אהבתיה – על כינוי המושא החבור
המילה אֲהַבְתִּיהָ משירהּ הנודע של תרצה אתר היא דוגמה לאחת מסגולותיה של העברית להביע במילה אחת משפט שלם: "אני אהבתי אותה".[1]
אחרי הפועל 'אהבתי' בא מושא ישיר (העונה על השאלה 'את מי אהבתי'): במשפט '(אני) אהבתי אותה' כינוי המושא מובע במילת היחס 'את' (בנטיית הנסתרת, 'אותהּ'), ואילו במילה אהבתיה כינוי המושא הוא הרכיב ־הָ הדבוק אל הפועל, ולכן הוא נקרא בפי הבלשנים 'כינוי חָבוּר'.
דוברי העברית בימינו עשויים לחוש כי השימוש בכינויי מושא חבורים בלשונם הוא דל שבדלים. ואומנם כך: הוא בדרך כלל מצטמצם ללשון רשמית, בעיקר כשהפועל במשפט הוא שם הפועל (ל־ + מקור נטוי), למשל: להודיעך, ללמדנו, לעדכנכם, להזכירכן; בהשראת המקורות הקלסיים (ראו להלן) הוא נפוץ יותר בלשון הספרות והשירה: "אהביני, אהביני לאלתר, אהביני או עזביני כבר" ('אהביני', מאיר אריאל); "אהבוךָ בנות החמד, אהבוךָ הבנות" ('פרח נדיר', שייקה פייקוב); "ראיתי פעם חוף שנחל עֲזָבוֹ" ('חופים', נתן יונתן); "סובבוני בשקלים, הלעיטוני בכזבים" ('שיר נחמה', הדג נחש); והוא בא זעיר פה זעיר שם בלשון הדיבור: "שנים לא ראיתיך".
לעומת זאת בלשון המקרא זו דרך הבעה רגילה לציון המושא (לצד השימוש ב'את'). הינה כמה דוגמאות:
- למדבֵּר: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י)
- לנוכח: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו, כב)
- לנוכחת: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי" (שופטים טז, טו)
- לנסתר: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)
- לנסתרת: "וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם" (שופטים יח, י)
- למדברים: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים" (איכה ה, כ)
- לנוכחים: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם" (תהלים לד, יב)
- לנוכחות: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת" (שמות א, טז)
- לנסתרים: "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז, ז)
- לנסתרות: "אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ" (זכריה יא, ה)
הרחבה
ברוב המקרים לשון המקרא מעמידה דרך אחת להבעת כינוי המושא הֶחבור, ואולם בקטגוריות אחדות נמסרות כמה אפשרויות – בעיקר בכינוי החבור לנסתר ולנסתרת. נדגים מן הפועל תִּתֵּן (עתיד של נָתַן).
- "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי" (שמות כב, כט)
- "וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו" (תהלים מא, ג)
- "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יד)
-
לפנינו שלוש דרכים שונות: בסופיות ־וֹ, ־הוּ, וגם ־נּוּ. מה פשר הגיוון?
הכינוי ־הוּ הוא הכינוי היסודי, בדומה לכינוי הגוף הפרוד לנסתר הוּא, וברגיל מוצאים אותו אחרי פועל שמסתיים בתנועה ארוכה: בִִּקַּשְׁתִּי > בִּקַּשְׁתִּיהוּ, לִמַּדְנוּ > לִמַּדְנוּהוּ.[2] לעומת זאת אחרי תנועה קצרה, למשל בבניין קל בצורת עבר נסתר, התקצרה הסיומת ־הוּ ונעשתה ־וֹ (שְׁמָרוֹ),[3] ובדרך של היקש היא התפשטה גם לצורות אחרות (שאינן מקיימות בהכרח את התנאי המקורי להיווצרותה).
בצורות העתיד לעיתים לסיומת ־הוּ נוספת נו"ן: ־נְהוּ – למשל בפסוק משירת האזינו: "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב, י), אך לרוב היא מתקצרת אל ־נּוּ, בהיבלעות הה"א בנו"ן, כמו במילה תִּתְּנֶנּוּ.[4] השימוש בסיומות ־הוּ, ־נּוּ מותנה: באיווי (להבעת רצון, משאלה וכיו"ב) רגילה הסיומת ־הו ובחיווי (למסירת מידע) – ־נּו. עם זאת החריגים מרובים; בשירה המקראית לדוגמה מוצאים גם מזה וגם מזה.
* * *
בלשון המקרא משמש לצד כינוי המושא החבור גם הכינוי 'את' (+ כינוי), ואולם כבר בלשונם של ספרי המקרא המאוחרים (בעיקר בספר דברי הימים) וביתר שׂאת בלשון מגילות מדבר יהודה ובלשון המשנה השימוש בכינוי הפרוד הולך ומתמעט (וכשהוא מופיע הוא בדרך כלל תלוי בנסיבות תחביריות שהוא מוכרח בהן).
בלשון ימינו התהפכה המגמה. ואולם כינויי המושא החבורים לא נעלמו בעברית החדשה, וכמו שהראינו בתחילת דברינו אפשר למצוא אותם בלשון הספרותית ואף בלשון הדיבור. בשל גיוון הצורות המתועדות במקורות לצד צורות שאינן מתועדות כלל נדרשה ועדת הדקדוק של האקדמיה להסדרת כינויי המושא ולקביעת כללים לשימושם.
בשאלת ריבוי הצורות המקראיות בנסתר נטתה הוועדה לקבל את העיקריות שבהן, בלא הבדל במשמעות, ולכן אין מניעה בעברית בת ימינו לנקוט תִּתְּנוֹ, תִּתֵּנְהוּ, תִּתְּנֶנּוּ או יְבִיאוֹ, יְבִאֵהוּ, יְבִיאֶנּוּ. הוועדה דנה בין היתר בקביעת הצורה התקנית (כתיב וניקוד) במקרים שבהם המקורות מוסרים יותר מאפשרות אחת, ובדרך כלל הוחלט לקיים את שתי הצורות, למשל בּוֹרַאֲךָ בפתח לצד בּוֹרֵאֲךָ בצירי. עם זאת ניקודים חריגים לא הובאו בלוחות הנטייה לדוגמה. כמו כן כנהוג בכללי הדקדוק לא ניתן ביטוי לצורות הפסק, ולכן למשל בנוכח מובאת הצורה ישמָרְךָ, ולא "ישמְרֶךָ" או "ישמְרֶךָּ".
[1] יש לציין שבכלל זה גם משפטים שהפועל בהם הוא פועל עומד, שאינו מצריך מושא, דוגמת "ישנתי".
[2] וגם ככינוי שייכות בשמות עצם, כגון פִּיהוּ, שָׂדֵהוּ.
[3] בתהליך: -ahu > [הישמטות הגרונית] -aw > [כיווץ דו־תנועה] -o.
[4] במחקר היא מכונה "נו"ן החיזוק", nun energicum. שמהּ זה בא על פי תפקידיה בערבית, ומקובל לומר שאין הכינוי מתאים לעברית במובן הזה.
