יחיאל מיכל פינס

יחיאל מיכל פינס נולד בשנת 1843 בעיירה רוז’ינוי שבפולין. הוא קיבל חינוך מסורתי מהרב מרדכי גימפל יפה וכן חינוך כללי. ב־1859 נישא לחיה ציפה (צפורה), בתו של הרב שמריהו לוריא. בשנת 1878 עלה לארץ ישראל כנציג “קרן מזכרת משה מונטיפיורי” וב־1883 הצטרפו אליו רעייתו וארבע בנותיהם.

פינס האמין בשילוב בין היהדות לציונות והשקפותיו היו בסיס לתנועת המזרחי. הוא פעל ליישוב הארץ: גאל את אדמת גדרה למען ראשוני הביל”ויים (1884) וחלק מאדמות פתח תקווה, פתח בירושלים בית מדרש לבעלי מלאכה (1882), עזר להקים שכונות בירושלים, ובהן ימין משה וזיכרון משה, והשתתף בייסוד “ועד חלוצי יסוד המעלה”. היישוב “כפר פינס” נקרא על שמו. פינס פרסם מאמרים רבים בארץ ובחוץ לארץ.​

פינס היה הראשון שהסביר פנים לאליעזר בן־יהודה לאחר עלייתו לארץ (1881) ואף אירח אותו בביתו בירושלים. פינס תמך בבן־יהודה תמיכה ציבורית, ויחד הם הקימו ב־1881 את אגודת “תחיית ישראל”, שמטרתה העיקרית הייתה פיתוח השפה העברית. בן־יהודה סיפר שפגישתו עם פינס הייתה בבחינת אבן הפינה “לתחיית הלשון העברית בדיבור־פה בארץ ישראל”.[1] בהמשך ייסדו בן־יהודה, פינס ושותפים אחרים את חברת “שפה ברורה” ואת “ועד הספרות” (תר”ן, 1889), שהיו הגלגול הראשון של ועד הלשון העברית. פינס היה חבר ועד הלשון מהקמתו המחודשת ב־1905 ועד מותו. אף שפינס היה רב וקיים אורח חיים דתי הוא היה מתון וגילה פתיחות לאנשים שונים ממנו, ובהם גם בן־יהודה.

[1] אליעזר בן־יהודה, החלום ושברו, 1978, עמ’ 101.

במסגרת הפעילות הספרותית והעיתונאית של פינס ככותב, כמתרגם וכעורך הוא חידש מילים רבות בתחומי המדע וכן מילים יום־יומיות. מקצת מחידושיו התקבלו בשפה. פינס סבר שיש לחדש מילים נחוצות, אך התיר את השימוש במילים לועזיות עד שיימצאו להן חלופות עבריות ראויות.

מחידושיו שהתקבלו: הערצה, הפתעה, זרחן, חמצן, מחוג, נואם, סגול, עגבנייה, פחמן, זהות, שעון, תנוחה.

נוסף על חידושי המילים הציע פינס לחדש את בניין “התפועל”, על פי הערבית, אשר מורה על פעולת גומלין בין שני עצמים. הוא הציע למשל את הפעלים “התקורב” ו”התרוחק”.

בתמוז תר”ע (אוגוסט 1910) ביקש מאיר דיזינגוף מפינס לעיין במילים שחודשו בספר הלימוד “שִעורי הסתכלות וידיעת המולדת” (קוהלת, תרע”ב). את הספר כתבו יוסף עזריהו (אוזרקובסקי), מרדכי אזרחי (קרישבסקי) ויחיאל יחיאלי, והוא נועד להכיר לתלמידים הצעירים את העולם הסובב אותם. הפנייה אל פינס מעידה על המוניטין שיצא לו כאיש לשון מוערך וכחדשן בשפה.

לכבוד הרב י. מ. פינס […]

ח’ [חברת] קוהלת נגשת להדפיס ספר לשעורי הסתכלות, שנתחבר ע”י המורים קרישבסקי, אוזרקובסקי ויחיאלי.

