עיוני לשון: "לכבוד" בפתיחת מכתב – מקורה וגלגוליה

מאת: רות שטרן

אקדם 71, מרחשוון תשפ"ג – נובמבר 2022

אחת הנוסחאות הבולטות ביותר המאפיינות כתיבת מכתבים בימינו, בעיקר מכתבים רשמיים, היא נוסחת לכבוד, המופיעה לפני הזכרת שמו של נמען המכתב, כמו גם בציון כתובתו על גבי המעטפה. למשל –

 לכבוד מר א' בן־יהודה בירושלים. חבר נכבד!
(תעודה 10, שנת 1908)[1]

מניין באה נוסחה זו? במשך שנים רבות מכתבים עבריים נפתחו במילת יחס פשוטה: אל או ל־.

רק בתקופת הגאונים מוצאים לראשונה במכתבים הידועים לנו את התיבה לכבוד. בתקופה זו כבוד התחילה להופיע בצירופי סמיכות לפני שמו של אדם, כבוד פלוני, בדרך כלל בשרשרת סמיכויות ארוכה, פעמים רבות בצירוף כבוד גדולת קדושת. לדוגמה, "בן כבוד גדולת קדושת מרינו ורבינו אלחנן הרב הגדול" (שמואל בר' הושענא, סביב שנת 1010; ספריית קיימברידג', אוסף טיילור-שכטר, 16.68).

אנו למדים על תפוצתו הרבה של הצירוף גם מראשי התיבות כג "כבוד גדולת קדושת "שהיו נפוצים מאוד באיגרות הגאונים לפני שמות פרטיים. הופעתו של הצירוף כבוד פלוני הושפעה ממבנה מקביל בערבית ובערבית יהודית שבהן ביטוי כבוד מופיע כנסמך לשם פרטי.

מבנה הסמיכות בצירוף הזה איננו מבנה רגיל. בסמיכות רגילה הנסמך מתפקד כגרעין הצירוף והסומך כלוואי, ולעומת זאת במבנה הסמיכות הנדון דווקא הסומך – השם הפרטי – הוא הגרעין ואילו הנסמך הוא הלוואי המתאר אותו: כבוד פלוני משמעותו פלוני המכובד.[2] הופעתו של מבנה זה בפתיחות של איגרות הגאונים איננה מפתיעה, שכן הפתיחות באיגרות הגאונים נוטות להיות מפויטות, ומבנה זה הוא אחד מן המאפיינים המובהקים של השירה הפייטנית.[3]

גם לאחר תקופת הגאונים כבוד שימשה נסמך בצירופים רבים כמו כבוד מעלת, כבוד הרב, כבוד החכם, כבוד מורנו הרב רבי, ועוד.

כמו כבוד פלוני גם צירוף היחס לכבוד החל להופיע בתקופת הגאונים במקומות שונים במכתב, ובכללם גם בראש המכתב כחלק מפתיחתו. בתקופה זו הוא נתפס עדיין כצירוף של מילית היחס ל־ עם כבוד הנסמכת לשם פרטי לכבוד פלוני = לפלוני המכובד. כל אחד מרכיביו של הצירוף שימש עדיין בצורה עצמאית: ל־ כמילית יחס, וכבוד לפי משמעותה הלקסיקלית, כפי שאפשר ללמוד מן החילוף של כבוד בביטויי פאר אחרים:

לכבוד נשיא נשיאי יש' [=ישראל] הגאון מרינו רבינו שמואל ראש הישיבה גאון יעקב (יוסף בן אביתור, ספרד, סביב שנת 989; ניו יורק, אוסף אדלר, 4009, 15-14).

ולעומת זאת:

להדרת יקרת צפירת תפארת אדירנו ויקירינו מרב [=מר רב] ישועה היקר הנכבד בן רבנא יכין החסיד הידוע (סעדיה החבר בן אברהם, סביב שנת 1080; אוסף טיילור-שכטר 12, 11, J10).

ואולם על אף תפוצתה הרבה של לכבוד פלוני במעמד זה באיגרות הגאונים, בתקופות מאוחרות יותר הועדפו נוסחאות אחרות. לעומת זאת כבוד פלוני הוסיפה לשמש בתפוצה נרחבת לאורך כל תקופת הביניים, ותפוצתה הרחבה אפשרה את ההופעה המחודשת של לכבוד בפתיחת מכתבים במאה ה־18 ובמאה ה־19, בתחילה בכתיבה רבנית אשכנזית:

שאלה: לכבוד אהובי ידידי הרב המופלג האלוף מוהר"ר [=מורנו הרב רבי] מנחם נאווארי (ר' יחזקאל לנדא, פראג, המאה ה־18; שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אורח חיים, פראג תקל"ו, סימן כד).

