“דוכיף ודוכיפת, צוצלת וצוצל”: לשונו של מאיר שלו בכתיבה לילדים

מאיר שלו (1948–2023) היה כותב פורה מאוד – הוא שלח ידו בכתיבת רומנים וספרי עיון והיה בעל טור בעיתון. נוסף על כל אלה נודע שָלו גם בספריו הרבים לילדים. כתיבתו לילדים מצטיינת בדמיון ובהומור, וכמה מן הדמויות שיצר הפכו לחלק מעולמם התרבותי של בני הארץ.

ההומור של מאיר שלו בכתיבתו לילדים מיוסד במידה רבה על חדשנות לשונית ועל תחבולות לשון מגוונות. נציג כמה מהן בלוויית ציטוטים מספריו האהובים.

גזירת פעלים משמות עצם

יש ששָלו חידש פעלים באמצעות “סחיטה” של שורש משם עצם והצבתו באחד הבניינים. כך למשל תיאר את ההכנה של ארוחת הבוקר בביתן של הילדות רוני ונומי:

בֹּקֶר.
אִמָּא קָמָה רִאשׁוֹנָה,
יֵשׁ עֲבוֹדָה עַד הַשָּׁמַיִם:
“קוּמִי רוֹנִי! קוּמִי נוֹמִי!
קוּם קֻמְקוּם! קַמְקֵם כָּאן מַיִם!”
הִיא מְכִינָה לְאַבָּא תֵּה, אַבָּא קוֹפֶה לָהּ קָפֶה,
הוּא מַחְמִיד לָהּ: “אַתְּ כֹּה חֲמוּדָה…”
הִיא אוֹמֶרֶת: “אַתָּה כֹּה יָפֶה…”
נוֹמִי סוֹפֶלֶת חָלָב וְרוֹנִי מָצָה מִיץ
כִּי מִיץ אַף פַּעַם לֹא מַחְלִיב
אֲבָל חָלָב מַחְמִיץ.
אִמָּא וְנוֹמִי מַמְתִּיקוֹת בִּדְבַשׁ, אַבָּא מַמְתִּיק בְּאִמָּא,
רוֹנִי כַּף חַרְדָּל שְׁלֵמָה מְחַרְדֶּלֶת פְּנִימָה.
(מתוך: רוני ונומי והדוב יעקב)

שפע הפעלים המחודשים בקטע זה הם יצירות לשון של הסופר: קִמְקֵם מן קומקום, קָפָה מן קָפֶה, הֶחְמִיד מן חמוד, סָפַל מן סֵפֶל, מָצָה מן מיץ, הֶחְלִיב מן חָלָב, וחִרְדֵּל מן חַרְדָּל.

גזירת צורת זכר או נקבה

שָלו המציא צורות נקבה וצורות זכר לבעלי חיים על ידי גזירה מן השמות הרשמיים. לדוגמה, בגינה של קרמר החתול גרים –

דּוּכִיף וְדוּכִיפַת, צוֹצֶלֶת וְצוֹצָל.
(מתוך: קרמר החתול יוצא אל היער)

הסיומת ־ת בשמות דוכיפת וצוצלת נשמטה, כאילו הייתה סיומת של צורת הנקבה, וכך נוצרו הצורות הקצרות הזכריות כביכול דוכיף וצוצל. בהמשך הספר מופיעה צורת הנקבה קִפֹּדֶת, שבה סיומת הנקבה ־ת נוספה לשם קיפוד (על דרך תִּינוֹק–תִּינֹקֶת).

בספר אחר יצר שָלו את צורת הזכר כין באמצעות השמטה של הסיומת ־ָה:

“אַל תִּתְרַגְּשִׁי, קְטַנָּה,” אָמַר הַכִּין הַזָּקֵן וְהֶחָכָם,
“בָּעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם טַפִּילִים.”
(מתוך: הכינה נחמה)

צורות ריבוי לא שגורות

שָלו יצר צורות ריבוי למילים מן המילון העברי שאינן נוטות. כך למשל מתוארת הכמיהה של קרמר החתול לדגי מאכל:

אֲבָל הֲכִי הוּא אוֹהֵב
– הֲכִי מִכָּל הַהֲכִים –
הֲכִי הוּא אוֹהֵב לֶאֱכֹל דָּגִים.
(מתוך: קרמר החתול לומד לשחות)