המחברים הנ”ל הוכרחו להשתמש במלים רבות שהוראתן מסֻפקה, והועד של “קוהלת” יחד עם המחברים החליטו להציע מלים אלה לפני כבודו ולפני ה’ ה’ [האדון הנכבד] דוד ילין והד”ר מזיא בבקשה שתעיְנו בהן ותשמיעונו את חוַת דעתכם. […]

היום שלחנו ע”ש ה’ ד. ילין את רשימת המלים, ואתם הואילו נא ומלאו את בקשתנו לגמֹר את העבודה במוקדם האפשרי, כי למשפטכם אנו מחכים בהתחלת הדפסת הספר.

ברגשי כבוד ובברכת ציון

היו”ר מ. דיזינגוף […]

במהלך העבודה על ספרו “תורת מעשה בראשית” (1893) ניסח פינס מדרג הקובע את הדרכים המועדפות לחידוש מילים בשפה. לטענתו, הדרך הטובה ביותר לחידוש השפה היא שימוש במילים מהתנ”ך ומהתלמוד, גם אם לא במשמעותן המקורית: “הגדולה שבמעלות למלה החדשה אם איננה חדשה”. עמדה זו הוסיפה וממשיכה להיות נר לרגלי מחדשי העברית עד היום.

פינס סבר שמילים חדשות צריכות להיות יצוקות במשקל עברי: “שתהיה למלה משקל לשון הקודש, רק אז תרצה לנו גם אם ממעי יוָן או רומי יצאה”.

פינס הסביר שדרך טובה פחות לחידוש מילים היא שימוש במילים עבריות מן המקורות, שנוצקו במשקלים ובבניינים חדשים. דרך טובה עוד פחות היא שימוש במילים השאובות מערבית או משפות אחרות, שמשקלן עברי: “מעלה פחותה ממנה למלות הערביות או אפילו מלות שאר הלשונות אם רק משקל עברי להן”. הדרך הפחות רצויה לחידוש מילים היא שימוש במילים משפות זרות, המקובלות בכל הלשונות, אשר אינן יצוקות במשקלים עבריים. במקרים אלו המליץ פינס לקרב את המילים לעברית: “ומעלה הפחותה שבפחותות למלות השפות הזרות שאין משקל עברי להן שנתקבלו בכל הלשונות. ובכל זאת כל כמה שאפשר לקרב מבטאן שיהיה דומה למבטא העברי אתה מקרבו”.

פינס דחה שמות עצם המורכבים משתי מילים בגלל הקושי להטות אותם. לדוגמה, הוא הציע את שעון תחת הצירוף מורה שעות ואת מחף תחת מטפחת אף.

בספריו כתב פינס בסגנון מקראי או תלמודי. בהקדמה ל”ספר הכֹּח” קרא לכותבים לשמור על הסגנון העברי, והסביר כי שינוי הסגנון עלול לשבש את יסודות הלשון:

מלים מחֻדשות כי תבואנה בשפה, בין אם ממקום קדוש תהלכנה ובין אם על אדמת חול צמחו; בין אם יצירות חדשות מחומר קדום הנן, ובין אם בריאה חדשה נבראו יש מאין – לא תקלקלנה את טעם השפה במאומה. […] אבל בהִשָנות סדרי הסגנון ישתנו סדרי בראשית, כי כפרצוף פנים לאדם כן הסגנון לשפה: מידי הטבע נתון הוא לה, ובשנותה אותו ושִנתה גם את טעמה, וחדלה להיות שפה והיתה ללעוג. […] אם באמת ותמים אתם אומרים להשיב את העלובה הזאת לתחיה? העשירוה נא במלים ושמות ככל אשר תמצא ידכם – אבל בסגנונה אל תשלחו יד, או אז תהי שפתכם מובנת לכל איש ישראל בכל תפוצותיו.

לאחר מות פינס בשנת 1913 סיכם חתנו דוד ילין את פעילותו כמחדש, וכתב שפינס הוא “הגדול במחדשי מלים למושגים ועצמים החסרות בה, ואחד מבעלי הסגנון היותר מצוינים שבדורנו”.

מפרסומיו: ילדי רוחי (1872); משנת עולם קטן (עורך, 1886); תורת משפטי תורגמא (תרגם עם דוד ילין, 1887); ספר הכֹּח (בעקבות בלפור סטוארט, 1894); כתבי משפחה עברית (תרגם, 1897); צרור פרחים (1931); כתבי יחיאל מיכל פינס (1934–1938).