עָרוּם, עָרֹם ועֵירֹם
אנו נשאלים לא מעט על המילים עָרוּם, עָרֹם ועֵירֹם – הקרובות כל כך בכתיבן, בצלילן ובנטייתן ומבלבלות את ציבור הקוראים, הדוברים והשומעים כאחד. ייתכן שסיבה נוספת לבלבול ביניהן היא ששלושתן משמשות בסיפור אחד – סיפור גן עדן: הנחש הערום ואדם וחווה הערומים והעירומים.
עָרוּם
עָרוּם הוא 'בעל עורמה' או 'בעל תחבולות', כמיוחס בראש ובראשונה לנחש בסיפור גן עדן: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, א). שורש המילה הוא ער"ם כמובן, אך אין קשר בינו ובין שורש ער"ם אחר שעניינו 'לערום ערֵמה', 'לִצבּור'. עָרוּם שקול במשקל פָּעוּל, אבל אין מובנו סביל, ובכך הוא דומה לשמות תואר דוגמת אנוּש, גשום, הגון, מתון, צנום, קלוש ותלול. נטייתו: עֲרוּמָה עֲרוּמִים עֲרוּמוֹת. עורמה היא סוג של חוכמה, כעולה למשל מאיוב ה, יג: "לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם". בעקבות סיפור גן עדן גם בימינו – בספרות העברית ומחוצה לה – משמש הדימוי 'ערוּם כנחש', ולצידו – בהשפעת משלי שועלים דוגמת "השועל והעורב" של אֵזופוס – גם הדימוי 'ערוּם כשועל'.
עָרֹם ועֵירֹם
עָרֹם הוא 'מי שאינו לבוש', 'בלי בגדים', כמאמר איוב בתחילת סיפורו "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה, ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (א, כא). אומנם תנועת המילה שונה מזו של ערוּם, אולם לא רק שבכתיב המלא כתיבן זהה (ערום), אלא שנטייתן דומה – משום שבצורות הנוטות של עָרֹם באה תנועת u (ואחריה דגש חזק במ"ם) על דרך שמות תואר דוגמת עָנֹג עֲנֻגָּה, אָדֹם אֲדֻמִּים: עָרֹם עֲרֻמָּה עֲרֻמִּים עֲרֻמּוֹת. לצד עָרֹם משמשת הצורה עֵירֹם (בלי ניקוד עירום) באותה המשמעות, וגם בנטייתה התנועה u: עֵירֹם עֵירֻמָּה עֵירֻמִּים עֵירֻמּוֹת. שתי הצורות מתחלפות זו בזו – כפי שאנו קוראים בסיפור גן עדן על אדם וחוה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה; כאן עֲרוּמִּים היא צורת הרבים של עָרֹם);[1] ובהמשך נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (ג, ז; כאן צורת הרבים של עֵירֹם), ועֵירֹם גם הלאה: "וַיֹּאמֶר [אדם] אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר [אלֹהים] מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה" וגו' (בראשית ג, י–יא).
שורש הצורות עָרֹם ועֵירֹם הוא לכאורה גם כן ער"ם, אולם ככל הנראה לא הייתה המ"ם במקורהּ חלק מהשורש אלא מעין סיומת, דוגמת זו שבמילה שלשום או פתאום (הקשורה לשורש פת"ע),[2] והדעות חלוקות אם השורש המקורי היה עו"ר או ער"י:[3]
כידוע מן השורש הפורה ער"י, שעניינו 'להיות חשוף, גלוי', נגזרה גם המילה עֶרְיָה, המשמשת כמה פעמים בצמד עֵירֹם וְעֶרְיָה בנבואת יחזקאל, צמד קבוע גם בימינו. הפועל עֵרָה או הֶעֱרָה פירושו 'חשף', 'גילה',[4] והפועל הִתְעָרָה – 'נחשף', 'התערטל', כבפסוק: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי (יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ, גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס, תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" (איכה ד, כא).
גם השורש הנדיר בעברית עו"ר (השונה מן השורש הרגיל עו"ר במובן 'לא ישֵן', 'עֵר') יכול להביע משמעות זו של 'חשוף', 'גלוי' – כהבנתנו את הפועל בחבקוק ג, ט: "עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ". משורש זה קל יותר להסביר את כתיב המילה עירום ביו"ד במרבית היקרויותיה במקרא.
*
אם כן עָרוּם (בתנועת u) הוא 'בעל עורמה',[5] ועָרֹם או עֵירֹם (בתנועת o) הוא 'בלי בגדים', אבל בנטייה שלושת שמות התואר נוטים בתנועת u, ובדיבור הרגיל בימינו לא יישמע הבדל בין למשל ערוּמה 'בעלת עורמה' לערוּמּה 'מעורטלת'. מסיבה זו רבים מבלבלים ביניהם ונוהגים לבטא גם בצורת הזכר ערוּם במקום עָרֹם ל'מעורטל'.
