זאב יעבץ

זאב יעבץ נולד בשנת תר"ח (1847) בעיר הפולנית קולנו על גבול פרוסיה המזרחית. בילדותו למד תנ"ך, עברית ושפות אירופיות. בשנת תרל"א (1871) נשא לאישה את גולדה פינס, אחות ידידו יחיאל מיכל פינס. לזוג נולדו חמישה ילדים והמשפחה קבעה את מושבה בוורשה, שם היה יעבץ שותף בעסקי ההוצאה לאור ומסחר הספרים של אביו. ואולם יעבץ החליט לזנוח את עולם המסחר ולהתמקד במחקר ובכתיבת הגות, ספרות ותולדות ישראל.

בשנת תרמ"ז (1887) עלתה משפחת יעבץ לארץ והתיישבה במושבה יהוד, שם עבד יעבץ כמורה (1888–1889). העברית הונהגה כשפת הדיבור של המשפחה, ויעבץ החל לחתום על מאמריו בשם העברי זאב תחת השם וולף, שבו נהג לחתום כשישב בוורשה. בארץ גיבש יעבץ תוכנית חינוכית אורתודוקסית־לאומית לילדי היישוב החדש בארץ ישראל.

בשנת תרמ"ט (1890) מונה יעבץ למנהל בית הספר בזיכרון יעקב ולרב המושבה מטעם הברון רוטשילד. כדי ללמד את מקצוע תולדות ישראל כתב יעבץ ספר לימוד עברי־לאומי ראשון להוראת המקצוע. פקידי הברון הצרו את צעדיו, ובשנת תר"ן פוטר יעבץ ממשרתו ועבר עם משפחתו לירושלים. יעבץ חבר לקבוצת משכילים לאומיים מסורתיים ששקדו על מיזמים תרבותיים חדשים, ובהם גיסו פינס, דוד ילין, יוסף מיוחס, אליעזר בן־יהודה, דב פרומקין ויואל משה סלומון. בירושלים עסק יעבץ בכתיבה וביצירה בתחומי התרבות העברית המתחדשת. הוא כתב ספר לימוד ומקראות והוציא לאור מאספים ספרותיים. במאספים פורסמו מחקרים וחידושים בלשון העברית.

עוד בצעירותו כתב יעבץ על עושרה של העברית ועל חשיבות תחייתה:

אמנם יודע אני להוקיר ערכה [של הגרמנית] כי עשירה היא ודבריה נשמעים לאדם רב, אך התערוך בעשרה ובגדלה אל העברית בעניה? אם תנץ בכל עדנת עלומיה כבת יהודה ביקהת זקנתה? אך מה זה אדבר! עוד לא זקנה, עוד לא יצא ממנה הדרה. כי מחדשת היא נעוריה לרגעים, וכל הנוגע בה כמוה יקדש.
(מצוטט אצל אסף ידידיה, לגדל תרבות עבריה, ירושלים תשע"ו, עמ’ 72)

בתוכנית הלימודים שכתב בשנת 1888 כלל את לימודי העברית כלשון חיה, והסביר שיש צורך בשפה מלכדת ליהודים בני עדות שונות:

לשון בני ישראל אשר היא רק לשון הקֹדש לבני הגולה צֹרך גמור היא בארץ ישראל, אשר ינהרו אליה זרע יעקב מאפסי ים מפאתי קדם מקצה הנגב ומאחרית צפון, היא לבדה המליץ ביניהם, הבריח האחד המבריח את כל אֹהל בת עמי מן הקצה עד הקצה. מה ירום לב איש ישראל בבֹאו אל ארץ אבותיו ובשמעו כי מן החכם באשי היושב על כסאו עד התגר הקטן הרוכל המחזיר בכפרים יודעים לדבר בלשון אבותיהם. […] והתמימים האלה לא ידעו בשעה שהם מנסים כֹח לשונם, בדברם על תורתם לאשכנזי או במכרם את סחורתם ליהודי הגרוזי, כי בריה המה בוראים. (הארץ [א], ירושלים תרנ"א, עמ’ 4)

יעבץ ראה בעצמו סופר שתפקידו לפתח את השפה הלאומית. הוא הטיף לדיבור עברי והמעיט בחשיבות של לימוד שפה אירופית. בשנת 1889 הצטרף לחברת "שפה ברורה" ששאפה להחיות את הדיבור העברי. כשנה לאחר מכן ייסד עם שותפיו את "ועד הלשון".

