פינות יום העברית תשפ"ג ששודרו בכאן רשת ב'
במהלך יום העברית תשפ"ג (י"ט בטבת, 12 בינואר 2023) שודרו בכאן רשת ב' פינות מיוחדות בסימן מאה שנה למותו של אליעזר בן־יהודה.
את אחת עשרה הפינות, ששודרו לקראת סוף כל שעה עגולה, כתבה ד"ר נטע דן מן המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.
1. שנים ראשונות וההתעוררות לתחייה הלשונית והלאומית
מי שמע על אליעזר יצחק פרלמן? כולכם שמעתם עליו, אבל היום אנחנו מכירים אותו בשם "אליעזר בן־יהודה". הוא נולד בשנת 1858 בעיר לוז'קי בקיסרות הרוסית, והחל את חייו בלימודים ב"חדר" ובישיבה, כמקובל בעולם היהודי. אלא שסדרה של מפגשים בלתי צפויים שינו את מסלולו. ראש הישיבה שבה למד היה משכיל נסתר, וחשף את פרלמן הנער לספרות ההשכלה ולדקדוק העברי, שהיו אז תחומים אסורים ללימוד. כשגילה זאת דודו ופטרונו של אליעזר, הוא סילק אותו מביתו, אך המזל האיר פנים לצעיר המבריק. המשכיל שלמה נפתלי הרץ יונס הכניס אותו לביתו, פתח בפניו את ספרייתו העשירה ועודד אותו ללמוד רוסית. עולמו של אליעזר התחיל להתרחב. במהלך לימודיו בבית הספר הריאלי בשנות השבעים של המאה השמונה־עשרה הוא התעניין במאבק של העם הבולגרי לעצמאות, וברגע אחד התברר לו ייעודו: הוא הבין שגם העם היהודי צריך להילחם למען תחייתו על אדמת האבות. אליעזר פרסם את מאמרו הראשון – "שאלה נכבדה", ובו קשר לראשונה את התחייה הלאומית בתחיית השפה העברית. על המאמר הוא חתם בשם "אליעזר בן־יהודה". זו הייתה תחילתו של מסע.
2. העלייה לארץ והקמת בית עברי ראשון
לאליעזר בן־יהודה הייתה תוכנית ברורה לחיים: הוא התכוון ללמוד רפואה באירופה, לעלות לארץ ישראל ולרפא את יושביה, אבל לגורל היו תוכניות אחרות. בן־יהודה חלה במחלת השחפת, או בלשונו – "גניחת דם", ונאלץ לקטוע את לימודיו ולנדוד לאלג'יר החמה והיבשה. במיטה הסמוכה למיטתו בבית המרפא פגש ברופא הירושלמי אברהם משה לונץ, ולראשונה בחייו שמע דיבור עברי בהגייה ספרדית. לא הייתה זו העברית שהכיר מבית אבא, אלא נעימה שונה לגמרי, שערבה לאוזניו. בן־יהודה הלך והשתכנע שתחיית העברית אפשרית.
כך תיאר לימים את הרגש שפיעם בו: "נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אשר מים רבים של שטף החיים אחרי כן לא יכלו לכבותה".
כעת היה מנוי וגמור עימו לממש את חזונו. בשנת 1881 הפליג בן־יהודה לארץ ישראל, והוא לא היה לבדו. דבורה לבית יונס החליטה לקשור את חייה בחייו, ועוד על האונייה הסכימו בני הזוג לדבר אך ורק עברית. בפעם הראשונה זה מאות שנים קם לו בית עברי ראשון.
3. הילד העברי הראשון
איך מקימים לתחייה שפה שלא שימשה כלשון דיבור במשך יותר מאלפיים שנה? ראשית צריך לגדל דור של דוברים – ילדים שעברית היא שפתם הטבעית. כאשר נולד בכורו של אליעזר בן־יהודה, האב היה נחוש בדעתו לגדל את הבן בסביבה עברית גמורה: בלי שירי ערש ביידיש ובלי דיבורים ברוסית מעל עריסת התינוק. בן־ציון, שלימים שינה את שמו לאיתמר, גדל כשפן ניסיונות. במו פיו היה אמור להוכיח לעולם שאפשר לגדל ילד עברי, וכאשר אמר לראשונה את המילה "אבא", השמחה בבית בן־יהודה הרקיעה שחקים.
