ערן

עֵרָן הוא שם עברי ותיק למדי. הוא נזכר בתנ"ך כשמו של אחד מנכדי אפרים (במדבר כו, לו).

גיזרון השם אינו מחוור דיו. על פי רוב מקובל לומר שהנו"ן אינה מן השורש, אלא נוספת לו כסיומת טיפוסית לשמות עבריים דוגמת אָרנן, זֵיתן, עֵינן ושִׁפטן, לצד שמות מוכרים יותר בסיומת ־וֹן דוגמת גדעון, גרשון, נחשון, שמעון ושמשון. הסיומות ־ָן (בתנועה a) והסיומת ־וֹן (בתנועה o) מקורן אחד: בענף הכנעני של השמות השמיות חל מעתק של a ארוכה ל־o בתנאים מסוימים (הבלשנים מכנים זאת "המעתק הכנעני"). אף בלשונות שמיות אחרות מוצאים את הסופית ־ן בשמות פרטיים וסביר להניח שהיא התפתחה מתפקיד דקדוקי מסוים (למשל ליצירת שם תואר או לציון הקטנה).

מכל מקום לפי זה הרכיב הראשון הוא עֵר. השם עֵר כשלעצמו ידוע מן המקרא – בנו של יהודה, ואף השם הקרוב לו עֵרִי – בנו של גד. יש מן החוקרים שהסבירו בפשטות כי מדובר במילה הכללית עֵר שעניינהּ 'לא ישן', ובהרחבה גם 'זריז', 'נמרץ', 'מלא חיים'. פעלים מן השורש עו"ר נפוצים במקרא במגוון הקשרים: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה, ב), "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן" (תהלים מד, כד), "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר" (שופטים ה, יב), "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ͏ִם" (ישעיהו נא, יז) ועוד.

משורש זה גזורה גם המילה הארמית עִיר במשמעות 'מלאך',[1] כגון "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש יורד מן השמיים] (דניאל ד, י). מכאן הביטוי "עירין קדישין" בלשון הפיוט ובלשון התפילה.

אחרים הציעו שהרכיב (או השם) עֵר קשור אל השורש ע'ו"ר/ע'י"ר באוגריתית (ע'  המקביל לעיצור غ בערבית; בתעתיק המדעי: ġ) במובן 'שומר', כגון בנוסח הברכה האוגריתי "אִלם תערכ תשלמכ" ('האלים ישמרוך וישלמוך'),[2] ואולי זו כוונת הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (דברים לב, יא).[3] לפי זה ייתכן כי עֵר עניינו 'שומר', 'מגן', ואולי דווקא בצורה הסבילה: 'שמוּר', 'מוּגן'. יש הקושרים לכאן את השם המקראי יָעוּר (או במסורת הכתיב: יעיר), שם תאופורי מקוצר שלפי זה מורה 'האל ישמור'.

בכיוון אחר לחלוטין – ייתכן כי הנו"ן של ערן היא מן השורש, אבל הצורה המקורית הייתה 'עדן', כמו שאומנם משתקף בכמה מתרגומי המקרא (ליוונית ולארמית־סורית) ובנוסח השומרוני של התורה.

השם ערן לבנים שב ונתחדש בפי דוברי העברית החדשה.

————————————————————–

[1] המילונים מציעים גלגול משמעות מעין 'ער' > 'צופה', 'משקיף' > 'מלאך'.

[2] בספר איוב מוצאים את שני הפעלים האלה בסמיכות דומה: "כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ" (ח, ו). יש מן החוקרים שסברו שהן 'תערכ' האוגריתי הן 'יעיר' העברי (מן הפסוק באיוב) גזורים מן השורש נע'"ר, המקביל אל נט"ר (שמובנו כידוע שמ"ר). מחלוקת חוקרים זו נתרחבה למחלוקת כללית על אופי ההקבלה של מילים וביטויים בלשונות שמיות (מומלץ לעיין במבחר המקורות).

[3] לבד מן השמות הפרטיים זו הפעם היחידה שבה מוצאים מילה מן השורש הזה בחמשת חומשי התורה.