“תחי שפתינו הקדושה”

במלאת מאה ועשר שנים למלחמת השפות

בימים אלו אנו מציינים מאה ועשר שנים לאירוע שטלטל את היישוב העברי ואשר נודע בשם “מלחמת השפות”. בסוף תרע”ג ובתחילת תרע”ד (1913–1914) התחולל מאבק נגד חברת ‘עזרה’ היהודית גרמנית, והוא נצרב בתודעה הציבורית כניצחון מוחץ של השפה העברית וכסמל לעצמאות לאומית ותרבותית. ואומנם המפלה של ‘עזרה’ הייתה צעד חשוב בהינתקות של תושבי הארץ מהתלות הכלכלית והרוחנית ביהדות אירופה.

*

השנים הרבות שחלפו מאז המאבק שייפו את סיפורו, החליקו את קצותיו המחודדים והפכו אותו למיתוס מרשים ומהודק – עלילת גבורה של “טובים” נגד “רעים”, ברוח סיפורי הניצחון מן ההיסטוריה של העם היהודי. דומה שזוהי דרכו של עולם – תהליכים מורכבים מתגבשים ברבות הזמן לסיפור פשוט וחד־ממדי, אלא שהארכיון חושף תמונה מעט אחרת. המסמכים המתעדים את מלחמת השפות מסגירים שמץ מן הרצונות הסותרים שהילכו בקרב בני הארץ, ואת בליל האינטרסים, השאיפות והפחדים של המעורבים במחאה.

מצבה של העברית בעשורים שקדמו ל”מלחמת השפות”

המאבק בחברת ‘עזרה’ צמח על רקע שלושה עשורים של מאמצים עצומים להחיות את הדיבור העברי. המהלך הזה, שאין לו אח ורע בשפות העולם, החל עם העלייה לארץ של אליעזר בן־יהודה בשנת 1881 והפעילות החיונית, שלו ושל שותפיו, לעידוד הדיבור העברי. במסגרת מאמצי ההחייאה הללו הוקמו בדי עמל מוסדות חינוך עבריים: תחילה בתי ספר יסודיים ובהמשך גני ילדים וגימנסיות, והם היו ל”איים” של תרבות עברית. המוסדות הללו לימדו את הילדים בני הארץ עברית, פעלו למען העשרת אוצר המילים העברי ותרמו להפצת העברית גם בקרב מבוגרים. המוסדות האלה קמו ופעלו חרף קשיים חומריים, לשוניים וחברתיים, והתנהלו ברובם בחסות חברות יהודיות אירופיות פילנתרופיות, ובראשן ‘כל ישראל חברים’, ‘אגודת אחים’ ו’עזרה’. כל מוסד חינוכי לימד בשפת הארגון שמימן את פעילותו (צרפתית, אנגלית או גרמנית), ולימודי העברית חדרו לכיתות בהדרגה ובמידה משתנה. שיעור העבריוּת של המוסדות היה תלוי בשאיפות של המממנים, ולא פחות מכך ברצון וביכולת של המנהלים ושל המורים בכל בית ספר וגן ילדים.

חברת ‘עזרה’ והעברית

חברת ‘עזרה’ נודעה דווקא ביחס חיובי כלפי העברית. התלמידים שהתחנכו במוסדותיה למדו לפחות חלק מן המקצועות בעברית, וביישוב שררה הסכמה רחבה שהחברה תורמת להפצת השפה. ואולם בסוף שנת 1913 עלו על שרטון יחסי ‘עזרה’ והמורים העבריים. הגוף המנהל של החברה (הקורטוריון) הודיע ש’עזרה’ תייסד בחיפה בית ספר גבוה ללימודים ריאליים, ושבו עברית לא תהיה שפת ההוראה הראשית. משמעות ההחלטה הייתה שהלימודים בטכניקום (הטכניון) העתיד לקום יתנהלו בעיקר בגרמנית, והחלטה זו ערערה את יסודותיו, הרעועים לכתחילה, של החינוך העברי.

התומכים בעברית ראו בהחלטת הקורטוריון לא רק משום בוז לשפה ולדובריה אלא גם סכנה ממשית לקיום השפה. אף שבשנת 1913 כבר היו בארץ – לראשונה זה מאות רבות של שנים – דוברי עברית כשפת אֵם, מספרם היה מועט, ואל הארץ הגיעו עולים רבים שעברית לא הייתה שגורה בפיהם. מחיי השפה חששו שקביעת הגרמנית כשפת ההוראה בטכניון תעודד הורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ולגימנסיות דוברות גרמנית, ולכן החלטת הקורטוריון העמידה בסימן שאלה את ההישגים שהושגו במאמץ ניכר מאז 1881. על כן מייד עם היוודע הידיעה על ההחלטה פתחו נציגים ביישוב העברי במאבק תקיף.