יעבץ סבר שיש לחדש מילים מתוך המקרא וספרות חז"ל, וכי רק במקרים חריגים אפשר לשלב בעברית מילה לועזית, ובלבד שתתאים לעברית מבחינה אסתטית:

הנה לשוננו לשון הנביאים ברום הגיונם, ולשון חכמי המשנה והתלמוד בכל פלפולם הדק והעמוק, נוחה מאד לבטא ולהביע כל דעה, ולתרגם מכל לשון, בלי שום אונס, אם רק ישכיל בעל הלשון לבחון היטב את טיב כל מלה, הנמצאה במקרא, במשנה ובחלק העברי שבתלמוד ובמדרשות, ולשמש בה לפי הראוי לה ועל פי טבעה, או למצֹא לדעה חדשה מלה יחידה, או מלה שתשמישה מועט בספרתנו [כך במקור], ואיננה נוהגת הרבה למען שמור את הדעה מתערובת דמיון. (פרי הארץ [א], תרנ"ג, עמ’ 42)

במאספים שערך יעבץ מתחילת שנות התשעים של המאה ה־19 ועד 1904 יוחד המדור "שפת ציון" לחידושי מילים בעברית ולעיון בדקדוק העברי. רבים מן המילים שאסף מן המקורות והחזירן לחיים נטמעו בשפה, ובהן יקום, אופי, תרבות, בעליל, סיעה, סירוגין, מתקבל, מאמץ, מערך, חיסכון, רהיטים, צווארון, מקטורן, פרחח, זיקוקים, קמצוץ, שרפרף, כעך ושבשבת. יעבץ חידש את המילים כביש, שעוונית, תעריף. עוד הוא חידש את השימוש במשקלים דוגמת קְטַלְטַל להבעת הקטנה דוגמת  כלבלב, חתלתול ועגלגל. נוסף על החידושים הללו הציע יעבץ שמות מיוחדים לימות השבוע על יסוד השמות הארמיים המופיעים בתרגום למגילת אסתר: חולית, רקועית, גנונית, נהורית, רחושית וערובית.

היו שביקרו את גישתו של יעבץ בחידוש מילים. קלוזנר התנגד להעדפה של יעבץ ליצור ביטוי מרובה מילים שכולן מן המקורות במקום מילה מחודשת אחת שאינה מופיעה בהם. לדוגמה, יעבץ הציע תמורת fontaine את הצירוף באר מתזת מימיה למרום, ואילו קלוזנר הציע את החידוש מזרקה.

עוד ביקר קלוזנר את השימוש של יעבץ במילים ארמיות מהתלמוד, ששורשן העברי אינו ניכר ומצלולן אינו מתאים לשפה העברית, למשל מקבעא, מקופיא ומזוודה.

בשנת תרנ"ז (1897) עזב יעבץ את הארץ בשל קשיי פרנסה. הוא השתקע בווילנה שבליטא ובסוף 1905 עבר לגרמניה. לאחר פטירת רעייתו השתקע בבלגייה, ומעט לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נדד עם משפחת בתו ללונדון, ושם המשיך את עבודתו המחקרית. יעבץ נפטר בלונדון בשנת 1924.

לאחר מותו התקיימה לזכרו אזכרה של ועד הלשון העברית. נשיא הוועד דוד ילין אמר כי יעבץ פנה אל הסופרים בני דורו "שבכרו חכמות נכר על חכמת ישראל, וביחוד את השפות הזרות על שפת־קדשנו", וקרא להם "לשוב אל מקורם, ולדלות ממנו את פניניו הרבים, המפוזרים בכל הספרות הישנה". חבר הוועד אליעזר מאיר ליפשיץ אמר כי חידושיו הרבים של יעבץ בשפה הם "חדושים אמתיים ונכונים שלא קלקלו את צורת השפה". באזכרה של "הסתדרות הפועל המזרחי" אמר משה אריה מירקין שיעבץ היה "בלשן בעל ערך גדול בהרבה מן הבלשנים המפורסמים", וכי בחידושיו "הוציא את הגנוז לאור עולם, ולא המציא סתם מלים זרות לרוח השפה והתרבות העברית" (דֹאר היום, 29 בפברואר 1924, עמ’ 4).

מפרסומיו: הארץ (תרנ"א); טל ילדות (תרנ"א); נגינות מני קדם (תרנ"ב); מכתב ממראות הארץ (תרנ"ב); חרבות לאתים (תרנ"ג); דברי ימי העמים (תרנ"ג–תרנ"ד); סדור עבודת הלבבות (תרפ"ב); ספר מקור הברכות (תשכ"ו); תולדות ישראל (תשעה כרכים, תרפ"ה–תרצ"ח).