במקרה זה סיומת הריבוי ־ִים נוספה לתואר הפועל הכי, אף שאין מרַבים תוארי פועל. בדומה לכך אימא של אורי מתארת את אהבתו לתמר ויוצרת ריבוי למילה קצת:

“כֵּן, כֵּן”, צָחֲקָה אִמָּא,
“קְצַת וְעוֹד קְצַת וְעוֹד קְצַת וְעוֹד…
כָּל הַקְּצָתִים בְּיַחַד – זֹאת אַהֲבָה גְּדוֹלָה מְאוֹד”.
(מתוך: ככה זה כשאוהבים)

שָלו נקט לעיתים צורות ריבוי לא תקניות, האופיינית ללשון הילדים:

הֲדַס נִבְהֲלָה:
מָה?! זֶה הַמֹּוצֵץ שֶׁל הַבֻּבָּה!
סַבָּא, תִּזְכֹּר, זֶה לֹא מוֹצֵץ שֶׁל סַבָּאִים,
אִם מִישֶׁהוּ יִרְאֶה אוֹתְךָ אִתֹּו
זֶה יִהְיֶה מְאֹד לֹא נָעִים.”
(מתוך: וניל על המצח ותות על האף)

וכן:

הַגַּנֶּנֶת צָחֲקָה וְצָחֲקוּ הַיְלָדִים
וְכָל הָאִמָּהוֹת וְכָל הָאַבָּאִים,
וְאֶפְרַיִם חִבֵּק אֶת אַבָּא שֶׁלּוֹ
וְסוֹף סוֹף הָיָה לוֹ נָעִים.
(מתוך: אבא עושה בושות)

הֶגוון (וריאציה) לצירוף כבול או לביטוי שגור

במקרים רבים הביא שָלו בספריו צירוף כבול או ביטוי שגור בשינוי אחד או יותר מרכיביו. ההומור הטמון בצירופים החדשים הללו פונה בעיקר לקוראים המבוגרים, ומיוסד על היכרות קודמת עם הצירוף המקובל. כך למשל מתואר החיפוש של האדם הקדמון אחר הקבאב הרומני:

וְהוּא הִבִּיט בַּשָּׁמַיִם, מִכּוֹכָב לְכוֹכָב,
אוּלַי הוּא יִרְאֶה שָׁם אֶת שְׁבִיל הַקַּבַּאבּ.
(מתוך: איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני)

הצירוף שביל הקבאב מבוסס כמובן על הצירוף הכבול שביל החלב.

גם התיאור של אהבת קרמר החתול לדגים נשען על צירוף מקובל:

בַּסִּיר, עַל הָאֵשׁ, בַּתַּנּוּר, בַּמַּחֲבַת,
בְּכָל יוֹם בַּשָּׁבוּעַ וְגַם בְּשַׁבָּת,
בְּחֹל הַמּוֹעֵד וּבְעֶרֶב הֶחָג,
כִּי כָּזֶהוּ קְרֶמֶר:
יוֹם־יוֹם דָּג.
(מתוך: קרמר החתול לומד לשחות)

יום־יום דג רומז לשורה “יום יום חג” מפזמונה של נעמי שמר “יש לי חג” שנודע בביצוע הגשש החיוור; את דג ניתן לפרש הן כשם עצם הן כפועל.

בספריו של שָלו אפשר למצוא משפטים המבוססים מצד המבנה או אוצר המילים על פסוקי המקרא. לדוגמה, אהבתם של הילדים אורי ותמר מזכירה את הפסוק “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” (שיר השירים ה, ב):

בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, הַלֵּב שֶׁלּוֹ עֵר,
וּבַיּוֹם, כְּשֶׁהִיא עֵרָה, הִיא חוֹלֶמֶת עָלָיו.
(מתוך: ככה זה כשאוהבים)

השן המתגוררת בפיו של ילד מתעוררת לילה אחד משנתה ומגלה מהומה גדולה:

“מַשֶּׁהוּ זָז”, הִיא אָמְרָה לְעַצְמָהּ,
“מִתְנַדְנֵד מִצַד לְצַד…
מוּזָר מְאוֹד, וְגַם כּוֹאֵב לִי קְצָת.
שֹׁמּוּ שִׁנַּיִם! אֲנִי נִבְהֶלֶת!
אוֹי וַאֲבוֹי, מִתְנַדְנֵד לִי הַיֶּלֶד!”
(מתוך: השן שהתנדנד לה הילד)

הצירוף שומו שיניים הוא הגוון של שֹׁמּוּ שָׁמַיִם המקראי (ירמיהו ב, יב). וכמובן הרצף מתנדנד לי הילד הוא היפוך לתיאור המקובל “מתנדנדת לי השן”, האופייני לילדים צעירים.

