שקט ושתיקה

לא פעם אנו נשאלים אם יש קשר גיזרוני בין שקט לשתיקה. התשובה על כך אינה מוחלטת.

לכאורה אין כל קשר בין המילים שהרי השורשים שלהן שונים: שק”ט ושת”ק מתאימים זה לזה רק באות השורש הראשונה שלהם. ובכל זאת קרבת שתי אותיות השורש האחרות (קט – תק) – גם אם אינן באותו הסדר – וקרבת המשמעות של השורשים מצריכות בחינה מדוקדקת יותר של השאלה.

מהו שקט?

השורש שק”ט ותיק בעברית ורגיל מאוד כבר במקרא: “וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה” אנו קוראים  לא פעם בספר שופטים; “בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם” נאמר מפי הנביא ישעיהו (ל, טו); “לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז” אומר איוב (ג, כו); ואכן ברוב הפסוקים במקרא נקשר השורש בשלווה, ברוגע ובביטחון. רק פה ופה נראה שהרוגע מתבטא גם בדממה: “לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר” (ישעיהו סב, א); “אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל” (תהלים פג, ב).

שם העצם שֶׁקֶט בא במקרא רק פעם אחת – בדבר אלוהים אל דוד על שלמה: “הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו” (דברי הימים א כב, ט). כאן כמובן שקט הוא ‘שלווה’. לצידו רווחת יותר במקרא באותו המובן צורת המקור הַשְׁקֵט, כגון “וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם” (ישעיהו לב, יז).

יש חוקרים הסוברים כי הוראתו הבסיסית של השורש שק”ט – כפי שהעלתה השוואה שעשו לשפות שמיות אחרות – הייתה נפילה, שקיעה, שמיטה.[1]

בימינו מבקשים המורים מתלמידיהם ‘שקט בכיתה’, ונראה שמשמעות זו נוצרה בעברית רק בעת  החדשה. הקשר בין מנוחה ורוגע לדממה ברור, והמעבר טבעי. ולכן בכתבי סופרי ההשכלה של המאה ה־19, כשכתבו צירופים כגון ‘דממה ושקט’, קשה להחליט אם הייתה כוונתם לזוג נרדפות או אם התכוונו ל’דממה ורוגע’.[2]

מהי שתיקה?

בלשון חז”ל (וכן בארמית) אין ספק ששתיקה היא – כבימינו – היפוכם של דיבור והשמעת קול. כך למשל אנו קוראים “ר’ מאיר אומר: ‘ה’ יִלָּחם לכם’ – אם כשתהיו שותקין ה’ ילחם לכם, קל וחומר כשתהו נותנין לו שבח” (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ב). גם משותק בלשון התוספתא הוא מי שניטל ממנו כושר הדיבור: “היה חולה ומשותק; אמרו לו: היכן מעשר שני שלך? הורן באצבעו כך וכך הן” (מעשר שני ה, ח).

ואולם במעט הפעמים שהפועל משמש בעברית המקרא (המאוחרת) נראה ששתק עניינו יותר רגיעה מדממה. כך במשלי שוכך המדון או נפסק כשאין מי שמחרחר ריב – כפי שהאש כָּבָה כשאין עצים: “בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן” (כו, כ). בתחילת ספר יונה, עת מתחוללת סערה והאונייה בסכנת טביעה, מחפשים המלחים דרך להשקיט את הים: “וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו [המלחים אל יונה] מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם” (יונה א, יא–יב). עם זאת בתהלים רגיעת גלי הסערה נקשרת לדממה: “יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה, וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם. וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ, וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם” (קז, כט–ל).

*

אנו רואים שבעברית משמשים שורשים משורשים שונים להבעת ‘אי־השמעת קול’, וחוץ משת”ק נזכיר את אלה:

א. אל”ם, שממנו כמובן אִלֵּם והפועל נֶאֱלַם (וכן המושג המופשט אֵלֶם). למשל: “בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד” וגו’ (יחזקאל כד, כז).

ב. דמ”ם, שממנו המילה דְּמָמָה ופעלים כגון יִדֹּם ונָדַם, ושורשי המשנה דמ”י ודו”ם, שמהם מילים דוגמת דּוּמָם ודוּמִיָּה. לשורשים אלו גם המשמעות ‘הפסקה’, ‘חוסר תזוזה’ – וכבר עמדנו על הקרבה בין שתיקה לרגיעה – כזכור למשל מבּקשת יהושע במלחמתו באמורי: “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה’… וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד” וגו’ (י, יב–יג); וכמוכר בימינו מן הפקודה ‘עמוד דום’.[3]

ג. הס”י – מוכר בעיקר ממילת הקריאה הַס! (“בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס” – עמוס ח, ג), מילה היכולה לנטות כציווי (הַסִּי ‘שִׁתְקִי’, הַסּוּ ‘שִׁתְקוּ’). הפועל הִסָּה (הס”י בבניין פיעל) מובנו הרגיל דווקא ‘הִשתיק’ ולא ‘שתק’.

