שימוש הלשון: הצורה הפנימית

לשוננו לעם א, ג (תשרי תש"ו), עמ' 3–5

מובא כאן מאמר קצר פרי עטו של ד"ר בנימין קלאר – חבר מסור בוועד הלשון, מרצה אהוב ללשון העברית באוניברסיטה העברית וחוקר מחונן – שחייו נגדעו בנופלו בשיירת הדסה בשנת תש"ח.

המאמר הותאם לכללי הכתיב המלא הנוהגים כיום.

כאלפיים לשונות ובנות־לשונות מדוברות כיום בעולם, וכל אחת שונה מחברתה. לשון לשון והגאיה המיוחדים לה, לשון לשון ואוצר מילותיה, לשון לשון ודרכי נטיותיה. אבל לא בדברים אלה בלבד, שהם קובעים את צורתה החיצונית של הלשון, נבדלות השפות זו מזו. יש עוד הבדל היורד לשיתין של כל שפה ולשון, הוא הדבר שווילהלם פון הומבולדט קרא לו "הצורה הפנימית של השפה". תפקידה של הלשון לשמש ביטוי לעולמו של האדם מבחוץ ומבפנים על כל מה שנמצא בו ועל כל המאורעות המתרחשים בו בכל עת ובכל שעה, אבל מכיוון שכך, הרי משקפת היא גם את דרכי הסתכלותו של האדם ותפיסתו את העולם ההוא. מכאן שכל לשון אוצרת בקרבה השקפת־עולם ואמונות ודעות וסדרי חברה ואורחות חיים וכל עושרה הרוחני של האומה הדוברת בה.

אם מצאנו למשל שהעברי הקדמון קורא לזריחת החמה "יציאה" ולשקיעתה "ביאה", בעוד שלפי תפיסה רגילה צריך היה לומר להפך, הרי ניכרת כאן ההשקפה, שיש לו לשמש מין "אוהל" שבו הוא לן כל הלילה, ממנו הוא יוצא בבוקר־בבוקר ואליו הוא נכנס עם ערב.

לעשיית חוזה קורא העברי "כריתת ברית" ולפי שורשה אין "ברית" אלא סעודה ("ולא ברה אתם לחם" שמואל ב יב, יז, "ועשי לי הבריה" שם יג, ז), ויש כאן רמז למנהג שנהגו לזבוח כבשים ולערוך סעודה משותפת לשני הצדדים הבאים במסורת הברית – מנהג המתואר יפה בסיפור התורה בראשית פרק כא ועדיין הוא רווח עימנו פה היום בין הערבִיים. משום כך משתמש העברי בפועל "כרות ברית" שעניינו שחיטה וזביחה, ומכאן הביטוי "כורתי בריתי עלי זבח" (תהילים נ, ה). צירוף אחר לאותו עניין הוא "עבור בברית" (דברים כט, יא) – רמז למנהגם ששני הצדדים עוברים בין בתרי הזבח (בראשית פרק טו, ירמיהו לד, יח).

בצורה פנימית זאת מתגלית ביתר שאת "רוחה" של כל לשון, סגולתה ואופייה הלאומי, ועיקר הקושי בלימוד שפה זרה בה. על צורות הדקדוק מתגבר הלומד בנקל. לא כן על דרכי הביטוי וצירופי הלשון. זהו גם עיקר הקושי שנתקל בו כל הבא לתרגם מלשון ללשון, וכמה צדקו דברי חז"ל: "המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי" (קידושין מט ע"א).

מי שיבוא, למשל, לתרגם את הצירוף "כרות ברית" לגרמנית ויאמר: "איין מהאל שלאכטען", יתרגם אומנם כל מילה כשלעצמה אל נכון, אבל הצירוף כולו אינו מצוי בצורה זו בגרמנית כלל ואין בו כדי למסור את המושג המובע בצירוף העברי. וכן אילו באנו לומר להפך תמורת הצירוף הגרמני "איינען בונד שליעסען": "סגור קשר", היינו משתמשים אומנם בשתי מילים עבריות כשהן לעצמן, אבל הצירוף כולו אינו עברי.

דברים אלו מובנים וידועים לכל תלמיד בן יומו – בשאר לשונות. לא כן בעברית המדוברת. כולנו נתחנכנו על לשונות זרות (ואף אידיש לשון זרה היא, בת־לשון גרמנית) וכולנו מנסים לתרגם צירופי־לשון זרים לעברית על ראשם ועל קרבם. אומנם לעגנו לאותו עולה חדש שרצה לתפוס "מגרש" באוטובוס, ואף על פי כן כולנו חוטאים יום־יום ושעה־שעה לרוח הלשון העברית על ידי שימוש בצירופים ובמילים שיצרנו אותם לפי צורתה הפנימית של לשון זרה. נשותינו תולות את ה"כביסה", ילדינו "עושים לנו את המוות", שכננו "אוחז מעצמו" ("האלט פון זיך", מחשיב עצמו, מחזיק עצמו חכם). כשאנו נפרדים ממשפחתנו בצאתנו לדרך, אנו מברכים אותם: "תהיו בריאים!" וכשמישהו שואל לשלומנו, אנו עונים: "איך לפעמים". אין אדם נושא אישה אצלנו אלא "מתחתן" ("האט חתונה"), אף על פי שהחיתון הוא בין שני עמים או בין שתי משפחות, ואומנם הורי החתן והכלה הם "מחותנים", אבל לא הזוג עצמו. אראה בנחמה אם לא שמעתי מפי מחבר: "כל הספרים כבר יצאו, ואני צריך להוציא מהדורא חדשה". ברגע הראשון לא תפסתי כוונתו, עד שנתברר לי שרצה להגיד: הספרים אזלו, כלו מן השוק.

תחיית הלשון העברית בפינו ובעטנו לא תהא של ממש כל זמן שנסתפק בידיעת צורתה החיצונית של הלשון ולא נחתור בכל כוחנו ובכל מאודנו להשליט עלינו גם את צורתה הפנימית, שהיא בלבד תכוון את דיבורנו ואת כתיבתנו.