על פתיחה מוטעית של קיצורים וראשי תיבות

אקדם 70, תמוז תשפ"ב – יולי 2022

קיצורים וראשי תיבות עשויים לציין ביטויים שונים זה מזה, כידוע. למשל ראשי התיבות ז"ל יכולים להתפרש 'זיכרונו לברכה' וגם 'זה לשונו'. בדרך כלל ההקשר מכוון את הקורא לפירוש הנכון. אבל, כאמור, רק בדרך כלל. הנושא אינו חדש ונדון בספרות המחקר.[1] בהמשך הדברים מובאים כמה קוריוזים הנוגעים לעניין שנקרו לי.

בדידי הווה עובדא: עד אמצע שנות השמונים של המאה שעברה נדפסו פרסומי האקדמיה בדפוס רפאל חיים כהן, ולקראת כל שנה חדשה היינו מקבלים מדפוס כהן לוח שנה חדש לחדרי העבודה של העובדים; לוח יום־יום, שכל דף בו היה מעוטר בתחתיתו בפתגם, בדבר חוכמה או בבדיחה קצרה. בוקר אחד, באִסרו חגי תשרי, חזרתי לעבודתי אחרי שבוע הפגרה, וכדרכי בכל בוקר נפניתי אל לוח השנה לתלוש את הדפים שעבר זמנם – שמונת דפי החג — כדי להשליכם לסל הפסולת או לשמור מהם לשימוש חוזר מן העֵבר האחורי של הכתב. מתוך כך נפלה עיני בכתוב על הדף האחרון שעדיין היה בידי. מתחת לציון התאריך בלטו באותיות עבות ראשי התיבות ש"ע וש"ת. לאיש לשון, הפירוש הטבעי של ראשי תיבות אלו הרי הוא 'שם עצם ושם תואר'. לרגע תהיתי מה ראה מר כהן לקבוע בלוח השנה מושגים דקדוקיים. אבל רק לרגע, ותהייתי נהפכה לחיוך ביני לבין עצמי מששׂמתי לב שהדף מכוּון ליום הפגרה האחרון, שהוא 'שמיני עצרת ושמחת תורה'. הייתה זו תקלה רגעית משעשעת, חסרת כל חשיבות, כמובן.

נזכרתי בחוויה תמימה זו בזמן קריאת מעשה שהיה בישיבה הגדולה באודסה כמאה שנה לפני האפיזודה המסופרת למעלה. בכיתה הגבוהה של הישיבה היו לומדים גמרא שעתיים ביום. זה היה שיעור מאתגר ותובעני. פתאום, באמצע שנת הלימודים, מת המורה הוותיק והנערץ, ונתמנה במקומו אדם לא מוכר, צעיר יותר ורגזן (ולא מוכשר כל כך למשרה). למדו את מסכת שבת. בפרק הראשון של המסכת מזדמן כמה וכמה פעמים המושג "רשות הרבים", לרוב בראשי התיבות רה"ר, אבל גם ר"ה, שהם גם ראשי התיבות של 'ראש השנה'. אכן כך — ר"ה — היה כתוב בטקסט שנלמד אותו היום, ככל הנראה בדף ב ע"ב של המסכת, ששם כתוב: "מי לא עסקינן דקא מעייל מר"ה לרה"י", היינו: 'וכי אין אנו עוסקים שמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד'. המורה החדש, שלא הבין את הסוגיה לאשורה, קרא 'ראש השנה'. ביום שהיה על התלמידים לקרוא את השיעור לפני המורה התבקש אחד מן התלמידים לקרוא את חומר הלימוד ולפרשו. התלמיד, שנהג להכין את שיעורי הבית עם אביו, קרא כדין 'רשות הרבים', כפי שלימדוֹ אביו אל נכון, אבל המורה נזף בו ודרש ממנו בנחרצות: "קְרא 'ראש השנה'!". רצה הגורל ובאותו שיעור נכח המפקח, רב תלמיד חכם, שהיה עֵד לתקרית והתערב בנעשה. הדברים יצאו מדל"ת כותלי הכיתה ואף מכותלי הישיבה.[2] טעות בפתיחת ראשי תיבות הסתיימה הפעם בשערורייה.