ד. חר”שׁ, הקשור כמובן לחירשות. ממנו בראש ובראשונה הפועל החריש, כגון “וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ” וגו’ (שופטים יח, יט), ותואר הפועל חֶרֶשׁ.[4]

ה. חש”י, שממנו הפעלים חשה והחשה, כגון “עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר” (קהלת ג, ז), ובלשון חז”ל (ב)חשאי.

הן בשורש הזה הן בשורש הקודם אפשר לראות שאי־השמעת קול – הקשורה כפי שראינו בחוסר תזוזה, ברגיעה ובהפסקה – יכולה לעלות גם כדי אי־עשייה. כך נראה מפסוקים דוגמת “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן” (שמות יד, יד), “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל עֲבָדָיו: הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם” (מלכים א כב, ג).

ו. סכ”ת, שממנו רק פעם אחת במקרא הפועל הִסכית: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ” (דברים כז, ט). בגלל ייחודו ושכנותו לפועל שְׁמַע אנו מייחסים לו את המשמעות ‘שְׁמע’, ‘הקשב’, אבל משמעו ‘שְתוק’ – כפועל המקביל לו בערבית سَكَتَ (סַכַּתַ), המוכר בעיקר מן הציווי אֻסְכֻּת ‘שתוק’.[5]

*

נחזור עתה לשאלה שפתחנו בה: האם שק”ט, שת”ק ואולי אף סכ”ת קשורים זה בזה?

על התשובה לשאלה אין תמימות דעים. מחד גיסא מפתָּה קרבת המשמעות והצלילים; מאידך גיסא נדרשים כמה וכמה הסברים כדי להראות קשר גיזרוני בין שת”ק, שק”ט וסכ”ת. קשר כזה אינו בלתי אפשרי אבל אינו פשוט: לשם כך גם נדרש שׂיכול עיצורים (במקרה זה החלפת סדר שני עיצורי השורש האחרונים), כתופעה המוכרת למשל במילים כֶּבֶשׂ – כֶּשֶׂב; וגם נדרש אובדן נחציוּת או קבלת נחציות: העיצורים טצ”ק הם העיצורים הנחציים בעברית, ולעיתים קורה שעיצורים נחציים מאבדים את נחציותם או לחלופין שעיצורים לא נחציים הופכים נחציים בקרבת עיצורים נחציים אחרים. כך כידוע קרה בעברית לפועל כגון הצטדק (שהחל דרכו כ־*התצדק ולאחר שׂיכול עיצורים היה אמור להיות *הצתדק); וכך לשורש העברי קטל מקביל בערבית השורש קתל ובארמית העתיקה גם קטל גם קתל וגם כטל.

בין שהשורשים קשורים זה לזה ובין שלא – נאחל שיתקיים בנו הכתוב:
“וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד” (ירמיהו ל, י).

____________________________

[1] בעברית מוצאים לכך חוקרים עדות חוץ־מקראית באחד ממכתבי לכיש (מתקופת בית ראשון), שבו נמצא כתוב “לרפת ידיך… קט ידי ה…”, ונהוג לשחזר ‘לְרַפֹּת ידיך [ולשַׁ]קֵּט/[ולהַשְׁ]קִט ידי ה[אנשִם]’, צירוף שמשמעותו אולי ‘לשמוט/להשמיט את ידי האנשים’. בלשון חז”ל מדובר על ‘ראש שקוט‘ או ‘צוואר שקוט ושמוט’. וראו גם לדברים כאן על העוף שְׁקִיטָן (פלמינגו).

[2] למשל אצל יוסף שיינהאק “וכבוא השמש בהיות דממה ושקט בבית”. אין לתמוה שאותם השורשים בעברית מביעים גם שתיקה וגם רוגע (ראו להלן שת”ק ודמ”ם); וכן מילים בשפות אחרות, כגון quiet באנגלית.

[3] גם באנגלית silent standing פירושה ‘עמידת דום’, כלומר גם בלי השמעת קול וגם בלי תזוזה.

[4] הקשר בין אי־דיבור לחירשות ברור: החירש אינו שומע את הנאמר, ולכן גם אינו יכול להגיב לו. מן השורש חר”שׁ גם פעלים בשירה המקראית בבניין קל, כגון “אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל” (תהלים פג, ב). ואולי משמעות “אַל תֶּחֱרַשׁ” איננה ‘אל תשתוק’ אלא ‘אל תהיה חירש’, כלומר אל תאטום אוזניך’.

[5] מן ההבנה ‘הקשיב’ נוצרו בימינו המילים תַּסְכִּית, מַסְכֵּת (סטתוסקופ) והֶסְכֵּת (פודקאסט).