ראשית המאבק

במשך כשישה שבועות קדחתניים התקיימו בערים ובמושבות בארץ אספות מחאה נגד החלטת הקורטוריון, ומהר מאוד התרחב המאבק למוסדות ‘עזרה’ כולם. המוחים גייסו תמיכה בקרב המורים במוסדות החינוך של הרשת ורתמו גם את התלמידים ואת הוריהם. תלמידי בית הספר לבנים של חברת ‘עזרה’ ביפו החלו לשבות, וגם מוריהם הודיעו שיעברו ללמד את כל המקצועות בעברית ויהי מה. בירושלים שבתו תלמידי הסמינר למורים במטרה להפעיל לחץ על הגוף המנהל הגרמני.

עמדות מורכבות

עיון במסמכי התקופה מלמד שהמאבק לא היה פשוט כלל ועיקר וכי כוחות שונים משכו לכיוונים מנוגדים. אין מדובר רק בשני הניצים – הקורטוריון מזה ותומכי העברית מזה; מלבדם התייצבו משני צידי המתרס גם קבוצות בעלות “נאמנות כפולה”, ובראשן המורים במוסדות ‘עזרה’, שהיו מחויבים לא רק לעברית ולמחייהָ אלא גם לרשת הגרמנית, שהייתה מקום עבודתם ומקור פרנסתם. מעט מהדי המאבק הזה משתקפים בהצהרה שפרסמה הנהלת בית הספר של ‘עזרה’, היושבת בארץ, אל הורי התלמידים של בתי הספר:

אנשים מן החוץ מחוסרי רגש אחריות מסיתים את ילדיכם נגד בתי הספר שבהם לומדים הם. הִזהרו מפני האנשים האלה, כי כוָנתם לא רצויה, כוָנתם להרֹס ולא לבנות. חוסו על ילדיכם והשגיחו עליהם בעינַים פקוחות! בתי הספר פתוחים כמנהגם.

הורי התלמידים נדרשו אפוא להחליט אם לשתף פעולה עם השובתים, או להמשיך לשלוח את ילדיהם למוסדות הלימוד, ובכך לפגוע במאבק למען השלטת העברית. ואפשר רק לשער שכל הורה ידע שההחלטה שיקבל תשפיע השפעה ישירה על מעמד משפחתו ועל עתיד ילדיו ביישוב העברי הקטן. ואומנם היו הורים שהתנגדו לשביתות וזעמו על ההפרעה של הסדר הציבורי. לדוגמה, בגילוי דעת פומבי גינתה קבוצת אבות את ההורים אשר עוררו, להשקפתם, את המהומה. המילים החריפות רומזות על קרע של ממש בקבוצת ההורים:

מרשים אנו לעצמנו לשאֹל אותכם, באיזו רשות עשיתם את כל המעשים המגונים? מי הרשה לכם, או לאי אלה מכם, למשֹך אחריכם את כל המון הילדים שילכו אחריכם? שזה נגד רצון הוריהם! למה הפחתם רוח מרד בלִבות הילדים הרכים והבאתם עליהם שואה רוחנית. ערבוביה ואי סדרים שוררים היום בעולמו הקטן של הילד הרך, כי אתם הפרעתם את המנוחה והסדר שבחיי הילד. ועוררתם מלחמה בין הורים ובנים. ראו נא עד כמה יכולה פזיזות לקלקל יותר מלהועיל. יותר הרסתם מאשר בניתם. הניחו לכם דרך זו שבחרתם לכם. […] מה המה כל האיומים והחרמות שלכם. האם בכֹח זה אתם חפצים לכבֹּש לכם אופקים רחבים בתוך עולמנו הירושלמי השקט.

ההורים החתומים הצהירו על תמיכה גמורה במוסדות ‘עזרה’ ודרשו להפסיק לאלתר את המחאה הנמרצת:

הורי חניכי בית־הספר, מכיר [כך במקור] בזכות קיומם של בתי הספר של “עזרה” בתור בתי ספר יהודים עברים, ירושלמים, המתחשבים עם דעת ההורים, ועם תנאי ודרכי המקום. […] ואל תוסיפו להפריע את מנוחתנו ושלומנו, ואידיאל קדוש הוא למחנך העברי ולמתעסק, לעבֹד שכם אחד על שדה החִנוך העברי שדעת הצִבור הירושלמי נוחה מהם.