אני חוזר למקום עבודתי במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. בזמן התקנת הנוסח של התוספתא, על פי כ"י וינה, נתקלתי במובאה מספר ירמיהו כו, כ במסכת סוטה ט, ה. נוסח המובאה בכתב
היד: "וגם איש היה מתנבא בשם ייי, אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, ויתנבא על העולם הזה ועל הא' הז' ככל דברי ירמיהו", כנגד הנוסח המוסמך: "וַיִּנָּבֵא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת" וכו'. יסולח לסופר של כ"י וינה שלא דק פורתא וכתב "ויתנבא" במקום "וינבא", אבל הוא מעד מעידה חמורה יותר בהמשך: "על העולם הזה" במקום "על העיר הזאת". קרוב לוודאי שבנוסח כתב היד שהסופר העתיק ממנו המילים "העיר הזאת" היו כתובות בקיצור הע' הז' (כמו אחרי כן הא' הז', היינו 'הארץ הזאת') – וכדי להקל את הקריאה פתח הסופר את הקיצורים הע' הז', אלא שבמקום 'העיר הזאת' שגה ופתר אותם 'העולם הזה'.

בחוגי סטודנטים לתלמוד מתגלגל סיפור על סופר שהתכוון להיטיב עם הקורא, ובצירוף "בית דין של כ"ג" פתח את ראשי התיבות כ"ג 'כהן גדול', במקום שם המספר 'עשרים ושלושה'. חושד הייתי שאין זו אלא אגדה אורבנית בעלמא, אבל התברר לי שזה מעשה שהיה, וידידי ד"ר בנימין אליצור מסר לי מראה מקום מדויק: התלמוד הירושלמי, מסכת כתובות ד, ג (כח ע"ג), עמ' 975 שו' 7 במהדורת האקדמיה ללשון העברית. במקום הזה נדרש הפסוק "והוציאו את בתולי הנערָ אל זקני העיר השערה" (דב' כב טו). כ"י ליידן גורס כדין: "'אל זקני העיר' זה בית דין שלשלשה; 'השערה' זה בית דין שלכ"ג". כלומר: הרישה ("אל זקני העיר") מכוונת לבית דין
של שלושה דיינים, והסיפה ("השערה") לבית דין של עשרים ושלושה. דפוס ונציה, הדפוס הראשון של התלמוד הירושלמי, שהועתק מכ"י ליידן, נוהג בהרבה מקומות לפתוח ראשי תיבות וקיצורים שבכ"י ליידן, על
פי רוב בצורה נכונה. כאן, בסיפה, נכשל והדפיס: "זה בית דין של כהן גדול".

לסיום, פתיחה שאינה מוטעית אבל יש בה משום פגימה בנוסח המקוצר דווקא. ספרו של מנחם ריישר, איש ירושלים, "שערי ירושלים" (למברג 1870), פותח בהצגת המחבר על ידי יוסף שאול הלוי נתנזון: "ומזמן לא כביר הוכרח לכתת רגליו לצאת מקודש לחו"ל מחמת צוק העתים לבקש עזר וסעד מאת אחינו ב"י". פסקה זו מוזכרת בשינוי קל בספרו של שלמה שבא, "ארץ רבת שמש" (מביא לדפוס מרדכי נאור; תל אביב 1982), בזה הלשון: "הוכרחתי לכתת רגלי, לצאת מקודש לחוץ לארץ מחמת צוק־העתים" וכו' (עמ' 50). הצירוף מקודש לחו"ל שבמקור מרמז על הביטוי השגור בתורה שבעל פה ובתפילה מקודש לחוֹל, בין קודש לחוֹל, וזה נפגם בנוסח המפורש מקודש לחוץ לארץ.

————————————————————–

[1] אני מודה לעורך "אקדם", ד"ר יעקב עציון, שהפנה אותי לדוגמאות המרובות של פתיחה מוטעית של קיצורים וראשי תיבות שהביאו מאיר הלפרין, "הנוטריקון, הסימנים והכנויים", וילנה תרע"ב, עמ' xix—xi, וראובן מרגליות, "מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו", ירושלים תשמ"ט, עמ' כא–ל.

[2] ראו בהרחבה: י' ספיבקוב, סירתי על פני האוקיינוס: אוטוביוגרפיה ואי־אלו זיכרונות ורשימות, ירושלים תשפ"ב, עמ' 107–109.