העגה המקומית
לקראת יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל פנינו אליכם בבקשה שתשתפו אותנו בעגה המקומית של יישובכם. רבים נענו לפנייתנו ושלחו מילים וביטויים ייחודיים ליישובם וצירפו להם הגדרות, דוגמאות שימוש וסיפורים. המילים האלה אף העירו במקצת הכותבים “זיכרונות מתוקים של ילדות” (כך כתבה לנו למשל אתי שסיפרה על מילים מילדותה בראש העין).
מובא כאן מבחר מן המילים שקיבלנו – מקצתן לפי נושאים ומקצתן לפי יישובים, ולבסוף הבאנו כמה סיפורים מעניינים במיוחד.
אתם מוזמנים להמשיך לשלוח אלינו מילים וביטויים ייחודיים ליישובכם בטופס כאן.
מתברר שבארצנו הקטנטונת יש שמות שונים במקומות שונים בעיקר למושגים הקשורים לממתקים ולמושגים הקשורים במשחקי ילדים.
- “צמר גפן מתוק”, “שערות סבתא” – באשקלון שמבלולו, בנתיבות וסביבותיה סמבלולו, ובירושלים יַמְבַּמְבָּם.
- סוכרייה על מקל – בטירת כרמל אמבר, בירושלים וביבנה מציצה, ביהוד צ’ופמלה (סוכריית תרנגול על מקל).
- סוכריות – בחיפה בונבונים.
- ליקריץ – בירושלים במבליק, בעכו רביסוס.
- סוכריות גומי שטוחות (שטיחים) – ברמלה ובירוחם חמצוצים.
- סוכריות גומי – בקריית גת פכרו (“על שם איש בשם פכרו שהיה עומד עם עגלה וסוס ומוכר גומים”).
- תפוח עץ מצופה סוכר שרוף אדום – ביפו ובנתניה גִידִיאללה או יאללה גדיאללה.
- גלעיני המשמש (המשמשים למגוון משחקים) – גוגואים בנתניה, בעכו, בפתח תקווה, בראשון לציון, ברחובות, ברמלה ובתל אביב; אג’ואים או עג’ואים או עג’וקים בירושלים.
- גולות – בחיפה בלורות. בירושלים בלורה היא אחת מסוגי הגולות ש”מכסחות וצולפות הכי טוב”.
- “אבן נייר ומספריים” – בחיפה והקריות אבן שוק, בירושלים אבן ג’וק, בנתניה שָׁה, בכרמיאל צ’ין צ’אן צ’ון (וכך סיפר רגב אושר מכרמיאל: “הייתי בהלם כשגיליתי שלמשחק קוראים אבן נייר ומספרים” והסביר איך משחקים: ההיכון היה צ’ין צ’אן וכשהיינו יורים את הסימן היינו אומרים צ’ון. ככה שאם יש תיקו, מיד אחריו עוד צ’ון… לדוגמה, מחרוזן של שלוש סימנים זהים הייתה צ’ין צ’אן.. צ’ון….צ’ון .. צ’ון.. עד להכרעה”).
- “שק קמח” – בירושלים אבו־יוֹיוֹ, בפתח תקווה אַבִּי־יוֹיֶה, באור יהודה חאלבו, באשקלון דיו, בלוד קיבבוס או אקיבבוס.
- כשילד שיש לו אוסף (קלפים, גוגואים וכדומה) מעוניין להיפטר ממנו, הוא זורק את האוסף באוויר כדי שכל הילדים יתקבצו לתפוס ולאסוף את השלל ומכריז – בירושלים קולולוש, בבת ים קולולושה, בטירת כרמל, בבאר יעקב ובשדה אילן קללושה, בנתניה, בחיפה ובקריות שאשא, בשכונת אחוזה בחיפה עופי עופי, וברחובות אוֹרייה.
- דמות שנועדה להפחיד ילדים כדי שיגמרו את האוכל או ילכו לישון יפה – בירושלים, בטבריה וביבנה אַבּוּלֶלֶה.
אילת: ג’יבוטים – כפכפי אילת. יָלָה – שקית מיץ קפואה שהיו מוכרים פעם במכולות.
אשדוד: דבע או יא דבע – כינוי לטיפש. קַרְקֶר – צחוק על החיים. כתב א’ וכתב ב’ – כתב דפוס וכתב רהוט (וכך הם מכונים בכיתות א’ בבתי הספר).
באר שבע: אלמוש – אדם יבש, אדם ש”מבאס”. ג’וסי – שמועה עסיסית במיוחד. עליתי לישון – הלכתי לישון. טוֹנָה – הדג טוּנה.
חיפה: טור או יאס / טור או יאז – “עץ או פל”י”. ביצי מדוזה – החומר הצורב של המדוזות. לעשות את הכיכר – לעשות סיבוב פרסה. בונבונים – סוכריות. בלורות – גולות. אבן שוק – “אבן נייר ומספריים”.
טבריה: זינח – כינוי לאדם מעצבן. ויילי – מילת התפעלות. עזה – “אוי ואבוי”, “איזה אסון” ונהוג למשוך את ההברה האחרונה, למשל: “עזהההה, תראה מה קרה פה”.
ירושלים: אשתנור – פיתה דקה במיוחד (לאפה). בארוד – קריאה לפני פיצוץ סלעים. טייארה – עפיפון. פיניונס – צנוברים. פיקות – קפצונים. מציצה – סוכרייה על מקל. במבליק – ליקריץ. אַבּוּלֶלֶה – שד מפחיד. וכידוע בירושלים יש רק חתולות (במלעיל).
