“המורה העברי נִצח”
לחינוך העברי בארץ ישראל הייתה תרומה מכרעת לתחיית השפה העברית. המורים העבריים הראשונים ראו בעבודת ההוראה ייעוד לאומי נעלה וקיבלו על עצמם להפיץ את העברית החיה גם מחוץ לכותלי בתי הספר. המורים הם שנטעו את העברית בפי הילדים בארץ ישראל ויצרו “איים” של דוברי עברית.
אליעזר בן־יהודה היה ראשון שהחל ללמד שיעורי עברית בשפה העברית וללא תרגום. בשנת 1882 לימד בבית הספר “התורה והמלאכה” בירושלים. מורים שהושפעו מחזונו לימדו תחילה את מקצוע העברית ללא תרגום ובהמשך גם את יתר תחומי הלימוד. שיטת ההוראה שפיתחו כוּנתה “עברית בעברית”.
המורים העבריים הראשונים התמודדו עם קשיים מרובים. עברית לא הייתה שפת אימם ורבים מהם התקשו בדיבור עברי שוטף. כך למשל כתב תלמיד שהחל ללמוד בשנת 1891 בשיטת “עברית בעברית”:
גם המורה בכבודו ובעצמו מגמגם יותר מאשר מדבר, שכן גם הוא לא היה רגיל בדיבור עברי מילדותו.
יתר על כן, רבים מהמורים הראשונים הגיעו למקצוע ההוראה במקרה והיו חסרי השכלה מקצועית־פדגוגית. לא היו להם תוכניות לימוד ושיטות הוראה בעברית, והורגש מחסור ניכר במילים בסיסיות והכרחיות להוראה. בלית ברירה קבע כל מורה את המילים הדרושות לו לדיבור עברי בכיתה, אך הבלבול באוצר המילים היה כה גדול עד כי לעיתים אפילו באותו בית ספר היה הבדל במילים ובמשמעותן בין מורים ובין תלמידים שונים. כך תיאר מורה עברי מצפת את המצב:
כמעט בכל מושבה קוראים לעצמים היותר מצויים בשמות אחרים או בניקוד אחר: פה קוראים ‘גיר’ ופה ‘נתר’ ושם ‘קִרְטוֹן’. זה אומר ‘חרט’ וזה ‘מכתב’. האחד קורא ‘שמורת עין’ – עפעף; והשני – ‘ריסים’. בבית ספר אחד קוראים ‘בימה’, ובשני – ‘קתדרה’, ובשלישי – ‘מכתבה’. זה אומר ‘סָרגל’ וזה – סְרגל. זה ‘ספסל’ וזה ‘ספסֶל’. זה ‘צדע’ וזה – ‘צדעה’. פה ‘כיס’, ושם ‘צלחת’, ופה – ‘חיק’. זה קורא ‘חזיה’, וזה: ‘חזית’!
אחד העם שביקר בארץ ישראל בשנת תרנ”ג (1893) פרסם דוח על ביקורו, ובין השאר הוא תיאר את המצב העגום של בתי הספר שבהם לימדו בעברית:
השומע באזניו, איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד, מחסרון מלים ומבטאים, הוא מרגיש מיד, כי ‘הדבור’ הזה לא יוכל לעורר בלבו של המדבר או השומע רגש של כבוד ואהבה של השפה המצומצמת.
…ובאין לו [למורה] יכולת לבאר כראוי את הענינים גם בעל פה – כי הביאור הזה בשעת הלמוד הוא גם כן בלשון עברית – יוצאים הילדים מבית הספר בידיעות צנומות ומקוטעות.
כדי לפתור את בעיות ההוראה הקשות ייסדו בשנת תרנ”ב (1892) קומץ המורים החלוצים את “אספת המורים”. חבריה דנו בשאלות חינוכיות־מקצועיות ובאסטרטגיות ליצירת מרכז סמכות. בפעילותם הנחושה הובילו להקמה המחודשת של ועד הלשון בשנת תרס”ה (1905).
מאמצי המורים להנחלת העברית נשאו פרי, ומעדויות של בני התקופה מתברר שכעבור זמן קצר ניכרו הישגים בהקניית הדיבור העברי לתלמידי בתי הספר. לדוגמה, בבית הספר בראשון לציון החלו ללמד בשיטת “עברית בעברית” בשנת תרמ”ח (1888), וכבר באותה השנה הופיע בעיתון “הצבי” דיווח אופטימי על הישגי הדיבור של תלמידי בית הספר העברי במושבה:
גם הנערות תחלנה לדבר כן בלשון־עבר. בשעת הלימוד לא תישמע בבית הספר כל לשון אחר זולתי עברית. מעת לעת ילכו המלמדים את התלמידים לטייל. ובכל עת הטיול והמשחק ידברו הילדים ביניהם רק בלשון אבותינו. (…) ומה נעים היה המחזה, בשבת הילדים יחדיו וישחקו במשחקי ילדים ב”זוג ולא זוג” באגוזים וכיוצא בזה. וישתעשעו ויריבו ויהתלו – וכל זה בלשון עברית. בעת הטיול יבארו המלמדים להתלמידים שמות כל אשר תראינה עיניהם בלשון עברית: הר, בקעה, נחל, מישור וכדומה וגם שמות העשבים והצמחים והזוחלים וכו’.
תלמידים רבים דיברו עברית גם מחוץ לכותלי בית הספר, ובמקרים לא מעטים בני משפחותיהם החלו לדבר עברית בעקבותיהם. כך הפכה העברית ללשון הבית והרחוב.
אפילו אחד העם שהטיל ספק כבד באפשרות שהעברית תהפוך ללשון ההוראה בבית הספר, הודה שטעה. בביקור נוסף בארץ בשנת תרע”ב (1912) שוכנע שהנחלת העברית הושגה ושיבח את המורים העבריים:
ראיתי את העבודה החינוכית בא”י בראשיתה, לפני שמונה־עשרה שנה, ולא נתנני אז לבי להאמין, כי אלה המורים היחידים, אשר נשאו בלבם את האידיאל הגדול של חינוך עברי בלשון עברית והתחילו להגשימו במעשה בכוחם המצומצם – כי הם יצליחו באמת לחולל “מהפכה” רוחנית כזו בעולמנו. אבל יחד עם זה ראיתי אז גם את התשוקה הגדולה שבלב האנשים האלה להשגת מטרתם ואת בטחונם הגדול בהצלחת מפעלם – ואמרתי: “מי יודע? אולי יגדל כוח הביטחון הזה לעשות נפלאות’… עתה באתי וראיתי, כי באמת עשה ה”ביטחון” נפלאות. “חינוך עברי בלשון עברית” אינו עוד “אידיאל” בארץ ישראל, אלא עצם החיים, חזיון טבעי, שמציאותו מוכרחה וביטולו לא יצויר עוד… אמנם “מהפכה” נהייתה בארץ, והמורה העברי ניצח.
המורים הראשונים:
