הם המיעוט), ולדעת חוקרים היא הצורה המקורית (וסביר שמתחילה הייתה האל”ף הגויה, כמציינת הרכיב התאופורי ‘אל’, ולפי זה השם דומה לשמות דוגמת יִשְׁמָעֵאל, יִזְרְעֶאל), וממנה נוצרה בהמשך הצורה המקוצרת ‘ארבל’.

השם ארבל לבני אדם נעשה נפוץ בימינו, כשמות הרים אחרים שהפכו שמות פרטיים: סיני, נבו, גולן כרמל ותבור. כמו כן לא נפקד גם השיקול הצלילי: בשם ארבל ניכרים העיצורים השוטפים־צוללים ר ו־ל לצד העיצור א שנהגה לרוב ב”רכּות”, כתנועה ולא כעיצור ממש, והרי שהוא ערב באוזנם של הדוברים.

___________________________

[1] יואל אליצור מציע לזהותה עם העיר האשורית arba-il(u) (מילולית כנראה “ארבעה אלים”) – בימינו העיר הכורדית ארְבִּיל בעיראק.

[2] ואם אומנם מדובר בעיר הגלילית היושבת באזור תלול, משופע במערות מסתור ובמקומות מבצר – עשוי השם להתבהר.