כדי שלא ייחשף לדיבור לועזי, נאסר על איתמר לעזוב את חצר הבית. אימו ניהלה למענו גן ילדים של ילד אחד, ובבגרותו כינה את החצר "מעבדת הקסמים" של הלשון העברית. ההורים אליעזר ודבורה הבינו שלמען גידול הילד יצטרכו להמציא מילים חדשות, ועשו זאת בחדווה. כך באו לעולם מילים רבות כמו "בובה" ו"גלידה", וגם איתמר נרתם למאמץ והמציא בהמשך חייו עשרות רבות של מילים, ובהן "סביבון", "מכונית", "אווירון" ו"אופנוע".
4. חברת שפה ברורה וּועד הלשון העברית
גם אדם חדור להט וחזון כמו אליעזר בן־יהודה לא יכול להחיות שפה לבדו, וכדי להתקדם במסע לחידוש הדיבור העברי הוא איגד סביבו חבורת מלומדים ירושלמים. בשנת 1889 יוסדה חברת "שפה ברורה", שמטרתה לעודד את היהודים תושבי הארץ לדבר ב"שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו". מהחברה הזו צמח גוף נוסף – ועד הלשון, שהתכנס פעם בחודש, ומטרתו הייתה לאתר מילים בגנזי הספרות העברית לדורותיה. לשם מה? כדי שאפשר יהיה לדבר על כל אותם עצמים ורעיונות שאפיינו את העולם המודרני, ושלא היה להם ביטוי בעברית העתיקה. שמות של מאכלים, של צבעים, של מחלות, של כלי תחבורה ועוד ועוד – היו חסרים בעברית של סוף המאה התשע־עשרה, וחברי הוועד השתדלו למצוא מילה ראויה לכל אלו.
אנשי הוועד עסקו גם בהפצת הרעיון של הדיבור העברי: הם עודדו משפחות לדבר עברית ובהנהגתם נתלו בחוצות כרזות "יהודי, דבר עברית!". החלום להחיות את השפה קרם עור וגידים.
5. ועד הלשון מעלה הילוך
אליעזר בן־יהודה הקים עם שותפיו את ועד הלשון בשנת 1889. הגוף היה אמור להפיץ את הדיבור העברי, אבל פעילותו הייתה דלה ובלתי סדירה. הוא נוסד שוב ב־1905, והפעם בגרסה משופרת, בעידוד אגודת המורים. המורים התלוננו שאוצר המילים העברי אינו מאפשר הוראה תקינה, וביקשו מוועד הלשון להסדיר את המינוח העברי. למורים לא היה ברור כיצד לכנות עצמים שונים בכיתה, כמו גיר, קובייה וכדור, איך לקרוא לפעולות החשבון, לתנועות הגוף בשיעורי ההתעמלות ועוד. כך חודשה פעילות הוועד ובאו לעולם מילים כמו "בדידים", "עיצוב", "נעץ", "גליל" ו"גזירה".
גולת הכותרת של עבודת ועד הלשון הייתה הקביעה של ממשלת המנדט שעברית תהיה אחת משלוש הלשונות הרשמיות בארץ ישראל. בתקופה זו חל שינוי מהותי במעמד העברית, ולאחר כמה עשורים של צמיחה איטית, היא נעשתה ללשון הלאומית של היישוב היהודי בארץ ושל מוסדותיו. לאחר קום המדינה היה ועד הלשון יסוד להקמת האקדמיה ללשון העברית, אשר ממשיכה עד היום בשימור השפה ובהכוונתה.
6. בן־יהודה העיתונאי
איך הופצו רעיונות בימים שלפני הרשתות החברתיות, לפני הטלוויזיה ואפילו לפני הרדיו? כמובן – בעזרת עיתונים. אליעזר בן־יהודה הבין שכדי לפרסם ברבים את תחיית העברית, וללמד את הציבור היהודי בארץ מילים חדשות, הוא מוכרח להוציא עיתון. ואכן במשך כשלושים שנה היה בן־יהודה מפעל של אדם אחד: הוא ייסד עיתונים, ערך אותם, כתב בהם, ובמידה רבה עיצב את פני העיתונות העברית בת זמנו.
