אוהבת לשון, ככתבה וכלשונה

על אסתר גולדנברג, בלכתה

קשה עד מאוד, ואולי אף בלתי אפשרי, לשרטט בבירור קווים לדמותה של אסתר גולדנברג, ילידת 1939, שהלכה לעולמה ב־22 ביולי 2022, בין השאר מפני שביחס למנוחה יהיה שגוי להשתמש בצירוף “אנשים מסוגה”. סוג כזה של אנשים אינו קיים, ואסתר הייתה מבחינות רבות ומגוונות אישה משכמה ומעלה, אדם יחיד ומיוחד שאין שני לו. לא בכדי דבק דף הבית של האקדמיה ללשון העברית שהתייחס לאבל האקדמיה על הסתלקותה של אסתר מעולמנו, בתיאור מוצדק ומפורט של אחדים ממאפייניה הבולטים, וכך נכתב בראשיתו: “אסתר גולדנברג הייתה חוקרת של הלשון העברית, מורה ומרצה אהובה ועורכת לשון דגולה. היא הייתה בעלת ידע רב בעברית לרבדיה ולסגנונותיה, התמחתה בדקדוק של ימי הביניים, בהכוונת הלשון ובעריכת הלשון”.

גולדנברג נולדה בתל אביב בשנת 1939 להורים שמוצאם בווילנה, בירת ליטא. הוריה עלו ארצה בשנת 1934: אבי אביה היה הרב הראשי של וילנה, אביה היה רופא ואימהּ בת למשפחת מוזיקאים. היא גדלה בהרצלייה למשפחת עולים ששפת הבית בה הייתה עברית, אבל אימהּ הנחילה לה גם את השפה הרוסית ואסתר העמיקה את ידיעותיה בלשון זו במרוצת השנים, בין היתר בתקופת לימודיה האקדמיים. בזכות לימודי הערבית שלה בתיכון נבחרה גולדנברג, ובשם נעוריה אסתר רובינשטיין, לשרת כמתרגמת בחיל המודיעין, ובשנת 1960 החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. למן ראשית לימודיה שילבה אסתר את התעניינותה בתחום הפילוסופיה העברית והקבלה בלהיטותה לרכוש ידע נוסף בלימודי הלשון, ומודעותה לחשיבות ההבנה של תולדות השפה העברית לדורותיה ככלי עזר לפיענוח של ספרות ההגות הביניימית, סייעה לה להתמקד בלימודים ולהתעמק בשני התחומים גם יחד.

אסתר גולדנברג, שהייתה בוגרת החוג למחשבת ישראל ופילוסופיה יהודית, קיבלה לימים תואר מוסמכת מטעם החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית, אבל גלגולי החיים הובילו לכך שמעולם לא סיימה לכתוב את עבודת הדוקטור. אף על פי כן, ובצדק מוחלט, הייתה למן 2006 חברת האקדמיה ללשון העברית, לאחר שבמשך שנים רבות עבדה במסירות ובמקצועיות בעריכה ובהוראה. היא הייתה, בין השאר, במשך כעשור, מזכירת כתב העת “לשוננו” שערך פרופסור יהושע בלאו, ולימים שימשה יועצת לשון ועורכת תוכן רבת פעלים ברשות השידור. גולדנברג הרבתה לערוך מאמרים, סיפורים ותסכיתים, ורבים מטובי העורכות והעורכים בני ימינו זכו לשאוב ידע ולהחכים מהרצאותיה מרחיבות האופקים ומהאוצר הבלום של ידיעותיה, אוצר שתמיד נידבה בחפץ לב למאזיניה.

זכיתי להכיר את אסתר גולדנברג אישית, מפני שבעלה ז”ל, פרופסור גדעון גולדנברג (1930–2013), היה אחד משני מנחיי בכתיבת מחקרי לתואר השלישי. שני ענקי רוח אלה, הבעל והאישה, מאז ומתמיד הזכירו לי ביטוי שמקורו בלשון עם לועז, ואם יובא כאן בתרגום שאילה לעברית יתייחס אל “הר המשיק להר” בניסיון להצביע על ההפך המוחלט של השלילה הכלולה באמירה שמקורה בתלמוד הבבלי, זאת המורה על הזרזיר שהלך אצל העורב. אסתר גולדנברג ובעלה גדעון היו שניהם מקורות בלתי נדלים של חוכמה, וכל אחד משניהם הרעיף בנדיבות עושר עצום על אין־ספור אנשים תאבי ידע.

כל מורה ללשון, כל מתרגם וכל עורך היה עשוי להתמקצע ולהשתפר כל אימת שזכה להקשיב לדבריה המחכימים של גולדנברג. לאורך כל דרכה ידעה אסתר כי לשוננו הגיעה למעמדה כלשון עכשווית בראש ובראשונה הודות לאנשי המעשה: מורים ללשון, יוצרים בשפה, מתרגמים לעברית, עורכים ומילונאים. ממנה למדתי עיקרון שאיננו בבחינת המובן מאליו עד עצם היום הזה: עבודות התרגום והעריכה תמיד עשויות לצאת נשכרות מן ההיכרות האישית בין המתרגם ולמתורגם ובין העורך לנערך, ועריכה נבונה ונכונה המיטיבה עם הקוראים היא לרוב דווקא זו שקשה להבחין בה ביד העורכים.

אסתר גולדנברג הייתה ידענית שחרף בקיאותה לא קשרה לראשה כתרים, אלא דיברה אל האדם בלשונו ובגובה עיניו. היא עשתה מלאכתה נאמנה, אבל למרות נהייתה אחרי השלמות והערכתה ללשון רהוטה ולספרות משובחת, לא חתרה להרקיע שחקים בהצלחתה וביחצון ידיעותיה. על אף מצוינותה הנדירה הייתה בעיניי אסתר מעל לכול אדם יקר מפז ומתוק מדבש. לכן היא בוודאי תמתק לרגביה ותיחקק לעד בזיכרון כל מי שזכו להכירה.

 

הדברים פורסמו במוסף הספרות של עיתון הארץ ב־3 באוגוסט 2022.