חוה פנחס כהן ז”ל

בשבת האחרונה (ד’ במרחשוון תשפ”ג) הלכה לעולמה המשוררת חוה פנחס כהן.

זכינו שהיא הצטרפה לוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה ותרמה זווית ראייה קצת אחרת על הדברים שנדונו בה.

בגיליון 7 של כתב העת “פנים” מאוקטובר 1998 פורסמה מסה פרי עטה “אם, אהובה, מולדת”, ובה כתבה על יחסה כמשוררת אל השפה בין היתר על רקע חברת העולים שבתוכה גדלה.

מובאים כאן כמה קטעים ממסה זאת:

“היום אני מוכנה ויכולה להודות שהשפה שלי ושל רבים מבני דורי היא מוֹלדת, אך אינה מוּלדת. היא לא באה טבעית וקולחת מבית ההורים, משירת תינוקות. היא שכינתי בתוכי אך אינה גרסא דינקותא. היא לא טבעית וקולחת מהבית, מהנוף, מהמקום העוטף. ללכת על העברית, בהתחלה זו הייתה הליכה על גלידי קרח. תחתיה תהום רבה של אי־ידיעה. תהום של חוסר ביטחון. לפעמים כדי לקבל תגובת צחוק ולעג, ולפעמים אישור למה שהיחסים הפנימיים בין הנשמה לשפה כבר חשפו.

היום אני מוכנה להודות במה שהסתרתי בעיקר מעצמי. יש חלק ניכר באינטימיות שבקשר עם השפה שאין פורשים לאור השמש, אור השמש המקומית. כי לאור הזה יש כוח לפגוע ולפרום את האינטימיות. היום אני מוכנה להודות שהייתי בת למהגרים (עולים). התחושה המאפיינת מהגרים היא זרות של הסביבה אל המהגר וזרות של המהגר אל המקום. אך לא בזה מדובר.

המקום שבו הזרות קיבלה ממשות היה המקום האינטימי ביותר, שבו אי אפשר לשקר: בשפה, בביטוי ובמבטא. ההורים שלי ושל חבריי דיברו בשפה של המולדת הישנה, מעורבת במילים עבריות. […] ואני הבאתי הביתה את השפה שמצאתי בגן הילדים. הגננת הייתה הדמות המשכילה ביותר בשכונה. היא ידעה עברית וקראה תנ”ך, היא ידעה להסביר את החגים. כך נוצר בשכונה מדרג דמיוני. ככל שהילדים צעירים יותר, הם דיברו עברית טובה יותר, ללא שארית מבטא. האחים הגדולים יותר, אם היו, שלטו בשפת המולדת הישנה, פנו אלינו בשפה הישנה וקיבלו את תשובותינו בעברית. […]

היום, אני מפרקת את השפה לגורמים, בפעם הראשונה, ומנסה להבין מאין היא באה, כדי לדעת אולי לאן אלך אתה. כילדה, השפה העברית הייתה יצור גמיש ומפתיע, צריך היה לחפש לבד את החוקים והכללים בתוך הסביבה, בין חצרות הבתים.

אחר כך קראתי ספרים. בחוש של ילדים הבנתי שהספרים הם המורים שלי. שם עולמי האינטימי. יחסיי עם השפה החלו מתרחבים ועולם זה הלך ותפס מקום בתוכי. […]

ליד האנציקלופדיה היו ארבעת כרכי הטור השביעי של אלתרמן. לידם עמדו ארבעה כרכים כחולים וחדשים, מילון עברי-עברי, מילון חדש, מנוקד ומצויר, מאת אברהם אבן שושן, בהשתתפות חבר אנשי מדע, הוצאת קרית ספר בע”מ, ירושלים.

המילון היה מתנה של אבא ליום הולדת שמונה. האם יכול היה לדעת אבא, איש צעיר מעשי ונמרץ, שמתנה שימושית, מין ספר עזר כזה, הוא המתנה הכי אינטימית שיכול היה לתת לי. ספק. […]

השפה היא זהות. השפה היא זיכרון, כל מילה היא תל ארכיאולוגי שכל משורר יחפש בו את החרסים המתאימים לעולמו.

למסה בשלמותה ראו כאן.

יהי זכרה ברוך.