עירוב משלבים

עוד תחבולת לשון ששָלו נקט היא עירוב משלבים, למשל בתיאור הרגלי האכילה של האדם הקדמון:

בַּבֹּקֶר הוּא אָכַל דַּיְסַת שָׁרָשִׁים,
בַּצָּהֳרַיִם הוּא אָכַל מְרַק לְטָאוֹת,
בְּשַׁבָּת הוּא אָכַל לִפְתַּן דַּרְדָּרִים,
וּבַסּוֹף הוּא קָפַץ וְצָעַק:
“נִמְאַס לִי מִכָּל הַזְּבָּלֶה הַזֹּאת! […]”
(מתוך: איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני)

השיבוץ של מילת העגה זבלה בפסקה המנוסחת במשלב בינוני מפתיע ומצחיק. כך גם בהמשך בתיאור ההמצאה המקרית של הקבאב:

וְאַחַר־כָּךְ עָבְרָה שָׁם בְּמִקְרֶה מַמּוּתָה,
וְעִם הָרֶגֶל הָעֲנָקִית שֶׁלָּהּ – קְבַאץ‘ –
מֵהַכֹּל עָשְׂתָה קְצִיצָה. (שם)

התחילית יא השאובה מן הערבית והמילה היידית פליק משולבות בתיאור ההתקוטטות של קרמר החתול עם החיות בגינה:

גִּלְגֵּל מַהֵר אֶת הַקִּפּוֹד
מִפֹּה עַד שָׁם מִשָּׁם עַד פֹּה,
צָעַק: “אֵיפֹה אַתְּ, יָא־דּוּכִיפַת?
בּוֹאִי לְשַׂחֵק מִיָּד!”
וּפְלִיק! הִשְׁאִיר לָהּ בַּצִּיצָה
רַק נוֹצָה אַחַת!
(מתוך: קרמר החתול יוצא אל היער)

כפל משמעות

יש ששָלו שיבץ בספריו מילים וביטויים שאפשר לפרשם הן במובן מילולי הן במובן מטפורי. לדוגמה, כאשר הכינה נחמה רוצה לעזוב את ראשו של הילד אורי, חברותיה שואלות אותה:

“הִשְׁתַּגַּעְתְּ”? אָמְרוּ לָהּ כָּל הַכִּנִּים, “תָּפַסְתְּ רֹאשׁ טוֹב, לָמָּה לַעֲזֹב?”

הביטוי “לתפוס ראש טוב” משמש בעגה במשמעות מטפורית (נהיה עליז ונינוח), אך בעולם הכינים עשוי לשמש גם במובן המילולי (ראש טוב למגורים).

כך גם נחמה מגלה “שלחיילים יש ראש קטן” (כלומר קטן ממדים אך גם נטול יוזמה), על ראשה של רינה הדיילת היא “בעננים” (כלומר גבוה בשמיים וגם מאושרת), וכדי לעבור אל ראשו של שר בממשלה נחמה מזנקת “בקפיצת ראש“.

***

בשנת 2020 הוענק למאיר שלו תואר דוקטור לשם כבוד במכון ויצמן. בנאומו הזכיר שלו את ייחודה של השפה העברית ובפרט את היחס המיוחד שלו כלפיה:

אבא שלי, יצחק שלו, נעשה משורר ומורה, והיה חבר באקדמיה ללשון העברית. זאת הסיבה שאני מדבר כאן בעברית ולא באנגלית, ששגורה יותר על פי רבים מהשומעים. אני עושה זאת בדחילו וברחימו. בדחילו, שפירושו בפחד, שאם אנאם באנגלית, יקום אבי מקברו וינזוף בי. וברחימו, שפירושו באהבה, שירשתי ממנו לשפה העברית. וגם בגאווה, על הזכות שנפלה בחלקי להיוולד אל השפה הקטנה והנידחת הזאת, וכמו כל סופר עברי לשמוח על כך שאני חוליה בשלשלת הארוכה ביותר בתרבות היהודית והכללית.

שָלו הפליא לכתוב בעברית עשירה, עדכנית ושנונה, וספריו לילדים הם אפיק אחד מן האפיקים הרבים שבהם הטביע את חותמו על התרבות העברית.

 

הערה: ניקוד הקטעים מספרי מאיר שלו ניתן כבמקור.