יואב
השם יוֹאָב הוא מן השמות העבריים האהובים בעת החדשה.
יסודו בשמו של שר צבאו של דוד המלך – יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, מצביא דגול ואיש רב מעללים. מימרתו המפורסמת “חֲזַק וְנִתְחַזַּק (בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ)” (שמואל ב י, יב) בשעה שהיה מוקף משני עבריו בצבא ארם וצבא עמון, אומצה כלשון של ברכה וחיזוק הנאמרת אחר סיום הקריאה בתורה בבית הכנסת ברבות מקהילות ישראל (יש שאומרים ‘חזק’ אחר כל קריאה ויש שאומרים ‘חזק חזק ונתחזק’ בסיום כל חומש).
כשמות רבים בתנ”ך גם השם יוֹאָב הוא שם תאופורי – כלומר שם הנושא את שם האל או את כינויו. בשם זה מובעת קרבה מיוחדת לאל – ‘ה’ הוא אב’. שם מקראי דומה, בסדר הפוך, הוא אֲבִיָּה (או אֲבִיָּהוּ).[1] ברוח השמות יוֹאָב ואֲבִיָּה מוצאים בתנ”ך גם את השמות אֲבִיאֵל ואֱלִיאָב, היינו ‘האל הוא אב’ או ‘האל הוא אבי’. כמו כן לצד ‘אב’ יש שמות תאופוריים במקרא ברכיב ‘אח’: אֲחִיָּה (וגם אֲחִיָּהוּ) ויוֹאָח.
בממצאים חוץ־מקראיים נמצא השם בכתיב יהואב (המקביל אל השם יואב מן המקרא) שלוש פעמים במכתבי ערד; וכן בבוּלוֹת (חרסים או מתכות שמוטבעת עליהם חותמת) מימי בית ראשון שמוצאן לא נודע. בבולות אחרות מימי בית ראשון נמצא השם אביו,[2] המקביל כנראה אל השם אביה(ו) מן המקרא; באחת מהן נכתב שהוא “עבד עזיו” – וחוקרים משערים שהכוונה היא לעוזיהו מלך יהודה. הסיומת ־יו היא המקבילה בניב הצפוני לסיומת ־יהו בניב שביהודה.
מלבד יואב בן צרויה ידוע השם יואב בספרי בית שני כשמם של שני אישים אחרים: אחיינו של השופט הראשון עתניאל בן קנז: “וּבְנֵי קְנַז עׇתְנִיאֵל וּשְׂרָיָה… וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יוֹאָב”; עליו נאמר שהוא היה “אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים” (דברי הימים א ד, יג–יד). יואב אחר הוא שמו של ראש משפחה נודעת בימי שיבת ציון.
ברשימות היחס בדברי הימים נזכר מקום בשם עַטְרוֹת בֵּית יוֹאָב, ומן ההקשר נראה שהיה זה מְקום יישוב בסְפר המדבר סמוך לבית לחם, ולדעת חוקרים אפשר שהשם מכוון לנחלתו של יואב בן צרויה, שכן גידוליה מתאימים לאזור זה: “רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים” (שמואל ב יד, ל) וכן שהוא נקבר “בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר” (מלכים א ב, לד).
בימינו יואב הוא שמהּ של מועצה אזורית רחוקה משם, בשפלת יהודה. היא נקראת כך על שם לוחם הפלמ”ח יואב, כינויו של יצחק דובנו שנפל במלחמת השחרור. בשמו נקראים גם הקיבוץ ‘שדה יואב’ ואתר המעיינות החמים ‘חמי יואב’.
מקובל לחשוב שיואב הוא שם פרטי עתיק שחזר ונעשה רווח רק בימינו, ואולם מכּתבי יד משִלהי ימי הביניים אנו למֵדים שהשם יואב לא היה זר כלל בקהילות יהודיות באיטליה; כך למשל ‘יואב בן יחיאל הרופא’, בן למשפחת סופרים חשובה, נודע כמי שהעתיק את כתב יד פריז למשנה בסוף המאה הארבע עשרה.
[1] אביה הוא שמם של שמונֶה דמויות מקראיות, ובהן מלך יהודה בנו של רחבעם, וגם שם בנו של יריבו, ירבעם מלך ישראל. כמו בימינו, גם מן המקרא עולה שאֲבִיָּה היה שם פרטי לבנים ולבנות: בשם זה נקראו אשת חצרון משבט יהודה (דברי הימים א ב, כד) ואֵם חזקיהו מלך יהודה (דברי המים ב כט, א; וכן במלכים ב יח, ב בצורה אֲבִי).
[2] ויש המשערים שזה גם שמו של כותב לוח גזר מן המאה העשירית לפנה”ס, מן הטקסטים העבריים הקדומים המצויים בידינו.