עיתונו הראשון היה "הצבי", ובעזרתו הוא הפיץ רעיונות לאומיים, חברתיים ותרבותיים, והגיש לקוראים ידיעות מועילות על העברית. הניסיון של בן־יהודה ליצור עיתונות חופשית העלה עליו את חמת השלטונות הטורקיים, ששלטו אז בארץ, והם אילצו אותו לסגור את עיתונו. אך לא אדם כבן־יהודה יאמר נואש. במקום "הצבי" ייסד עיתונים בשמות אחרים – "האור" ואחר כך "השקפה", ואפילו כשהטורקים אסרו אותו בבית הכלא בגין פרסומיו, הוא המשיך בשלו. ודרך אגב, המילה "עיתון" היא חידוש של בן־יהודה.
7. בן־יהודה המילונאי
היום יש לנו המון מילונים בעברית: מילונים מודפסים ומילונים מקוונים, מילוני כיס ומילונים מורחבים, מילונים היסטוריים, מילוני סלנג ועוד. אבל בשעה שבן־יהודה הטיף לחידוש הדיבור העברי לא היה אפילו מילון אחד המכנס את כל המילים הקיימות בעברית לדורותיה. אף שבן־יהודה לא היה בלשן או מילונאי, הוא התגייס למילוי החוסר הגדול, ובמשך כארבעים וחמש שנה עסק בהתקנת מילונו: "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה", או בקיצור: מילון בן־יהודה. בן־יהודה בעצמו לא שיער כמה עבודה תידרש להעמדת המילון, וגילה בהדרגה שייאלץ להתמודד עם הכרעות מילונאיות קשות ועם מכשולים כספיים. למרות זאת המשיך בנחישות בעבודתו – ובל נשכח שהוא עבד לפני המצאת המחשב, ואת אלפי הערכים במילון כתב בכתב ידו על כרטיסיות.
בן־יהודה לא זכה בחייו לראות את המילון כולו, אך בני משפחתו ובלשנים ידועי שם השלימו את המלאכה. המילון זכה להערכה רבה, ועד היום הוא משמש מקור ייחודי וחשוב לחקר הלשון העברית. ודרך אגב, המילה "מילון" היא החידוש הראשון של בן־יהודה.
8. חידושי מילים
מי יודע איך קוראים לממתק הקר והצבעוני, שנהוג לאכול בגביע? ומה שמה של ביצה מטוגנת במחבת? אלו הן הגלידה והחביתה, כמובן, אבל מישהו צריך היה להמציא את המילים הללו, כי הן פשוט לא היו קיימות. מעט לאחר שאליעזר בן־יהודה הציע לחדש את הדיבור העברי, התברר שאוצר המילים העברי אינו מתאים לחיים המודרניים. ברור היה שצריך לשנס מותניים ולהירתם למפעל חידוש המילים, אך נשאלה השאלה כיצד לחדש. גישתו של בן־יהודה הייתה מרחיקת לכת: הוא טען שצריך לדלות מהמקורות העבריים מילים רבות ככל האפשר, אך שניתן לחדש גם על סמך הערבית, ואפילו להמציא שורשים חדשים. בהשפעת שותפיו המלומדים הוא התמתן, אבל הערבית בהחלט שימשה כמקור חשוב, וכך חודשו למשל – על סמך הערבית – המילים "הגירה" ו"אדיב". לצד זאת הוסכם שמילה ישנה היא "החידוש" הטוב ביותר – כל שצריך הוא לצקת תוכן חדש, מודרני, במילה מן המקורות. כך למשל זכו המילים "אקדח", "תותח" ו"מרגמה" – שמופיעות כבר במקרא, במשמעות המודרנית.