התנתקות מחברת ‘עזרה’

בשלב מסוים הבינו תומכי המאבק שכדי להשיג ניצחון עליהם להתנער לגמרי ממוסדות החינוך של ‘עזרה’, כלומר להקים בתי ספר וגני ילדים חדשים וכך להתנתק מן החסות הכובלת של החברה הגרמנית. בלא הבטחה לתקציב קבוע, בלא מבני קבע או ספרי לימוד נפתחו מוסדות לימוד חדשים כמעט בן לילה, ואליהם הוזמנו תלמידי ‘עזרה’. קבוצת מורים נחושה “ערקה” מבתי הספר של ‘עזרה’ אל בתי הספר וגני הילדים החדשים, וכדי למנוע ממוסדות ‘עזרה’ להשתקם הוכרז כי חרם יוטל על כל מורה שיבקש לעצמו משרה ב’עזרה’ תחת המתפטרים. צעד זה היה יעיל והכריע במידה רבה את המאבק, אך המסמכים ההיסטוריים מלמדים שגם בשלב הזה היו ביישוב העברי מי שהתנגדו לו בתקיפות. כך למשל פנו בטבת תרע”ד (ינואר 1914) נציגי ועד הורים אל דוד ילין, וביקשו ממנו ומשותפיו שלא לכפות על התלמידים את המעבר לבתי הספר החדשים:

אל תכופו הר כגיגית על ההורים ועל הילדים ללכת דוְקא אל בתי הספר החדשים אשר לא כלִבָם!
עצרו בעד הצעירים לבל ישתמשו במעשי אלִמות נגד אלה אשר לא כדרכם דרכיהם ולא כמחשבתם מחשבותיהם!
אדון נכבד! הננו פונים […] בהכירנו אותו להיותר מתון שבחברינו. וכי אנו בטוחים כי ישתמש בכל כֹח השפעתו לעזור בעד כל המעשים התעתועים המתרחשים בימים אלה לעימות. כי כבר נגדשה הסאה! הֵרָגְעו!! זו היא הקריאה היוצאת מעומק לבנו.

דוד ילין ומשפחתו במלחמת השפות

לא בכדי פנו ההורים דווקא אל דוד ילין. ילין היה משותפיו הבולטים ביותר של אליעזר בן־יהודה, חבר ועד הלשון וממובילי החינוך העברי בארץ. הוא כתב ספרי לימוד חשובים וקידם הקמה של מוסדות חינוך עבריים. נוסף על כך ילין לימד כעשרים וחמש שנה במוסדות ‘עזרה’ והיה סגן מנהל בית המדרש למורים בירושלים, שהפעילה ‘עזרה’. ילין היה מחויב אפוא לתחיית הדיבור העברי, ומצד שני נודע במתינותו ובנאמנותו לחברה הגרמנית. יתר על כן, כפי שהראתה בפירוט ד”ר עפרה מייטליס בספרה “בדרך האמצע – דוד ילין: סיפור חיים” (תשע”ה), ההצטרפות של ילין למחאה נגד ‘עזרה’ התעכבה בשל טעמים מגוונים, ובהם גם הטעם הכלכלי: פרנסתו של ילין הייתה תלויה ב’עזרה’ והוא אף היה צפוי לקבל מענק כספי נאה במלאת חצי יובל לעבודתו בחברה.

מעט מן המתח שילין היה שרוי בו בעצם ימי המאבק משתקף בתכתובות הפרטיות של בני משפחתו. באותה התקופה ישב במצרים שמריה ילין, אחד מבניהם של איטה ודוד ילין, וכל בני המשפחה דיווחו לו על ההתפתחויות. ציפורה הויזדורף, ארוסתו של שמריה, מספקת לנו תיאור חי של המציאות בארץ בסוף נובמבר 1913:

ירושלים ויפו כמרקחה. הכל רץ. הכל מדבר על הפולתיכנקום [הטכניון]. עברית גרמנית. […] ביום שני העבר ביום שנסעת היתה […] מחאה נגד הפולי… זה היה בחצר הגמנסיה [הגימנסיה העברית הרצליה] החצר היתה מלאה. הנואמים היו: מוסנזון, גוטמן, דזנגוף, ועורך הפועל הצעיר, אהרנוביץ. הם נאמו מצוין. כל תלמידי הגמנסיה היו לבושים סרטים ועליהם כתובים מאמרים שונים [סיסמאות]. מלחמה בעד שפתינו. תחי שפתינו הקדושה. ועוד ועוד. הוציאו דגל – וגם עליו היו כל הפתגמים האלו. בסוף יצאו כֻּלם בשירה ועברה בתהלוכה בכל רחובות תל אביב, נוי צדק ועוד […] ואף הלכו בתהלוכה ובאו עד בית ספר עזרה ושם צעקו והרעישו את העולם.

