זאת אומרת
הצירוף זאת אומרת הוא מן הביטויים השימושיים והיום־יומיים שבפי דוברי העברית בימינו; שימושי עד כדי הגייתו המקוצרת במשפט השאלה “מַזְתוֹמרת?”. ובכן – מי היא זו שאומרת? עיון במקורות מגלה כמה צדדים נסתרים של מטבע הלשון הזה.
זאת אומרת הוא מונח ממונחי המשא ומתן התלמודי – בשני התלמודים – בבלי וירושלמי. אלא שתפקידו במקורות שונה מזה של ימינו. בעברית בת ימינו ‘זאת אומרת’ בא בדרך כלל לפני הסבר או הבהרה, בדומה ל’כלומר’, למשל “אשמח שניפגש בשבוע הבא, זאת אומרת ביום ראשון הקרוב”. ואולם במקורו התלמודי הוא בא בתפקיד של היסק והשתמעות, במובן ‘מכאן משמע’, ‘מכאן אנו למדים’.[1] בלשוננו ‘זאת’ מציינת לשון סתמית (בדומה לביטויים אחרים דוגמת ‘עם זאת’, ‘בכל זאת’),[2] אך במקור התלמודי צורת הנקבה רומזת לשם עצם בנקבה שעומד מאחוריה – המילה ‘הלכה’ (זאת אומרת = ההלכה הזאת אומרת).
חוקרי הלשון היו מוטרדים משאלה אחרת: בלשון המקרא כינוי הרמז לנקבה הוא זאת, למשל “וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם” (שמות כה, ג), ואילו בלשון חכמים כינוי הרמז לנקבה הוא זוֹ, למשל “שתי חצרות, זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה” (משנה מעשרות ג, ה). כיצד ייתכן שבמטבע הלשון זאת אומרת שמקורו בספרות חז”ל באה דווקא הצורה המקראית ‘זאת’?[3]
חוקרים העלו את ההשערה שאומנם השפיע כאן צמד מילים מן המקרא. באחד מסיפורי התנ”ך המפורסמים – הידוע בכינוי “משפט שלמה” – עומדות לפני שלמה המלך שתי נשים שכל אחת מהן טוענת שהיא אימו של התינוק החי ולא של התינוק המת. שלמה מאזין בקשב רב לטענותיהן ומסכם: “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי” (מלכים א ג, כג). המילה זאת רומזת כמובן לכל אחת מן הנשים (= ‘האישה הזאת’), אבל קשה שלא לחשוד שהצירוף השפיע על הביטוי התלמודי המאוחר.
חיזוק ל”חשד” עולה מן המשנה. בלשון התנאים, ובכלל זה בלשון המשנה, הביטוי זאת אומרת אינו משמש כלל. אבל במשנת יבמות מוצאים את כינוי הרמז זאת לצד הפועל אומרת בדמיון לסיפור המקראי: “שתי יבמות, זאת אומרת מת בעלי וזאת אומרת מת בעלי…” (טז, ב). כמו במקרא, גם כאן המילה זאת רומזת לכל אחת משתי נשים, וברור למדי שמדובר בחיקוי של הפסוק מספר מלכים.[4]
אם כן זאת אומרת שובץ במכוון במשנה בהשפעת לשון המקרא, ובמרוצת הזמן גם התגלגל כמטבע לשון בתפקיד סמן שיח בדיון התלמודי. יש לציין שהמילה זאת כלשון סתמית רגילה במקרא, כגון “אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן” (בראשית מה, יז), ואין פלא שכך היא נתפסת גם בימינו.
[1] נדגים מסוגיה ממסכת מועד קטן בתלמוד הבבלי (יא ע”ב). במשנה נאמר: “מי שהפך את זיתיו [בבית הבד] ואירעו אֵבל [=מת לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה; ועתה הוא אסור במלאכה]… טוען קורה ראשונה [מותר לו להכניס את הזיתים ולטעון את הקורה שתוציא מהם שמן] ומניחהּ [עוזב את מלאכתו עד] לאחר המועד”. בגמרא מייד שואלים: “פתח באבל וסיים במועד?” [מדוע מזכירה המשנה חול המועד, והרי עסקנו באיסור מלאכה בגלל אבלות?], ועל כן מסיקים: “זאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו” [מכאן למדים שלמרות האיסור על עשיית מלאכה בזמן אבל, מותר להמשיך את המלאכה אפילו בחול המועד אחרי האבל].
[2] בעניין הסתמי בנקבה ראו כאן.
[3] והשוו למשל “זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו” (בבלי ברכות יא ע”ב), והרי שמחוץ לביטוי חוזר לשמש כינוי הרמז ‘זו’.
[4] חוקר התלמוד שלמה נאה אף הראה כי אין מדובר בסתם שיבוץ של ביטוי מקראי בלשון המשנה, אלא ברמיזה לתוכן הסיפור המקראי. במשנה אחרת במסכת יבמות שוב מוצאים את רצף המילים זאת אומרת לציון אישה: “בת כהן שנישאת לישראל וילדה ממנו בת, הלכה הבת ונישאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול… ומאכיל את אמו ופוסל את אֵם אמו. וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה” (ז, ו). יוער כי מרגע שנישאה בת כוהן לישראל (ולא לכוהן) איבדה את זכויותיה באכילת תרומה, ועתה גם לאחר מיתת בעלה היא אינה חוזרת למעמדה הקודם כל זמן שבִּתהּ ונכדהּ בחיים.
המשנה מציגה את תרעומתה של סבתו של הכוהן הגדול במין אירוניה – בניגוד לאישה ממשפט שלמה שהייתה מוכנה לוותר על “החלק שלה” ובלבד שיחיה בנה, כאן היא נאלצת לוותר על החלק שלה משום שהבן [הנכד] עדיין חי. אף הצירוף המוזר “לא כבני” הדומה לפסוק “לֹא כִי בְּנֵךְ” מעיד שהסיפור המקראי עומד ברקע.