9. חידושי בן־יהודה שלא נקלטו בשפה
קבלו את המשפט הבא:
כדי להגיע לשיעור המכושית נכנסתי למעלה־ומוריד. בדרך נתקלתי בחברי, צייר־האור, והוא שאל אם אוכל לתת לו מדלק.
הכול ברור, נכון?…
ובכן, מה שניסיתי לומר הוא שכדי להגיע לשיעור הפסנתר נכנסתי למעלית. בדרך נתקלתי בחברי הצלם, והוא ביקש ממני גפרור.
ומאין הבאתי את המילים המשונות "מכושית", "מעלה־ומוריד", "צייר־אור" ו"מַדְלֵק"? פשוט וקל – במילים האלה השתמש אליעזר בן־יהודה. מבחינתו הן היו אמורות להיכנס לעברית שלנו, ולא "פסנתר", "מעלית", "צלם" ו"גפרור".
בן־יהודה חידש כמאתיים ועשרים מילים, אך רק כשלושה רבעים מהן חדרו ללשוננו. אחרות נשארו במילונים, והן עדות לחוסר היציבות של אוצר המילים העברי בתקופת התחייה של השפה.
אגב, ילדיו של בן־יהודה הקפידו להשתמש בַּמילים שחידש אביהם. הם אמרו "בדורות" ולא "עגבניות", "יעקובית" ולא "ג'קט", "שח־רחוק" ולא "טלפון", וכשאיחלו זה לזה לילה טוב, אמרו "בטוב תלין" או "בטוב תליני", כלומר – תישן טוב או תשני טוב.
10. בן־יהודה וביאליק
אליעזר בן־יהודה היה נחוש לספק לעברית מילים חדשות ככל שיידרש, אך היו שהתנגדו לדרכו הנמרצת. כזה היה למשל המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. ביאליק סבר שמוטב להאט את קצב ההחייאה של העברית, ולתור בקפדנות אחר שורשים שיתאימו ליצירה של מילים חדשות. הוא הסתייג במיוחד מהנטייה להרבות בחידושי מילים בסיומת ־ִיָּה, שהיו חביבים על בן־יהודה ועל שותפיו, למשל "עירייה" ו"מטרייה", והסביר שהסיומת הזאת מזכירה נעירה של חמור: אִיָה, אִיָה, אִיָה. לכן, אגב, כינה ביאליק את העגבנייה "עגבנית" בשירו הידוע "בגינת הירק".
ביאליק אפילו פקפק בתואר "מחיה השפה העברית" שנקשר בשמו של בן־יהודה, ועד היום יש כאלו שמתווכחים מי חידש מילים רבות יותר – ביאליק או בן־יהודה. אבל כמו שאומרים הילדים – זו אינה תחרות, והזוכים האמיתיים הם אנחנו – דוברי העברית.
11. מות בן־יהודה ומורשתו
במשך כארבעה עשורים התמודד אליעזר בן־יהודה עם מחלת השחפת, או כמו שהוא כינה אותה – "גניחת הדם", ובניגוד לתחזיות הרופאים המשיך בעבודתו יומם וליל. ואולם לבסוף הכריעה אותו המחלה, והוא נפטר בדצמבר 1922 בגיל שישים וארבע. בן־יהודה הובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים, ויהודים בארץ ומחוצה לה ביכו את מותו. בן־יהודה לא פעל לבדו למען ההחייאה והחידוש של השפה העברית, אך קשה להאמין שפלא תחייתה, שאין לו אח ורע בשפות העולם, היה מצליח ללא הלהט היוקד שלו ואמונתו השלמה בתהליך. בשנת 1959 הונפק בול לציון מאה שנים להולדתו, וב־2008 הכירה האספה הכללית של אונסק"ו בבן־יהודה כאישיות הראויה להוקרה בין־לאומית ולהנצחה. ב־2012 הכריזה ממשלת ישראל על יום הלשון העברית, המצוין מדי שנה ביום הולדתו של אליעזר בן־יהודה. ביום זה אנו מזכירים את פועלו של מחיה השפה העברית ובעיקר חוגגים את שפתנו – שפה ישנה־חדשה, ששורשיה בימי קדם ופניה אל העתיד.