ציפורה עצמה הייתה גננת בגן ילדים של ‘עזרה’ ונדרשה להחליט אם להצטרף לשובתים או להמשיך לעבוד. במכתבהּ סיפרה שמנהלות המוסד ביקרו אותה כדי לברר את עמדתה:

אני רק החילותי לכתֹב את מכתבך זה והנה שלֹשת [כך במקור] המנהלות נכנסות אילינו. […] אמרתי להם שאני אעשה יחד אִתם כמו כֻּלן ולא אצא מן הכלל.

בסוף כסלו תרע”ד התפנה ילין לכתיבת מכתב לבנו, ומדבריו עולה ההבנה שלא יוכל עוד להימנע מצעדים מרחיקי לכת:

צר לי כי עד כה לא עלה בידי לכתֹב אליך וגם עתה אינני יכול להאריך כי מֹחי וראשי טרודים. עתה היא עת המלחמה לשפה העברית בבתי ספרנו ואנכי הנני העומד בראש התנועה והעבודה. מחר אתראה עם דר’ נתן ונשמע החלטתו. כנראה אתפטר אנכי ועוד ארבעה עשר מורים בפעם אחת ובתי ספר חדשים יפתחו.

התפטרות המורים וכניעת חברת ‘עזרה’

ילין אכן נפגש עם ד”ר פאול נתן, המזכיר של חברת ‘עזרה’, אך שום פשרה לא הושגה והתפטרות המורים יצאה לפועל. עם ההתפטרות נאלצה חברת ‘עזרה’ להודיע ששפת ההוראה בטכניון תהיה עברית (אם כי לא בכל מקצועות הלימוד ולא באופן מיידי), ובוטלה התוכנית להקים בית הספר תיכון ליד הטכניון. הניצחון הושג בפברואר 1914, אך אחריו צריך היה לשכנע את הורי התלמידים לשלוח את ילדיהם למוסדות חדשים שזה מקרוב קמו. המורים של בית הספר העברי החדש לבנות בירושלים הודיעו על הקמת בית ספר חדש, וקראו להורים לתת בהם אמון ולשלוח את בנותיהם ללמוד במוסד:

אנחנו, מנהלת ומורי ביה”ס לבנות, החתומים מטה, מודיעים אתכם בזה, כי היום אנחנו יוצאים מח’ ה”עזרה” ופותחים את בית הספר הזה במקום אחר. נשארים אנחנו כלנו כמו שהיינו זה כמה שנים, ונעבֹד גם להבא, כמו שעבדנו עד היום. ח’ ה”עזרה” הראתה בזמן האחרון עד כמה אינה מתחשבת עם כל צרכי עמנו ולאֻמנו. […] ובשביל שאי אפשר לנו, למורים, ללכת הלאה בדרך זו אנחנו מתפטרים מֵעֻלָהּ של החברה הנזכרת, ובעזרת כל חובבי החִנוך העברי וכל קדשינו בארצנו אנחנו פותחים את בית הספר לבנות הזה על בסיס חזק וקַים. […] בטוחים אנו, אבות נכבדים, כי כֻּלכם, כֻּלכם תשלחו בנותיכם אלינו ותאמינו בנו בעתיד, כמו שהאמנתם לנו עד היום – ובנותיכם תגדלנה לבנות ישראל כשרות ונאמנות לעמן ולדתן.

עוד נכתב במודעה שכתובת הדירה שבה ישוכן בית הספר החדש תפורסם למוחרת היום בלוח המודעות, ומן הדברים משתמע שערב ההקמה של המוסד החדש טרם נמצא לו משכן הולם. ואולם עובדה זו לא עצרה את המורים מפתיחתו.

חרף הבקיעים שסדקו את חומת המוחים נגד ‘עזרה’, מלחמת השפות נרשמה בתולדות היישוב כהצלחה גדולה וכסמל לעצמאות תרבותית, לשונית ולאומית. היה זה מפגן חד־פעמי, מותח ומרגש של מהלכים נמרצים למען עתיד מערכת החינוך; מפגן שבו שילבו ידיים מורים, הורים, תלמידים והציבור הכללי מתוך הבנה שהכשרה מיטבית לדור הצעיר היא ערך משותף ורב חשיבות.

 

ד”ר נטע דן חוקרת במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.
המחברת מודה לעמנואל ילין על הסיוע באיתור המכתבים מאת בני משפחת ילין ועל המידע על אודותיהם. גילויי הדעת המצוטטים כאן שמורים בארכיון הציוני המרכזי.