טור הצדעה לכל מי שעדיין מאמינים בכוחה של העברית

אני יושבת בישיבה של ארגון התנדבותי ישראלי שאני חברה בו ומתפוצצת. בחיי שלפני שנכנסנו שמעתי את האיש הנחמד שפתח את הישיבה באנגלית מהוקצעת, מדבר במסדרון בעברית רהוטה. כזאת עם דגשים ורפים במקום הנכון ועם תחביר להתקנא בו. והכי חשוב: הוא לא השתמש ולו פעם אחת בשורש די”ק על צורותיו המעיקות, כלומר באמת דייק במילותיו. מה קרה פה בדקה האחרונה? אף לא אחד מהנוכחים חושב לשאול אותו מדוע באנגלית? מי הוא זה שלחץ על קאפס לוק?

העברייה שבי מתקוממת, ואני מתעקשת לשאול אותו שאלות בעברית. הוא מצידו משיב לי באנגלית. מצב קצת משונה, לפחות כמו הסעיף שהתגלגל אליי ממנהל סטודנטים של האוניברסיטה העברית. כותרתו: “חובת לימוד קורסים בשפה האנגלית כתנאי לקבלת תואר”. “תנאי לזכאות לתואר בוגר הוא סיום בהצלחה של שני קורסי בחירה, שנלמדו באוניברסיטה בשפה האנגלית”, כתוב בו. “ככלל, ההערכה בקורס תהא באנגלית. ברם, הפקולטה נותנת הקורס רשאית לקבוע אחרת”. יופי, צוות של מוסד אקדמי עם עבר מפואר, שהוקם בין השאר הודות לעובדה שב־1913 הקונגרס הציוני הצביע בעד ייסוד אוניברסיטה בירושלים ששפת ההוראה בה היא עברית. העיקר שכתבתם “תהא”, “ברם”  ו”תשפ”ב”.

כבר איכשהו התרגלתי שהעברית ננגסת. יש דבר כזה “תרגומי שאילה”, יש מילים שהתגלגלו משפות אחרות והשתקעו בעברית, ויש שילוב של מילים בעיקר מאנגלית, יו נואו. בהשקת ספר ביוזמת אחת מהאוניברסיטאות הגדולות בארץ התרחיש מהישיבה עם ההוא שפתאום ברח לו נאום שלם באנגלית, שב וחזר על עצמו: הכול קרה בעברית עד שאחד הדוברים פתח באנגלית. חשבתי: אולי הוא סטודנט מארצות שכנות, אנא עארף? ובכן, לא. בוגר מערכת החינוך הישראלית, ששולט היטב בשפה. אז מה העניין? “התנגדות לממסד הציוני”, הסבירו לי. “זו הזהות שלו, שלא מאפשרת לו לדבר בעברית”. זה קצת הזכיר לי את עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, שהתנגד בקנאות לקיומה של מדינת ישראל. זו שאלה מעניינת, מה עושה אדם שלא מכיר במדינה שבה הוא חי, אבל חי בה. […]

שבוע הספר העברי, כך נדמה לי, נמצא בקרב מאסף. הוא נערך לראשונה במאי 1959. שלמה טנאי, סופר, משורר ועיתונאי, כתב בזיכרונותיו על התוכנית לקיים אותו –

תחת כיפת השמים, במקום מרכזי ביישובים הגדולים. המו”לים ימכרו ספרים – ואין צורך להוסיף, עבריים – במחירי הנחה מיוחדים, כדי לאפשר לקהל רחב יותר, שמעבר לקהל הקונים והקוראים הקיים, לרכוש ספרים להם ולילדיהם…

הלא המטרה העיקרית היא שהספר יגיע לידי אנשים ושיקראו בו. ואנו מתעלמים, או שוכחים, שהשכבה הקוראת ספרים קטנה, יחסית. אולי לא שמים לב שלא בכל בית קיימת ספרייה, ואפילו לא ספריית יסוד. אילו נבדקו הדברים ביסודיות, היה מתברר שלא בכל בית יש תנ”ך, שלא לדבר על שירת ספרד או ביאליק. בלבם של אנשים רבים מקנן פחד מפני ספר… שבוע הספר הפיג, כנראה, במידת מה פחדים אלה ולזה יש משמעות גדולה בעם שיש לו לשון גדולה, אך קטנה בכמות קוראיה.

העברית בשבילי אינה רק שפה. במאמרות נברא העולם. במאמרות בעברית.

*

כרמית ספיר ויץ היא כתבת הספרות של עיתון מעריב. הטור פורסם ב־16 ביוני 2023 במוסף סוף השבוע של העיתון לרגל שבוע הספר תשפ”ג.