לאחר שלכבוד הופיעה מחדש היא הפכה לנוסחת הפתיחה הבלעדית בפתיחת מכתב, אך תהליך זה התפרס על פני תקופה ארוכה. בראשית המאה ה־20 עדיין עמדו לרשות מחברי המכתבים העבריים מגוון נוסחאות פתיחה. בקורפוס המכתבים הרשמיים שהשתמרו בארכיון האקדמיה, הכוללים מכתבים שנשלחו לוועד הלשון או שנשלחו ממנו בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה־20, מצויות שלוש דרכי
פתיחה למכתבים רשמיים: פתיחה באמצעות מילת יחס דטיבית ל־, אל או לכבוד; פתיחה באמצעות פנייה ישירה; פתיחה באמצעות משפטי ברכה ייחודיים:

  • להאדון דוד יֶלין בירושלים חבר נכבד, קבלנו את מכתבך (תעודה 7, שנת 1908).
  • אל מרכז ההסתדרות העברית לשפה ולתרבות, ברלין. א. נ. (תיקייה 1.1, שנת 1912).
  • לכבוד חברי ועד הלשון העברית, ירושלים. א. נ. (תעודה 61, שנת 1912).
  • אדוני זוטא כבודו לא התנהג כיאות בדבר מה שאמרתי לו לכתב בההזמנה לועד הלשון (תעודה 4א, שנת 1905).
  • שלום רב לך אהובי הנכבד מאוד מר ילין! (תיקיית אישים, שנת 1919).

במהלך תקופה זו שכיחותם של שלושת סוגי הפתיחות במכתבי ועד הלשון הייתה דומה. הפתיחה הדטיבית הייתה השכיחה ביותר והיא מנתה כ־80% מסך הפניות. הפתיחה באמצעות פנייה ישירה בלבד מנתה כ־15%, והמקרים שבהם לא הייתה נוסחת פתיחה היו נדירים. לעומת זאת מילת היחס המשמשת בפתיחה הדטיבית השתנתה שינוי מובהק לאורך עשורים אלו. עד מלחמת העולם הראשונה שכיחותה של ל־ (50%) הייתה דומה לשכיחותה של לכבוד (42%)לעומת זאת לאחר מלחמת העולם הראשונה לכבוד הפכה לנוסחת הפתיחה הדטיבית הרגילה (91%) ואילו מספר הופעותיה של ל־ צנח (7%).

התפתחות זו התרחשה בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. בארץ ישראל לפני המלחמה לכבוד מנתה כמחצית מן הפתיחות הדטיביות, ואילו לאחר המלחמה חלקה עלה ל־95% בחוץ לארץ תהליך זה לא התרחש, וחלקה של לכבוד עלה מעט, מ־ 35% ל־ 50% אם כן בתקופה העותמאנית לכבוד הייתה אחת ממילות היחס הדטיביות בפתיחת מכתבים רשמיים, ואילו בתקופת המנדט הבריטי לכבוד הפכה לנוסחת פתיחה דטיבית קבועה. בחוץ לארץ לא חל שינוי זהה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

נוסחת לכבוד איננה הנוסחה היחידה שהתקבעה במכתבים רשמיים דווקא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. פעמים רבות נוהגי כתיבת המכתבים נותרו באירופה כפי שהיו קודם לתקופת התחייה, ואילו בארץ ישראל בלבד נוצר משלב חדש ומובחן בעל אמצעי לשון אופייניים מובהקים. החזרה לדיבור בעברית שהתרחשה בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ היא שגרמה לכך, משום שדוברי העברית החדשה, שהעברית הייתה שפתם העיקרית, נזקקו לה לא רק בדיבורם אלא לכל צורכיהם החברתיים והלשוניים, ובכללם גם לכתיבת מכתבים רשמיים.[4] מטבע הדברים מכתבים אלה הפכו בתקופת המנדט נפוצים יותר ושימושיים יותר, במיוחד עם הפיכת העברית לאחת מן השפות הרשמיות בארץ, ולכן גם הצורך בתבנית אחידה שתהיה נבדלת בצורתה ובלשונה ממכתבים פרטיים התעוררה ביתר שאת דווקא בתקופה זו. [5]

עם הזמן בשל שגירותו של צירוף היחס לכבוד הוא עבר הידקדקות (גרמטיקליזציה). משמעותה הלקסיקלית של כבוד אבדה והיא הפכה לרכיב דקדוקי בלבד, ומרגע זה לכבוד על שני רכיביה הפכה למילת יחס דטיבית. במכתבים רשמיים בני ימינו לכבוד מתפקדת כמילת יחס דטיבית בלבד, והיא הצורה הרגילה שבה מציינים למי ממוען המכתב. המשמעות הסמנטית של כבוד איננה מורגשת בה עוד. לכבוד פלוני הפכה, אפוא, לאל פלוני בלבד.


* רשימה זו מבוססת על עבודת הדוקטור שלי שנכתבה בהנחיית פרופ' יעל רשף. תודה על הנחייתה הצמודה והנדיבה.

[1] הדוגמה באה מתוך קורפוס מכתבים שנשלחו לוועד הלשון או מכתבים שנשלחו ממנו בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה־20. המכתבים שמורים בארכיון האקדמיה ללשון העברית.

[2] ועיינו מילון בן־יהודה, כרך ה, עמ' 2236.

[3] עיינו לדוגמה י' יהלום, שפת השיר של הפיוט הארץ ישראלי הקדום, ירושלים תשמ"ה, עמ' 108-97 ובמקורות נוספים.

[4] שטרן, תשפ"ב (לעיל הערה 1), סעיף 5.3.

[5] רשף, העברית בתקופת המנדט, ירושלים תשע"ו, פרק ד.