ערמומי וערמומיות
לצד שם התואר ערוּם 'בעל עורמה', נתחדש בלשוננו שם תואר נרדף לו ומובחן – ערמומי[6] – בהכפלת ל' השורש, כבשמות התואר ישנוני או נכלולי. במקורותינו אין ערמומי, אבל בלשון חכמים ערמומית היא שם עצם נרדף לחוכמה ועורמה. כך למשל בתלמוד הבבלי אנו קוראים: "מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסה בו ערמומית תחילה" (נידה מה ע"ב).[7] יתרונו של שם התואר ערמומי הוא כמובן היותו חד־משמעי, ואין הקורא צירוף כגון 'אנשים ערמומים' (במקום 'אנשים ערומים') נדרש להבין מן ההקשר אם ערומים הם כנחש או כאדם וחוה.
מעניין ששם העצם ערמומיות, הנרדף אף הוא לחוכמה ועורמה, קדם לשם התואר ערמומי: במכילתא דרבי ישמעאל נדרש הפועל נֶעֶרְמוּ בשירת הים – הפועל היחיד במקרא מן השורש ער"ם הקשור לערֵמה במובן 'הצטבר' – כמכוון לשורש ער"ם במובן 'חוכמה': "'וברוח אפיך נערמו מים': במידה שמדדו בה מדדת להם; הם אמרו 'הבה נתחכמה לו' וגו', אף אתה נתת ערמומיות במים, והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות. לכך נאמר 'וברוח אפיך נערמו מים'" (שירה [בשלח], פרשה ו). גם סופרי ההשכלה השתמשו בערמומיות, כמצוי בחיבורו של ר' מנדל לפין "חשבון הנפש" משנת 1808: "וכן הפתאים אינן בקיאים בערמומיות היצה"ר [= היצר הרע]".
לבסוף נעיר כי את הארגזים עורמים (בבניין קל) לערֵמה ואילו הערוּם או הערמומי מערים (בבניין הפעיל) על סובביו, כבסיפור על שאול המלך: כשבאו הזיפים אל שאול וסיפרו לו היכן דוד מסתתר, השיב להם שאול: "בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי. לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ [של דוד] אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ, מִי רָאָהוּ שָׁם, כִּי אָמַר אֵלַי עָרוֹם יַעְרִם הוּא" (שמואל א כג, כא–כב).
————————————————————–
[1] בפסוק הבא בבראשית מסופר שהנחש היה עָרוּם מכל חיית השדה, ודוגמה היא לשימוש במילים דומות בעלות משמעות שונה במקראות סמוכים (תופעה הקרויה צימוד). ראו גד בן־עמי צרפתי, העברית בראי הסמנטיקה, אסופות ומבואות בלשון, ה (תשס"א), עמ' 114.
[2] במילים שלשום ופתאום הסיומת ־וֹם מציינת את תואר הפועל, ושמא יש בכך כדי להסביר את שימושיה המיוחדים של המילה עירום, שאינה נוטה תמיד, שלא כמצופה משם תואר, כגון "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז, ז); ובתוספת ב' היחס היא בבחינת תיאור: "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כח, מח).
[3] מן התשובה על שאלה זו מוסקת גם המסקנה איזו היא צורת המשנֶה – עָרֹם או עֵירֹם; וראו בהמשך.
[4] הפועל עירה מובנו גם 'הריק נוזלים', ומהרקת נוזלים מכלי לכלי קיבלנו בימינו עירויי נוזלים שונים ובהם עירוי דם (transfusion); גם אינפוזיה היא עירוי כמובן.
[5] תאורטית עָרוּם הוא גם 'מה שנערם בערֵמות', אבל שימוש זה נדיר מאוד.
[6] ר' סיוון מביאו מלשונו של י"ח ברנר בכתב העת שיסד ברנר "המעורר", שנה א' (משנת 1906). ראו ר' סיוון, "מֵחיי המלים", לשוננו לעם לז, ג (תשמ"ו), עמ' 83. ואולם במילון בן־יהודה ניתנת מובאה משל ר' יצחק סָטָנוב בחיבורו "דברי ריבות" (משנת 1799).
[7] ערמומית היא גם גרסת דפוסי הבבלי בהסבר על האמור במשלי ח, יב "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה": "כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית" (סוטה כא ע"ב). ואולם לפי כתב היד שגרסתו נבחרה לשמש במילון ההיסטורי, המילה היא ערמימות.