נתניה: קסקסה – מישהי רכלנית שלא מפסיקה לפטפט ולרכל על אנשים אחרים (“תיזהר לדבר לידה, זאת קסקסה רצינית”). לצ’קלף – לשקר (מקור הפועל הוא המילה צ’יקלפה). מחרוק (על הים) – משוגע על (הים). “יצאת סמתה” – עשית מעשה מטומטם,. ספונג’ה – משקה מוגז מתרכיז וסודה. שָׁה – “אבן נייר ומספריים”.
הקיבוצים
- כלי לאשפה על השולחן בחדר האוכל – כלבויניק, ציבורית.
- קקי – בַּבָּה (כפר רופין), בֶּבֶּה (סאסא), אאה (שלוחות).
- שירותים – שמייקה (בארי), בתשי (שלוחות, קיצור של בית שימוש), לולו (חצרים, כנראה על שם האיש שליווה את הבנות שפחדו ללכת לשירותים המשותפים לבד).
- לחם מטוגן – אבירים (נאות מרדכי), ארמריטר (להבות הבשן) – בעקבות armer Ritter בגרמנית שפירושו ‘אביר עני’ – ביטוי שהביאו עימם המייסדים יוצאי גרמניה).
- אגוזן – חמאת בוטנים.
- מיונית – מיונז.
- גולגולים – “כדורי שוקולד” עשויים מעוגיות מרוסקות ושוקולד.
- שטבּדֵקֶה – שמיכת פוך (יבנה, מגרמנית).
- פוּסִים – הבוץ שנשאר אחרי הכנת קפה שחור (משמר העמק).
היישובים החרדיים
- אוחז – ‘תופס’; “לא אחזתי” = לא שמתי לב, לא קלטתי.
- סובארו אברייכים (מודיעין עילית ויישובים נוספים) – רכב ישן במצב לא טוב (מפני שרק אברכים שאין הפרוטה מצויה בכיסם מחזיקים רכב כזה).
- קימחֶא (בית שמש) – “קִמחא דפִסחא” (כי בבית שמש יש התעסקות עד בלי די בעניין, עד שנתנו לזה שם קליט יותר, ובכל הערים החרדיות יודעים שבבית שמש מחלקים “קימחא” וחוטפים “קימחא”).
- אֲדוֹרַבּ (צפת) – המילה משמשת מילת התפעלות, כנראה שיבוש של “אֲדוֹנָי” כדי לא לומר את שם ה’. לדוגמה: “אדורב, מדהים!” “אדורב, אני לא מאמין!” “אדורב, אחי, איך עשית את זה?” לדברי הכותב עד היום הוא לא נתקל באנשים מחוץ לצפת שמכירים את המילה או משתמשים בה.
- אוטובוס (ערד) – פרוק־רגליים אפור שמתכדרר לכדור כשמציקים לו. במקומות אחרים קוראים לו אורי כדורי.
- בוזריעה (נתיבות) – לפני שנים רבות היה בנתיבות מוכר גרעינים ופיצוחים בשם מרדכי עמר שהתפרסם בשם בוזריעה (אבי הגרעינים בערבית). מהר מאוד השם הפך לביטוי השגור למרכולתו של אותו מוכר. ברבות הימים הוסיף המוכר למרכולתו גם את הסוכריות המכונות ממתקי גומי, ומהר מאוד היו סוכריות אלה למוצר העיקרי שמכר. עד היום נתיבותי אמיתי אומר ‘בוזריעה’ כאשר כוונתו לממתקי הגומי.
- דופייה או דו־פייה (רחובות, נס ציונה, גבעת ברנר) – צינור השקיה, “כי יש לה שתי פיות – אחת מכל צד”. עדכון שקיבלנו מבן קיבוץ גבעת ברנר: הדופייה היא חידושו של הבלשן יוסף אחאי, חבר הקיבוץ. מהקיבוץ התפשטה המילה לאזור הקרוב שבין גדרה לנס ציונה.
- סבגית (נהרייה) – פסי האטה. הם קרויים על שם ראש העיר לשעבר ז׳קי סבג. בתקופתו כראש עיר בנו כל כך הרבה פסי האטה עד שבנהרייה התחילו לקרוא להם ׳סבגיות׳.
- פנצ’וס (מבוא חורון) – המילה מופיעה בדרך כלל בצירוף ‘דונט פנצ’וס’ (כלומר לא לפנצ’ס) – מילה שהדור הוותיק ביישוב המציא, והיא תפסה חזק עד שבחגיגות הארבעים ליישוב היא הודפסה על כל החולצות של התושבים. רק מי שגר במבוא חורון יודע את המשמעות וקשה מאוד להסביר אותה: במילים לא מדויקות פירושה בין לא להתפלסף ללא להתנשא.
- שְׁלָלָה (הגליל המערבי) – עיגול זיעה שמצטבר על החולצה באזור בית השחי. הכותב שסיפר לנו על המילה, הוסיף: “בכל מקום בארץ יש לזה שם אחר: בוריסים, איציקים, עיגול״זים. אבל ‘שללה’ הוא השם שייחודי רק לאזור הגליל המערבי – ביררתי עם כל מי שהכרתי בצבא”.
- תימָנוע (ראש העין) – קלנועית. בראש העין גרים קשישים רבים ממוצא תימני, שיזכו לחיים ארוכים וטובים. בזכות הצביון הכפרי של השכונות הוותיקות בעיר, הקשישים מתניידים בקלנועיות. הצעירים מכנים רכב זה בשם תימנוע (הלחם בסיסים: תימני+מנוע).
